ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

הלכות הצלת נפשות ;">

בית מדרש הלכה ומנהג רפואה ושמירת הנפש Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

ישיבת הר ברכה
איר תשס"ח

הלכות הצלת נפשות

פניני הלכה פרק יא



נערך על ידי הרב

מוקדש להצלחת
שמעון בן מזל

א - מצוות לא תעמוד על דם רעך
מצווה גדולה מן התורה להציל אדם שנמצא בסכנה. שכן מצווים אנו אף להשיב לאדם חפץ שאבד לו, שנאמר (דברים כב, ב): "וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ", על אחת כמה וכמה שאת נפשו אנו צריכים להשיב לו ולהצילו. וכן נלמדת המצווה מן הפסוק (ויקרא יט, טז): "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ", וכפי שאמרו חז"ל (סנהדרין עג, א): מניין לרואה את חבירו שהוא טובע בנהר, או שחיה רעה גוררתו ועומדת לטורפו, או שליסטים באים עליו להורגו, מניין שהוא חייב להצילו? תלמוד לומר: "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ".
כלומר, בנוסף למצווה היסודית "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט, יח), שעליה אמר רבי עקיבא שהיא כלל גדול בתורה, ומובן שהיא כוללת בתוכה את כל היחסים הטובים שצריכים לשרור בין אדם לחבירו. בנוסף לכך פרטה התורה עוד ציווי, "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ". לא מספיק לחייך אל החבר, ולפעמים אף לעזור לו, כשיש זמן... אלא קובעת התורה, שיש לאדם אחריות וערבות כלפי חבירו. שאם חבירו נמצא בצרה, חובה עליו לקום לעזרתו. ולא לחסוך במאמצים ובממון בעת הצלת החבר.
אם אכן ננהג כך, ונרגיש בלבנו את הערבות ההדדית שבין כל ישראל, ללא ספק החברה שנקים כאן, תהיה מגובשת ומלוכדת יותר, ותוכל להתמודד עם האתגרים הגדולים מבית ומחוץ.

ב - האם המציל צריך לסכן את חייו
שאלה מרכזית במצוות "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ", עד היכן מגיע חיוב מצווה זו. ברור לכל, שהרואה את חבירו בסכנה, כגון שבאים ליסטים להורגו, או שהוא טובע בנהר, שחובה עליו לקום ולהצילו.
אלא שהשאלה היא, מה הדין במקרה שכדי להציל את החבר, צריך המציל לסכן את חייו. האם גם אז מוטלת עליו המצווה "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ", ועליו להיכנס לתוך הסכנה כדי להציל את חבירו, או שהמצווה מוטלת על המציל רק כאשר הוא אינו מסתכן בנפשו.
לדוגמה, אדם שעבר ברחוב וראה בית שעולה באש, ומתוכו צועקים ילדים לעזרה. הוא יודע שאם ינסה להיכנס לבית להצילם, יתכן מאוד שאף הוא יחנק מהעשן ישרף וימות. האם במקרה כזה עליו להיכנס לתוך הסכנה כדי להציל את הילדים, או שמא במקום שיש סכנה ממשית, אין חובה להסתכן כדי להציל חיי יהודי אחר?
תשובה : שתי שיטות עיקריות נאמרו בהלכה זו, יש אומרים שככלל, מצוות "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ" שווה לשאר המצוות שבתורה, וכשם שאין מצווה לסכן את הנפש כדי לקיים מצוות אחרות, כך אין אדם צריך לסכן את נפשו כדי להציל את חבירו. ויש אומרים, שמצוות "לֹא תַעֲמֹד" שונה משאר המצוות, ומאחר שחבירו נמצא בסכנת מוות, מצווה להיכנס לספק סכנה כדי להצילו.
וכיוון שסוגיה זו יסודית, נרחיב בהלכה הבאה בביאור שתי השיטות. אך נציין, שכל הדיון אודות מצוות "לֹא תַעֲמֹד" נוגע לאדם רגיל בחיים האזרחיים. אולם בעת מלחמה, חובת הנכונות להסתכן ולהלחם אינה נובעת ממצווה זו, אלא ממצוות המלחמה. ואם הדבר נצרך על פי הוראת הפיקוד הבכיר, מחויב החייל להיכנס לסכנה ממשית, ואפילו למצב שבו מירב הסיכויים שלא יחזור חי מהקרב. משום שבעת מלחמה החשבון הוא כלל-לאומי, וכדי לנצח צריכים היחידים להיות מוכנים לסכן את חייהם (עיין פניני הלכה "העם והארץ" ד, א; ד, ג).

ג - באור שתי השיטות

לשיטה הראשונה שהיא דעת רוב הפוסקים, אין אדם מצווה להיכנס לסכנת נפשות כדי להציל את חבירו. משום שמצוות התורה נאמרו כדי לחיות בהם ולא כדי שימותו על ידם, וכפי שאמרו חכמים: "וחי בהם - ולא שימות בהם" (יומא פה, ב). וכלל זה חל גם על המצווה "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ". אם כן מצוות התורה לקום לעזרת החבר אינה מחייבת את האדם לסכן את נפשו.
אלא שבכל זאת ברור שאין לחשוש יותר מדאי מסכנות בעת שהחבר נמצא בסכנת מוות. שכשם שאדם מוכן להסתכן מעט כדי להתפרנס, כך לכל הפחות עליו להסתכן כדי להציל את החבר. הרי ישנם אנשים שבעבודתם מטפסים למקומות גבוהים, וישנם שמפליגים לימים רחוקים, וישנם שעובדים עם חומרים מסוכנים. וכן כל אדם שרכושו עולה בלהבות, מוכן להיכנס לסיכון קל כדי להציל את מה שניתן, וקל וחומר שכדי להציל חבר - מצווה להסתכן מעט. וכן מבואר בברייתא (סנהדרין עג, א) שאדם צריך להיות מוכן להסתכן מעט כדי להציל את חבירו, כגון לקפוץ לנהר כדי להציל טובע, ולקום כנגד חיות רעות או ליסטים כדי להציל את המותקף. ואמרו חכמים, שכל הנזהר והמפחד יתר על המידה, יענש מידה כנגד מידה, וסופו שיקרה לו אותו דבר ולא יבואו לעזרתו (פתחי תשובה חו"מ תכו, ב; מ"ב שכט, יט). אבל במצב שהצלת החבר דורשת להיכנס לסכנת נפשות ממשית, אין אדם מצווה להציל את חבירו. שכן לדעה זו גם על מצוות הצלת חבר חל הכלל "וָחַי בָּהֶם". סכנת נפשות ממשית מוגדרת כסכנה שאדם רגיל אינו מוכן להסתכן אפילו כדי להציל את כל רכושו.
לסיכום: כל פעולה שיש בה סיכון חיים ממשי, שאדם רגיל אינו מוכן להיכנס אליו אפילו כדי להציל את רכושו, אין מצווה להסתכן כדי להציל את החבר. וכך היא דעת רוב הפוסקים. 1
אולם לפי השיטה השנייה, מצוות "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ" שונה משאר המצוות, משום שהיא עוסקת בהצלת חיי אדם. ועל כן היא מחייבת אותנו להיכנס לסכנת חיים ממשית כדי להציל את החבר ממוות ודאי. ואפילו אם זו סכנה שאדם רגיל אינו מוכן ליטול על עצמו כדי להציל את רכושו, מכל מקום כדי להציל אדם אחר, צריך להיכנס גם לסכנה ממשית. וכל זה בתנאי שלמרות שפעולת ההצלה מסוכנת, ויש סיכון ששניהם ימותו, מכל מקום על פי רוב הסיכויים פעולת ההצלה תצליח ושניהם יחיו. אבל אם המצב הוא שפעולת ההצלה מסוכנת עד כדי כך שישנם רק חמישים אחוז שתצליח, ולעומת זאת ישנם חמישים אחוז שתיכשל ושניהם ימותו, במקרה כזה אין להיכנס לספק סכנה כדי להציל.
והטעם לכך הוא, שמבחינה עקרונית חייו וחיי חבירו שווים, אלא שכמובן על כל אדם לדאוג תחילה לעצמו. אולם כאשר חבירו נמצא בסכנה ודאית, וכדי להצילו עליו להיכנס למצב של ספק סכנה, כאשר רוב הסיכויים נוטים לצד ההצלחה, עדיף להתחשב בסכנה הודאית של החבר ובסיכויי ההצלה המרובים, מאשר לחשוש לספק הסכנה שלו. שעל ידי פעולת ההצלה מירב הסיכויים ששניהם יחיו. אבל במצב שאחוזי ההצלה והכישלון שווים, על כל אדם לדאוג תחילה לעצמו. 2
ולמעשה נפסקה הלכה, שמצד הדין אין אדם צריך להכניס את עצמו לסכנה מעבר למה שאנשים רגילים מסתכנים למען רכושם ופרנסתם. אולם מידת חסידות להסתכן למען הצלת החבר אף מעבר לכך, כל זמן שברור שמירב הסיכויים שפעולת ההצלה תצליח. 3

