ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

"ולא תטֹר" ;">

בית מדרש הלכה ומנהג מצוה גדולה Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

איר תשס"ח

"ולא תטֹר"


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
הרב מרדכי צמח בן מזל

מצות לא תעשה שלא לנטור שנאה בלב על חברו, שנאמר: "ולא תטֹר" (ויקרא י"ט).


סיפורה של מצוה
ברגליים רועדות נכנס היהודי לביתו של הצדיק ר' אריה לוין זצ"ל. היטב ידע כי בפיו בקשה מוגזמת, בקשה שבמקום אחר היו זורקים אותו ואת בקשתו החוצה, אולם ידע כי ר' אריה לוין יקשיב היטב לבקשתו, ואולי אף יהיה נכון לסייע בעדו. משנכנס, סיפר בקול חנוק בבכי לר' אריה, כי ביתו הקטנה חלתה במחלה קשה, וכי הברירה היחידה שנותרה בידיהם היא לנסוע לארצות הברית, שם ישנו רופא המתמחה במחלה זו. אולם התברר כי הרופא לא יוכל לקבלה שם אלא רק בעוד חודשים ארוכים, ומי יודע מה יהיה מצבה של הילדה עד אז. האיש המשיך וסיפר לר' אריה שנודע לו כי אם הרב הראשי לארץ ישראל, מרן הראי"ה קוק זצ"ל, יכתוב מכתב לרופא בו הוא ממליץ לקבל את הילדה בהקדם, ישנו סיכוי רב שהרופא יענה בחיוב לבקשתו. למרות שהאיש לא אמר זאת במפורש, היה ברור לר' אריה מדוע האיש ניגש אליו ולא ישירות לרב קוק. שכן האיש היה ידוע כאחד מרודפיו הגדולים של הרב. רבים מהכרוזים הנושאים השמצות על הרב הודפסו והופצו על ידו ועוד מעשים רבים שלא יעשו. ר' אריה הרגיע את האיש ואמר לו כי הוא יפנה לרב וכי הוא בטוח כי הרב יענה בחיוב.
עוד באותו יום הלך ר' אריה לביתו של הרב. פניו של הרב התמלאו בצער למשמע מחלתה של הילדה, וכמובן הסכים בשמחה רבה לכתוב את המכתב. הרב אף הוסיף ואמר לר' אריה כי ברור לו כי האיש חשש לפנות אליו ישירות, אולם אין שום קשר בין התנהגותו ובין הצורך והחובה לעזור ולסייע לו. כשיצא ר' אריה לוין פגש בכניסה לבית שניים מתלמידי הרב. בליבו התגנב חשש שמא ישכנעו את הרב לחזור בו מעזרתו לאותו אדם, לכן כששמע לאחר מספר רגעים כי קוראים לו, החליט להחיש את פעמיו ולהזדרז לביתו של האיש. אולם, במחשבה שנייה התחרט ואמר לעצמו כי אם