ד - תרומת איברים ותרומת דם
למדנו, שאין אדם מחויב להיכנס לסכנה ממשית כדי להציל את חבירו, אבל יש בזה מצווה ומידת חסידות. על פי זה מובן הדין לגבי תרומת איברים מאדם חי, שאין חובה לתרום, אבל יש בזה מידת חסידות. לדוגמה, אין חובה לתרום עבור מי שסובל מסיסטיק-פיברוזיס אונה אחת מן הריאות. וכן אין חובה לתרום חלק מן הכבד עבור מי שסובל משחמת-הכבד, שחייו בסכנה. וכן לגבי כליה. משום שאין חובה להציל את החבר תוך סיכון עצמי ממשי. אבל המתנדב ותורם מקיים מצווה גדולה ויש בזה מידת חסידות.
ואמנם יתכן שבחלק מן התרומות הללו אין סכנה ממשית, ואף-על-פי-כן אין חובה לתרום. משום שכתב הרדב"ז, שאין חיוב לתרום איבר עבור הצלת החבר (ועיין להלן יד, א-ב).
לגבי תרומת דם, ברור שיש מצווה לתרום דם עבור חבר הנמצא בסכנה. אלא השאלה היא האם על פי התורה ניתן לחייב אדם לתרום מדמו. כתב הרב וואזנר, שבמצב שיש חולה מסוכן הנצרך לדם נדיר, חובה על מי שיש לו אותו סוג דם לתרום, כדי להצילו. ואפילו אדם שחושש שמא יחלה מעט בעקבות התרומה, מחויב לתרום, הואיל ואין סכנה בתרומת דם, והצער המועט או החשש מפני מחלה קלה, אינם יכולים לשמש תירוץ להשתמטות מקיום המצווה "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ" (שבט הלוי ה, ריט).
ואמנם בזמן שישנם אנשים אחרים שיכולים לתרום דם, מסתבר שאדם חלש יכול לומר, עדיף שבריאים וחזקים ממני יתרמו. אבל כאשר אין מי שיתרום, וחיי אדם בסכנה, חובה לתרום דם (עיין בשו"ת ציץ אליעזר טז, כג).
הרב פיינשטיין נשאל, האם מותר לאדם לתרום דם עבור תשלום כספי. סיבת השאלה היא, שהרי אסור לאדם לחבול בעצמו, והשאלה אם-כן האם מותר לאדם לחבול בעצמו עבור כסף? השיב הרב פיינשטיין שמותר, משום שאין זה נחשב חבלה, שהרי בזמנים עברו נהגו להקיז דם לרפואה. ואף שכיום אין זה נחשב לרפואה, מכל מקום לא נחשיב תרומת דם כחבלה האסורה (אג"מ חו"מ א, קג). ועוד שכל האיסור לחבול בעצמו הוא דווקא דרך בזיון והיזק, אבל כאן לשם תועלת רפואית ורווח כספי - אין איסור. בנוסף לכך אמר הרב אוירבאך, שמאחר שיש בתרומת הדם מצווה של הצלת נפשות, אין היא נקראת חבלה (נשמת אברהם יו"ד שמט, ע' רס"ה). ויש מי שכתב, שלכתחילה עדיף לתרום דם שלא על מנת לקבל שכר (שו"ת וישב משה ח"א צג-צד).

ה - האם רופא מחויב להסתכן כדי להציל חולה?
שאלה : רופא שהוזעק לטפל בחולה במחלה מסוכנת ומדבקת, האם עליו לטפל בחולה תוך סיכון עצמי, או שמותר לו להשתמט מהטיפול בנימוק שמחובתו לדאוג לבריאותו ולחייו?
תשובה : חובתו של הרופא לטפל בחולים אפילו אם הם חולים במחלה מדבקת. והטעם לכך, שכבר למדנו, שמצוות "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ" מחייבת אדם להציל את חבירו מסכנה. וכאשר ההצלה דורשת מן המציל להכניס את עצמו לסכנה ממשית, על-פי ההלכה אין חובה להסתכן, אבל מידת חסידות להסתכן כדי להציל. ואם כן רופא שמתפרנס מעבודתו, וקיבל על עצמו את כל מה שמקובל בעולם הרפואה, אינו יכול לטעון: במחלה מדבקת איני רוצה לטפל. משום שבעצם קבלתו את תפקיד הרופא - התחייב לנהוג במידת חסידות הכוללת הסתכנות מסוימת למען הצלת חיי החולים.
ועוד, שגם לצורך פרנסה מותר לאדם לסכן מעט את נפשו, ולעבוד בעבודות שדורשות הפלגות מסוכנות או טיפוס על עמודים ומקומות גבוהים, או עבודה עם חומרים מסוכנים. קל וחומר שמותר לרופא להסתכן בפרנסתו כדי להציל חיי-אדם. ואם התחייב לכך בהיכנסו לתפקיד, חובתו לקיים את הבטחתו.
וכן ברור שבתי-החולים צריכים לחייב את הרופאים לטפל בחולים במחלות מדבקות, משום שלא יתכן מבחינה ציבורית, שאותם חולים ייעזבו לנפשם עד שתצא נפשם. ועל כן נשכרו הרופאים, כדי שיטפלו בחולים, ומי שאחרי נקיטת כל אמצעי הזהירות המקובלים אינו רוצה לטפל בהם, צריך להתפטר מתפקידו כרופא.
ומסופר על גדולי ישראל, וביניהם רבי ישראל מסלנט, שבעת שפרצה מגפת החולירע, ארגן חבורה שהוא עמד בראשה, והוא עם בני החבורה טיפלו בכל החולים. ופעמים רבות, בזכות המצווה דווקא אותם שטיפלו בחולים ניצלו מן המגפה. והטעם לכך הוא, שלא יתכן שחולים מסוכנים ייעזבו לנפשם.
ואמנם, נחלקו הפוסקים האם יש מצווה לבקר את מי שחולה במחלה, כאשר יש סיכון סביר שהמבקר את החולה יידבק ממחלתו. לדעת בעל "כנסת-הגדולה" מצווה לבקר, ואילו לדעת בעל ה"שולחן-גבוה" אסור לבקר. אבל ברור שהציבור ככלל חייב לדאוג שמישהו יטפל בחולה. ולתפקיד זה מיועדים הרופאים והאחיות, ועל כן הם אינם רשאים לומר, שמצד מצוות שמירת הנפש אינם רוצים לטפל בחולים אלו.
גם בחולי איידס צריך הרופא לטפל, ראשית מפני שלכך התחייב, ושנית אם יזהר שלא לגעת בדמו - הסיכון להידבק אפסי. ואף מי שצריך לנתחו יכול לנקוט באמצעי זהירות ולהפחית את הסיכון לרמה נמוכה עד שאין להתחשב בו. ואין לטעון שאולי החולה הזה אשם במחלתו מפני שחטא במשכב זכור. ראשית, מפני שיתכן שחלה מסיבה אחרת, שנית, אף אם חטא אולי דינו בעניין זה כשוגג ואנוס, מאחר שלא ידע חומרת העבירה (עיין במאמרו של הרב פרופ' שטיינברג אסיא ז' עמוד 79).
אמנם רופאה שנמצאת בתחילת הריון, שנקראה לטפל בחולה אדמת, פטורה מלטפל בו. משום שאם תידבק באדמת, ישנם עשרים אחוזים שתפיל את עוברה או שייוולד בעל מום. ומאחר שישנם עוד רופאים, אין סיבה שדווקא היא תטפל בחולה האדמת. ועוד, שגם כאשר קיבלה על עצמה להיות רופאה, מן הסתם לא התחייבה להיכנס לסיכון מיוחד הנוגע לתקופת ההריון (עיין ציץ אליעזר ט, יז, ה; ובמאמר הרב זילברשטיין אסיא ז, ע' 3-7).

ו - מצווה להציל על ידי ממון
למדנו שמצווה על האדם להציל את חבירו מן הסכנה, ואפילו להסתכן במידת מה למענו. ולכן אדם הרואה את חבירו טובע בנהר, והוא יודע לשחות ומשער שיש ביכולתו להצילו מטביעה, עליו לקפוץ ולהצילו. וכן אדם שרואה פושעים שקמים על חבירו להורגו, והוא משער שיש בכוחו לעמוד כנגדם ולהצילו, מצווה עליו לעשות זאת.
והוסיפו חז"ל במסכת סנהדרין (עג, א) עוד פרט בדין זה. שמצווה זו אינה כוללת בתוכה רק השתדלות גופנית למען החבר, כגון למשותו מהנהר, או לחצוץ בגופו בינו לבין תוקפיו, אלא המצווה כוללת גם השתדלות של ממון. שאם אפשר על-ידי כסף או רכוש להציל את החבר, חובה לעשות כן.
כגון, אדם שחבירו חולה מאוד, וזקוק לטיפול רפואי כדי להינצל, מצווה על כל מי שיכול, לבוא לעזרתו. וכן הרופא, חייב לטפל בחולה עני שאין ביכולתו לשלם עבור הטיפול. ועל רופאים שאינם מוכנים לטפל בחולים עניים, אמרו חז"ל: "טוב שברופאים לגיהנם" (קידושין פב, א).
שמעתי מקרה שיש בו דוגמה נוספת להלכה זו. אוטובוס נפגע מבקבוק תבערה, והאש נאחזה באדם אחד, וכדי להצילו מהאש ולמנוע את העמקת הכוויות היה צורך לקחת שמיכה או מעיל כדי לחנוק את האש. למרבה הצער, חייל לא קרבי שעמד ליד הנפגע חס על מעילו וסרב לתת אותו למען הפצוע, וכך עברו שניות יקרות עד שאדם אחר פשט את מעילו וסייע בחניקת האש. על פי ההלכה, כמובן שהייתה מוטלת חובה על אותו חייל לתת את מעילו לפצוע, שנאמר: "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ".
גם מבחינה לאומית, בשעה שרואים ציבור מסוים מותקף ומאויים על ידי טרור ופיגועים, בין אם הוא ביש"ע בין אם הוא ליד גבול אחר, על כלל הציבור בארץ לחוש אחריות מלאה לשלומם של תושבי אותו אזור, ולעשות הכל כדי להסיר מעליהם את האיום. ואם נראה שהממשלה מתרשלת בתפקידה, מצווה למחות כנגדה עד אשר המצב ישתנה לטובה.

ז - האם צריך לתת את כל ממונו להצלת הנפש?
שאלה מרכזית בדיני הצלת נפשות שחשוב לברר היא, עד כמה נתבע אדם לתת מכספו למען הצלת חבירו. למשל, אדם שיודע שחבירו זקוק לניתוח יקר מאוד, שעולה כמה מאות אלפי שקלים, ואין לו אפשרות לממן אותו. האם עליו למכור את ביתו וכל רכושו ולתת את כל כספו כדי להציל את חבירו, או שיש גבול עד כמה אדם צריך לתת מרכושו כדי להציל את חבירו? 4
ככלל ניתן ללמוד מדברי בעל "החפץ חיים" בספרו אהבת חסד (ח"ב, כ, ב), שאף שבדרך כלל אסור לאדם לתת יותר מחומש מכל ממונו לצדקה, שמא יֵעשה לבסוף עני ויצטרך לעזרת הבריות. מכל מקום אם חבירו נמצא בסכנת נפשות, אין שייך בזה שיעור חומש, ומצווה לתת למען הצלתו יותר מחומש. ומכאן ניתן להסיק, שרק מצווה לתת יותר מחומש, אבל אין זו חובה (כן דייק הגרש"ז אוירבאך כמובא בנשמת אדם חו"מ תכו, א).
וכן מסתבר שלא יתכן שהתורה תצווה אדם לתת את כל כספו ורכושו שצבר במשך ימי חייו. מן הסתם היו לו תוכניות לשימוש בכסף, אולי תכנן לחתן את ילדיו, או לשמור לו כסף לעת זקנה. ואם יצטרך ביום אחד לתת את כל רכושו למען הצלת אדם אחר, עלולה דעתו ודעת בני משפחתו להיטרף. וטירוף הדעת נחשב כסכנת נפשות. 5
הרב שמואל הלוי ואזנר שליט"א חידש בדין זה יסוד גדול: כאשר מדובר בחולה שחי בקהילה, החובה להצילו מוטלת על הקהילה כולה, ולא על היחיד. ולפיכך אין היחיד מצווה למכור את כל רכושו כדי להציל את החולה. אמנם אילו היו החולה והוא נמצאים במקום מבודד, והיה נוצר מצב שרק אם ימכור את כל רכושו יוכל להציל את חבירו ממוות, אכן היה מצוּוה לעשות כן. אבל כל זמן שהם חלק מקהילה, אין על היחיד חובה להציל לבדו את חבירו (שבט הלוי ח"ה קעד; ועיין בספר נשמת אדם חו"מ תכו, א שהזכיר קושיה של הגרש"ז אוירבאך זצ"ל על זה).
עם זאת, כמובן שעל כל אחד שמכיר את החולה המסוכן לתת ככל יכולתו להצלתו. וכידוע, על כל אדם להפריש מעשר מכספו לצדקה. ויש אומרים שבמצב כזה של סכנה, חובה על כל אחד לתת חומש מכספו לצדקה (עיין אהבת חסד ח"ב, יט, ד).

ח - מצווה להציל ממון חבירו
המצווה "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ", שעיקר עניינה הוא, לבוא לעזרת חבר הנמצא בסכנה, כוללת בתוכה לפי חז"ל גם מצווה לבוא לעזרת החבר כאשר ממונו או רכושו נמצאים בסכנה. למשל, אדם שיש בידו עדות שתוכל להועיל לחבירו, חובה עליו לבוא ולהעיד בפני בית-דין, כדי להציל את ממון חבירו. כגון, אדם שראה כיצד ראובן מלווה כסף לשמעון, ושמע לאחר מכן ששמעון כופר בהלוואה ומסרב להחזירה. חובה עליו ועל כל מי שראה את ההלוואה לבוא ולהעיד על כך בפני בית-הדין, כדי להציל את ממונו של ראובן שלא ירד לטמיון.
וכן הרואה גנב שהולך לגנוב רכוש או ממון מחבירו, חובה עליו לפעול בכל יכולתו על מנת לסכל את הגניבה. מובן שאין כאן מצווה למסור את הנפש כדי להציל את ממון חבירו, ולכן אין לעמוד בידיים חשופות מול שודדים שולפי אקדחים. אבל יחד עם זאת אסור לפחד יותר מדאי, ויש לעשות את מה שאפשר כדי למנוע את הגניבה. ואדם שיש בכוחו לעצור את הגנב לבדו, מצווה עליו לעשות כן. ואם אינו יכול, מצווה עליו להשתדל לצעוק בכל כוחו "גנב", כדי להזעיק אנשים נוספים וכדי להרתיע ולהבריח את הגנב.
לסיכום, מצוות "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ", אינה רק משום הערך העצום של חיי אדם, אלא יש בה גם ביטוי לערבות ולאחריות ההדדית שצריכה להיות בין כל אחד מישראל כלפי חבירו. מובן שאין להשוות את ערכם של החיים לערכו של הממון, ועל כן המסירות הנדרשת למען הצלת חיי אדם, גדולה לאין ערוך מהמסירות להצלת ממון. אולם מצד הערבות ההדדית, יש לנו אחריות גם כלפי ממונו של הזולת, ומצווים אנו לפעול כדי להצילו.

ט - האם מי שאינו מציל נענש לפי התורה?
שאלה : אדם שיכול היה להציל את חבירו או את ממונו, והתרשל וסרב להצילו, האם על-פי התורה צריכים להענישו או לא?
תשובה : כידוע מצוות התורה מחולקות לשניים, מצוות עשה ומצוות לא תעשה. באופן כללי לא קבעה התורה עונש למי שמבטל מצוות עשה, העונש הוא הפסד המצווה. אולם למי שעבר על מצוות לא תעשה, קצבה התורה עונש. בעבירות חמורות כגון רצח או עבודה-זרה, קבעה התורה עונש מיתה [בפועל, מסיבות הלכתיות, רק לעיתים נדירות, פחות מאחת לשבע שנים, גזר בית-
הדין מיתה על אדם, אלא שמבחינה עקרונית זהו העונש לעבירות חמורות]. ובעבירות קלות כגון אכילת מאכלים אסורים, קבעה התורה עונש מלקות.
אבל למרות שהמצווה "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ" היא מצוות לא-תעשה, ולכאורה מי שיכול היה להציל את חבירו ולא עשה כן, היה צריך להיענש על פי בית-דין במלקות. מכל מקום משום שעבירה זו נעשית ללא מעשה, אין לוקים עליה. זה הכלל: על עבירה שנעשתה על ידי מעשה קבעה התורה עונש, כגון אדם שאכל חזיר, או חילל שבת. אבל מי שעבר עבירה על ידי שהתבטל ולא עשאה, דומה הדבר לביטול מצוות עשה, שאין עליה עונש בעולם הזה, ורק בעולם האמת, עולם הנשמות, יענש ומעמדו ייפגע. וכן הדין לגבי מי שראה את חבירו טובע, ולא קפץ להצילו, התורה לא קצבה לו עונש בעולם-הזה.
כתב על זה הרמב"ם (הלכות רוצח א, טז): אף על פי שאין לוקים על לאווים אלו מפני שאין בהן מעשה, מכל מקום חמורים הם, שכל המאבד נפש אחת מישראל, כאילו איבד את כל העולם כולו. וכל המקיים נפש אחת מישראל, כאילו קיים את כל העולם כולו.
יש ללמוד מהלכה זו, עד כמה גדולה החובה על כל אחד מאתנו, לפעול בכל כוחו, אם במחאות או בהסברה, כנגד מחדלים במדיניות הביטחונית. מעצם טבעם, מחדלים אלו תובעים קורבנות, בין אם זה בצפון הארץ או במרכזה. וכל המתרשל מלמחות על כך, עובר על "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ".

י - פיקוח-נפש דוחה קיום מצוות
מצווה גדולה לשמור על החיים ולקיימם. וכל-כך גדולה מצווה זו, עד שאמרו חכמים שהיא דוחה את כל המצוות שבתורה, שנאמר (ויקרא יח, ה): "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֲנִי ה'", ולמדו חכמים מכאן שכל המצוות ניתנו כדי שיחיו בהם, ולא כדי שימותו על ידן, ולכן פיקוח-נפש דוחה את כל המצוות (יומא פה, ב).
עניינן של כל המצוות להרבות חיים וברכה בעולם, שכן על-ידי המצוות האדם מתקשר אל בורא העולם, מקור החיים כולם. ולכן כאשר החיים עצמם נמצאים בסכנה, המטרה הראשונה היא לשמור עליהם.
למשל: חולה מסוכן שכדי להציל את חייו נחוץ להאכילו מאכלים אסורים, עליו לאוכלם כדי להינצל. וכן חולה שצום יום הכיפורים מסוכן עבורו, מצווה שיאכל וישתה ביום הכיפורים (שו"ע או"ח תריח, א). וכן לעניין ברית מילה, במצב שהתינוק חולה ויש חשש שהברית תסכן את חייו, למרות שמן הדין צריך למול דווקא ביום השמיני, אסור למולו כל זמן שהוא חולה, משום שפיקוח-נפש דוחה את כל המצוות (שו"ע יו"ד רסג, א).
המצווה המפורסמת ביותר שנדחית פעמים רבות מפני פיקוח-נפש היא מצוות השבת. ואף שערכה של השבת ידוע, ואמרו עליה חכמים שהיא שקולה כנגד כל המצוות שבתורה, מכל מקום בכל עת שנמצא לפנינו חולה שנשקפת סכנה לחייו, מצווה לחלל עליו את השבת כדי להצילו.
ואפילו כאשר אדם נמצא במצב של ספק סכנת נפשות, מצווה להזדרז ולחלל את השבת כדי להצילו. וכל השואל באותו זמן שאלת חכם, האם מותר להציל אדם שנמצא בספק סכנת נפשות, הרי הוא כשופך דמים, מפני שעד שישאל עלול החולה למות (שו"ע או"ח שכח, ב). ואף הרב שנשאל על כך מגונה, משום שהיה צריך להסביר בשיעוריו את היסוד הזה שפיקוח-נפש דוחה שבת. ולא לגרום למצב שבו אדם מוטל בסכנה, ובמקום להצילו יבואו וישאלוהו האם מותר לחלל שבת עבורו (מ"ב שכח, ו, בשם הירושלמי).
ולכן אמרו חכמים, שבמקום שצריך לחלל שבת כדי להציל חולה, משתדלים לחלל את השבת על ידי הגדול ביותר שנמצא באותו מקום, ולא על ידי קטנים או פחותי עם. כדי שיבינו הכל שאין כאן שום זלזול ח"ו בקדושת השבת, אלא שכך היא ההלכה שפיקוח-נפש דוחה שבת, ולכן אפילו גדולי ישראל מזדרזים לחלל את השבת, כדי להציל את החולה (שו"ע או"ח שכח, יב; מ"ב לד). 6

יא - מצוות שדוחות פיקוח-נפש
כלל נקוט בידינו: פיקוח-נפש דוחה את המצוות שבתורה. ואם יבואו רשעים ויכפו אדם לחלל שבת עבורם, ואם לא כן יהרגוהו, עליו לחלל את השבת כדי להציל את חייו.
אולם שלוש מצוות יוצאות מכלל זה, שבהם בשום פנים ואופן אין לשמוע בקול הרשעים, ועליהם אמרו "יהרג ובל יעבור", ואלו הן: עבודה-זרה, שפיכות-דמים וגילוי-עריות. משום שאלו עבירות חמורות כל כך, עד שאין שום ערך לחיים שבהם נאלצים לעבור כאלו עבירות נוראות.
ועוד צריך לדעת: מה שאמרנו שבכל שאר המצוות אדם צריך לעבור על המצוות ולשמור על חייו, כל זה הוא בתנאי שאותם רשעים כופים אותו לעבור עבירות למען הנאתם, כגון שרוצים שיעבוד למענם בשבת. אבל אם כל כפייתם מכוונת כדי לבזות את התורה, ולהראות שהנה יהודי זה עובר על מצוות תורתו, אזי אם כפו אותו לעבור עליהן ביחידות, יעבור ואל יהרג. אבל אם כפו אותו לעבור עליהם בפרהסיא, היינו שעשרה יהודים יודעים על כך, עליו ליהרג ולא לעבור. משום שבמצב כזה, כבר לא מדובר רק על המצוות הפרטיות הללו, אלא על כבודה של התורה כולה. ועל עקרון כזה הננו מצווים ליהרג ולא לעבור. ובשעת גזירת מלכות שמגמתה להעביר את ישראל על דתם, אזי גם על מנהג יהודי, כדוגמת מנהגם בקשירת הנעליים, יש להיהרג ולא לעבור, מפני שכל פרט בגזירה מכוון בעצם כנגד התורה ואמונת ישראל (שו"ע יו"ד קנז, א).
למרות חשיבותם העצומה של החיים בעולם-הזה, יש עקרונות וערכים ששורשם בעולם האמת והנצח, והם דוחים את כל חיי העולם הזה. צריך לדעת, שבזכות הקשר של עם ישראל אל אותם ערכים מוחלטים, עם ישראל חי וקיים, וכל רשעי העולם לא הצליחו ולא יצליחו לכלותו. על ידי מסירות הנפש וההתקשרות לערכי הנצח - החיים שלנו מתרוממים למעלה נצחית, ובזכות זה הננו קשורים לעולם האמת, וזוכים לנחול את העולם הבא. ולכן כל יהודי צריך לדעת, שבזמן שהוא נתבע לוותר על עקרונות היסוד שלו, עליו למסור את נפשו ולא להתפשר.
עוד מצווה דוחה פיקוח-נפש של יחידים - מצוות כיבוש הארץ. שהרי מכך שצוותה אותנו התורה לכבוש את הארץ, משמע שעלינו להלחם, וברור שהתורה לא ציוותה אותנו לסמוך על הנס. ולפיכך מצוות כיבוש הארץ וההגנה עליה, מחייבת אותנו להיות מוכנים למסירות נפש (עיין בפניני הלכה "העם והארץ" ג, ד; ד, ב).

יב - דילמה בהצלת נפשות
בתלמוד (ב"מ סב, א) מבוארת שאלה יסודית בהלכות פיקוח-נפש. שניים שהיו הולכים בדרך צחיחה, וביד אחד מהם קיתון של מים. אם שניהם ישתו מהמים, הרי ששניהם ימותו, משום שעדיין דרך רבה לפניהם. ואם אחד ישתה - יוכל להגיע למקום הישוב ולהינצל. מה על בעל המים לעשות, האם חובתו לתת לחבירו לשתות מן המים חלק כחלק, או לא?
דרש מתחילה בן פטורא: מוטב שישתו שניהם וימותו, ואל יראה אחד מהם במיתתו של חבירו. עד שבא רבי עקיבא ולימד: נאמר (ויקרא כה, לו) "וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ" - חייך קודמים לחיי חברך. כלומר על כל אדם מוטלת מצווה להחיות את אחיו עימו, אבל כאשר חייו הוא בסכנה, עליו להציל תחילה את עצמו, ורק לאחר מכן להציל את חבירו.
וכדי לחדד את ההלכה, יש לבאר שאפילו אם יטען החבר, תן לי מעט מן המים כדי שלא אמות מיד, ונחיה שנינו עוד זמן מה, ואולי בתוך כך ימצאונו אנשים אחרים ויצילונו. אע"פ כן אם הסבירות לכך נמוכה, ומירב הסיכויים שלבסוף שניהם ימותו, על בעל המים לשתותם בעצמו ולחיות. שחייו קודמים לחיי חבירו (העמק שאלה קמ"ז). שכן למדנו, שאין אדם צריך להציל את חבירו תוך הסתכנות כזו שעל פי רוב הסיכויים ימות.
וכן הלכה במקרים דומים, שניים שטובעים בים, ומצא אחד גלגל הצלה שיכול להציף אותו לבדו, אינו צריך לתת אותו לחבירו. וכן שני חולים שנזקקים לתרופה נדירה שאזלה, ואחד מהם עשיר וביכולתו לקנותה לעצמו, אם הכמות מספקת לו לבדו, אינו צריך להתחלק בה עם חבירו החולה.
אלא שעדיין ראוי לברר, האם מותר לאדם מרצונו להקריב את חייו למען הצלת חבירו, היינו שיוותר על המים שבידו ויתנם לחבירו. לדעת כמה פוסקים אסור, שהואיל והמים בידיו ויש בכוחו להמשיך לחיות - חובתו לשמור על חייו תחילה. ויתר על כן, מכך שהמים בידו, סימן הוא שמשמיים רוצים שיחייה, ואם יתן לחבירו את המים הרי זה כהתאבדות (הרב אונטרמן עיין "בצומת התורה והמדינה" ח"ג ע' 315; הרב פיינשטיין אג"מ יו"ד ח"ב קעד, ד).
אולם לדעת כמה וכמה פוסקים, מאחר שמבחינה עקרונית חייו וחיי חבירו שווים, מותר לו למסור את עצמו למען חבירו. ואין זה נחשב כהתאבדות, משום שאין כאן פגיעה בחיים, שאין הבדל בין אם לבסוף הוא יחיה או חבירו (הנצי"ב שאילתות קמז; בעל אור החיים בספרו ראשון לציון יו"ד רמז, א; הראי"ה במשפט כהן קמ"ג). ואם מדובר בהצלת תלמיד חכם, כתב בעל ספר חסידים (סי' תרח"ץ), שהיה מגדולי הראשונים באשכנז, שראוי למסור את הנפש למען הצלת תלמיד חכם שהציבור נצרך לו (עוד עיין במאמרו של הרב בר אילן אסיא ח"ז ע' 181).
על הצלת שבויים עיין בפניני הלכה "העם והארץ" פרק ז' הלכות ו-ח. והאם צריך להציל מחבל שרוצים להורגו שם ז, ז.

יג - דין רודף
רודף הוא זה שעומד להרוג את חבירו. במקרה כזה, על פי ההלכה, מצווה על המותקף לעמוד ולהתגונן כדי להציל את חייו. הגנה זו כוללת גם התקפה, כלומר, שאם כדי להציל את עצמו הוא נאלץ להקדים ולהרוג את התוקף, מותר לו לעשות כן, וכפי שאמרו חז"ל: "הבא להורגך השכם להורגו" (סנהדרין עב, א).
לא רק המותקף צריך להתגונן, אלא כל אדם שרואה את הרודף עומד להרוג את חבירו, חייב לעשות הכל כדי למנוע ממנו להרוג. אם יש שהות, יפנה תחילה אל הרודף ויזהיר אותו שלא יפגע בחבירו. אם בכל זאת לא שמע לדבריו, או שאין שהות לדבר עימו, מצווה על כל אחד לפגוע ברודף, ולמנוע אותו מלבצע את זממו. כמובן שאם ניתן למנוע את הרצח על ידי פציעת הרודף, יש לפוצעו ולא להורגו. אבל כאשר האירוע מתרחש במהירות, ויש חשש שעד שהמציל ינסה לדייק ולפגוע באחד מאיבריו של הרודף, יספיק הרוצח לבצע את זממו - מצווה על המציל לעשות הכל כדי להציל את הנרדף, ואפילו על ידי פעולה שעלולה להרוג את הרודף. לאחר מכן, אין לטעון כלפי המציל, מדוע לא הסתפקת בפציעתו. משום שבמצבים כאלה העיקר הוא להגיב במהירות, וקשה לשקול בדקדקנות את מידת הכוח שיש להפעיל. לכן כל זמן שהמציל פעל בתום לב, ולא התכוון לנקום ברודף, אלא מטרתו היתה להציל את הנרדף - אין להאשימו אם הרג את הרודף (רמב"ם הלכות רוצח פרק א' הלכות ו-ז, יג-יד).
ואף שלגבי כל העבירות שבתורה יש לנו כלל ברור, שאין להעניש אדם לפני שביצע את החטא, וגם לאחר שחטא, רק לבית הדין נתונה הסמכות להענישו. מכל מקום, בעניין רודף הדין הפוך, משום שכאן המטרה היא להציל את הנרדף, ולכן דווקא לפני שבוצע הרצח מותר לפגוע ברודף כדי למנוע את הרצח. ואילו לאחר הרצח, אסור לפגוע בו, אלא יש להעמידו לדין.
כל אדם שיכול להציל את המותקף, ונמנע ולא הרג את הרודף ביטל מצוות עשה, שנאמר (דברים כה, יב): "וְקַצֹּתָה אֶת כַּפָּהּ", ועבר על שתי מצוות 'לא-תעשה': "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ" (ויקרא יט, טז), ו"וְלֹא תָחוֹס עֵינֶךָ" (דברים כה, יב). ואף שהמתרשל ולא מציל אינו נענש על כך, מכל מקום עבירה חמורה בידו, שכל המקיים נפש אחת מישראל, כאילו קיים את כל העולם כולו (רמב"ם שם א, טו-טז).
על פי ההלכה, כן הדין גם לגבי אשת איש, שאם אדם רודף אחריה לאונסה, מצווה להצילה. לכתחילה, כמובן שאין לפגוע בחייו של הרודף לאנוס. אבל כאשר הדרך היחידה להצילה, היא על ידי פגיעה בנפשו של הבא לאנוס, מותר להורגו (רמב"ם שם א, י-יב).

יד - מוסר
דין מוסר היה קיים כאשר יהודים חיו תחת שלטון עריץ של גויים, ויכול היה יהודי אחד לסכן את נפשם של רבים מישראל. 'מוסר' הוא יהודי שמלשין על אחיו היהודים בפני הגויים, וגורם שיבואו הגויים ויהרגו יהודים, או אפילו רק ייטלו את ממונם. ומתרים בו ואומרים לו: "אל תמסור". ואם העיז פניו ואמר: "לא אשמע לכם אלא אלך ואמסור", מצווה להורגו, וכל הקודם להורגו זכה (רמב"ם הלכות חובל ומזיק ח, י; שו"ע חו"מ שפח, י). וקל וחומר שמי שמסייע לגויים במו ידיו ליטול נפשות או ממון מישראל שהוא 'מוסר'.
אין הורגים את המוסר כעונש על מעשהו הרע, עובדה שאם כבר הלשין ומסר את חבירו לגויים, אין היתר להורגו. אלא כל הסיבה שבגללה מצווה להרוג את המוסר, היא כדי להציל את הנמסר מן הסכנה שהמוסר עומד להמיט עליו. שכשם שמצווה להרוג אדם שרודף אחר חבירו להורגו בידיים, כך מצווה להרוג אדם שמתכונן למסור את חבירו לגויים, כיוון שבשני המקרים ישנו רודף שמסכן את נפש חבירו. משום כך מצווה על כל אדם להציל את הנרדף מפני הרודף. ומאחר שאין כל דרך אחרת למנוע את המסירה, בלית ברירה מצווה להציל את הנרדף על ידי הריגת המוסר.
ואף אם אותו אדם מאיים למסור ממון מועט לגויים, אפילו במקרה כזה מצווה להורגו. כגון שהגויים מחפשים קש ותבן כדי להחרימו לצורכיהם, והמוסר מתכונן להלשין בפניהם, שיהודי פלוני מחביא מחסן של קש ותבן - גם אז מותר להורגו. משום שהניסיון הארוך והמר של אלפי שנות אנטישמיות הוכיח, שכאשר מוסרים ממון של יהודי לגויים, עלול אותו יהודי בסופו של דבר להיהרג על ידם. לכן, גם מסירת ממון נחשבת כמסירת נפשות, וממילא על כל יהודי מוטלת מצווה להציל את הנרדף (שו"ת ריב"ש רל"ח עפ"י ב"ק קיז, א וברכות נח, א).
כבר הזכרנו שאם המוסר כבר ביצע את זממו אין להורגו. הסיבה לכך היא, שכאן כבר לא מדובר על מניעת הסכנה אלא על ענישה ונקימה, וזה מותר רק על פי החלטה של בית הדין או טובי הקהל. אבל אם אותו אדם מוחזק למסור, ויש חשש סביר שימשיך למסור את אחיו היהודים לפני הגויים, אזי, גם לאחר שביצע את זממו מצווה להורגו, כדי שלא ימשיך למסור אחרים (רמב"ם שם הלכה יא, ושו"ע חו"מ שפח, יג).
כדי למנוע טעות, חשוב לציין כאן, שדין מוסר חל על אדם יחידי שפועל על דעת עצמו, וגורם לסכנת נפשות ליהודי אחר. אבל אנשי ציבור, שחושבים שפועלים לטובת עמם, ובטעות גורמים לסיכון חבריהם, אינם נחשבים מוסרים. הם יכולים להיחשב כטועים, ואם יתברר שטעותם חמורה, הציבור יכול להעמידם על כך לדין, אבל ברור שאין דינם כדין 'מוסר', ואסור לאנשים פרטיים לפגוע בהם.


.


^ 1. כך פסק רבנו יונה גירונדי בספר איסור והיתר, כלל נ"ט דין ל"ח, שאין לאדם להיכנס לספק סכנה כדי להציל את חבירו מסכנה ודאית. וכן פסק הסמ"ע חו"מ תכו, ב, שו"ע הרב או"ח שכט, ח, והלכות נזקי גוף ונפש ז'. מ"ב שכט, יט. וכן פסק אג"מ יו"ד ח"ב קעד, ב, ושו"ת ציץ אליעזר ח"ט, מה, ועוד.
הסברה שאדם צריך להסתכן מעט כדי להציל את חבירו, כשם שהוא מסתכן לצורך הצלת רכושו, מבוססת על הברייתא בסנהדרין עג, א, וכן הובא ברמב"ם ובשו"ע חו"מ תכ"ו. וכן הרחיב ובאר הרב אונטרמן ב"צומת התורה והמדינה", ח"ג ע' 319, ועיין במאמרו של הרב זילברשטיין באסיא ח"ז ע' 4.
^ 2. כך היא דעת הבית יוסף חו"מ תכ"ו על פי בעל הגהות מימוניות בשם הירושלמי. לגבי שיטת הרדב"ז שהרחיב בביאור סוגיה זו בשתי תשובות חשובות, יש מחלוקת בין הפוסקים. ממה שכתב בח"ה סימן אלף תקפ"ב, רי"ח, נראה שדעתו שאדם מצווה להיכנס לסכנה כדי להציל את חבירו, ובלבד שרוב הסיכויים שההצלה תצליח, כדעת השיטה השנייה. אולם יש שלמדו מהתשובה בח"ג תרכ"ז שדעתו כשיטה הראשונה, ששם פסק שאדם אינו מחויב להסכים שיקטעו את ידו כדי להציל את חבירו. ואפשר לומר שקטיעת יד רעה בעיני האדם יותר מאשר ספק סכנה שמירב הסיכויים להצליח, וכמו שכתב הש"ך יו"ד קנז, ג, שאיבוד איבר שווה למסירות נפש. עיין יחו"ד ג, פד, אג"מ יו"ד ח"ב קעד, ד, ציץ אליעזר ח"ט מה, מנח"י ח"ו קג. והרצי"ה קוק בלנתיבות ישראל ח"א ע' קיט, מוכיח מהתלמוד והרמב"ם שחייב אדם להסתכן ממש כדי להציל את חבירו, והתנאי הוא, שיש ביכולתו להציל. 
לחשיבות העניין, יש לדעת שלכאורה נראה מדברי הפוסק הגדול רבי יוסף קארו שיש לו דעה שלישית, שלפיה אפילו אם הסיכויים שווים, חמישים אחוז שיצליח במשימתו ויציל את החבר, וחמישים אחוז שייכשל ואף הוא ימות, חובה עליו להסתכן כדי לנסות להצילו. אולם למעשה רוב הפוסקים חולקים עליו, וכפי שנראה מסתבר שאף לדעתו אין הלכה כן, ונברר זאת מעט:
יסוד דברי רבי יוסף קארו מבוססים על התלמוד הירושלמי בתרומות סו"פ ח', ששם מסופר שרב אסי (יש גורסים רבי אמי) נתפס על ידי שודדים שעמדו להורגו. אמר רבי יונתן, יכרך המת בתכריכיו, (כלומר התייאש מלנסות להציל את חייו). אמר רבי שמעון בן לקיש, אני אלך לנסות להצילו, או שאצליח להרוג את השודדים או שהם יהרגוני. הלך ולבסוף הצליח לשכנע אותם לשחרר את רבי אסי. מכאן למד הפוסק הגדול רבי יוסף קארו, שאדם מצווה להיכנס לספק סכנה כדי להציל את חבירו מסכנה ודאית. והיו שרצו ללמוד מכך שלדעתו אפילו אם ישנם סיכויים שווים, חמישים אחוז שיצליח במשימתו ויצא בשלום, וחמישים אחוז שאף הוא עצמו יהרג, אע"פ כן מצווה להציל, משום שהוא נכנס רק לספק סכנה ואילו חבירו בסכנה ודאית. וכפי שריש לקיש עשה, שנכנס למצב שאו יהרוג או יהרג.
אלא שתחילה יש לפקפק האם אכן זוהי דעת הירושלמי, שהרי יתכן לומר שריש לקיש ידע בעצמו ששישים אחוז שיצליח להציל, אך כיוון שישנם גם כארבעים אחוז שייכשל ויהרג, אמר או שאציל או שאיהרג. וידוע שריש לקיש ידע כיצד להתמודד עם שודדים, כמבואר בגיטין מז, ב, וב"מ פד, א. בנוסף לכך אין הוכחה שהלכה כריש לקיש, אולי הדין כרבי יונתן שסבר שבמצב כזה אין לנסות להציל, ואמר "יכרך המת בתכריכיו". ועוד שמהבבלי סנהדרין עג, א, מוכח שאין להיכנס לספק סכנה כזה, כפי שמבואר בספר אגודת אזוב המובא בפתחי תשובה חו"מ תכו, ב, וכן כתב בשו"ת יד אליהו מ"ג. ועל פי זה כל שאר הפוסקים הורו שאין להיכנס לספק גדול כל כך של סכנה. ואם כן כדי שלא להרבות במחלוקת עדיף לפרש את הירושלמי באופן שאינו חולק על התלמוד הבבלי.
בנוסף לכך, הנצי"ב בהעמק שאלה קכט, ד, באר שאף לדברי הירושלמי אין חובה להיכנס לספק של חמישים אחוז סכנה, אלא שלדעת הירושלמי זה מנהג חסידות. ובשו"ת יד אליהו כתב שגם לדברי הירושלמי אין להיכנס לספק סכנה כדי להציל חבר, ושם נכנס ריש לקיש לספק סכנה כדי להציל את רב אסי משום שסבר שרב אסי גדול ממנו בתורה, ולפיכך רצה לסכן עצמו כדי להצילו. אבל במקרה רגיל, גם לפי הירושלמי אסור להיכנס לספק סכנה של חמישים אחוז כדי להציל חבר. ואף כשמדובר בהצלת תלמיד חכם גדול, אין זו חובה אלא מנהג חסידות בלבד, הראיה שרבי יונתן אמר "יכרך המת בתכריכיו". נמצא אם כן שלא ברור כלל שהירושלמי אכן סובר שצריך להיכנס לספק שקול בסכנת נפשות, וגם על פי הסברה אין לחייב דבר כזה, ואף הב"י לא אמר אלא להיכנס לספק נפשות, ומסתבר שגם ארבעים אחוז סכנה נקראים ספק נפשות, ומסתבר שלכך התכוון ולא לסכנה של חמישים אחוז.
בנוסף לכך אם כוונתו היתה לפסוק שאדם צריך להיכנס לסיכון של חמישים אחוז כדי להציל את חבירו, מדוע לא כתב כן בספרו החשוב שולחן ערוך? על כן מן הדין שנאמר שלדעת רבי יוסף קארו, צריך להיכנס לספק נפשות כדי להציל חבר, אבל כל זה בתנאי שרוב הסיכויים נוטים להצלה. ולפיכך יש לנו שתי דעות ולא שלוש.
^ 3. כך היא דעת רוב הפוסקים, וביניהם: אג"מ יו"ד ח"ב קעד, ד; הרב ישראלי שבילין תשל"ז; שערי עזרא חו"מ קכה; יחו"ד ג, פד; עיין הצבא כהלכה יד, ד. ועוד עיין תפארת ישראל יומא ח, ג. הנצי"ב בהעמק שאלה קכט, ד, כתב שמותר אף להיכנס לספק סכנה כדי להציל חבר. וכן נראה ממשפט כהן קמג. אמנם לציץ אליעזר ט, מה, משמע שאסור. אך כאמור רוב הפוסקים סוברים שזהו מנהג חסידות.
^ 4. יש לדעת שככלל אדם מחויב להוציא עד מעשר מממונו כדי לקיים מצוות עשה, ולכל היותר עד חומש. אולם כדי שלא לעבור על לא תעשה, יתן את כל ממונו, כמבואר ברמ"א או"ח תרנ"ו. ולכאורה לפי זה צריך לתת את כל ממונו כדי שלא לעבור על "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ". אלא ש"לֹא תַעֲמֹד" הוא לאו שאין בו מעשה, ויש בזה מחלוקת. לדעת הריב"ש שפ"ז גם כדי שלא לעבור על לאו שאין בו מעשה צריכים לתת את כל הרכוש, ואילו לחוות יאיר קל"ט, דין לאו שאין בו מעשה כדין מצוות עשה, שעד חומש יכול אדם להוציא ולא יותר. אולם להלכה דעת רוב הפוסקים כריב"ש כפי שכתב בשדי חמד מערכת ל' סי' ק"ז.
מן הראוי להוסיף כאן, שבתשובות חתם סופר חו"מ סו"ס קע"ז, באר כיצד תיתכן סברה שאין פודים שבויים ביותר מכדי דמיהם כדי שלא לגרום דוחק לציבור. הרי לכאורה למען הצלת נפשות, יש לתת הכל. ותירץ שבזמן שאומות מרושעות שולטות על ישראל, גם דוחק הציבור נחשב כפיקוח נפש. משום שפעמים רבות נאלצנו לקנות את חיינו בכסף, ואם הציבור יתרושש, יתכן שתגיע גזירה לישראל, ולא יהיה ביד הקהל כספים כדי לבטלה. וכתב בשבט הלוי שכיום ב"ה אין חשש כזה, ואין להשתמש בסברה זו.
לענ"ד עדיין ניתן להשתמש בסברה זו לגבי המצב הכלכלי הכללי, שלא יתכן להטיל מיסים גבוהים מדאי אפילו לצורך הצלת נפשות בבתי חולים. משום שאם הכלכלה ככלל תיפגע, לבסוף לא יהיה ביד המדינה כסף להמשיך בפיתוח החינוך, המחקר, הכלכלה והתעשייה, ותלותנו באומות העולם תגבר, ולא נוכל להתמודד עם בעיות הביטחון כראוי, וצ"ע.
^ 5. כעין זה כתב הרדב"ז (ח"ג תרכ"ז, ובחדשות אלף נ"ב), שאם שליט אכזר אמר לישראל, או שתיתן לי לקצוץ לך יד או שאהרוג את חברך, למרות מצוות "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ", ולמרות שקיצוץ היד לא יגרום למותו, אין היהודי חייב להסכים שיקצצו את ידו כדי להציל את חבירו. ומביא שם כמה סברות, ולבסוף אומר: ועוד, כתוב: "דרכיה דרכי נועם", וצריך שמשפטי התורה יהיו מסכימים על השכל והסברא, ואיך יעלה על דעתנו שיניח אדם לסמא את עיניו או לחתוך את ידו או רגלו כדי שלא ימיתו את חבירו, הלכך זו מידת חסידות, לנדב אחד מאיבריו למען חבירו, אבל אין בזה חובה.
^ 6. הרופאים נוהגים כיום לחלל שבת במלאכות האסורות מהתורה כדי להציל גוי. וזאת על פי דעת שו"ת דברי חיים ח"ב כ"ה, וטעמו שאם לא יטפלו בגויים, יש חשש סכנה ליהודים רבים, שיתפרסם הדבר ותתרבה שנאה ויש סכנה שגויים לא יצילו יהודים ואולי אף יפגעו בהם. וכן כתב בשמירת שבת כהלכתה פרק מ' הערה מ"א בשם הגרש"ז אוירבאך. וע' במלומדי מלחמה סי' מג שמקל למי שנחשב כגר תושב.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il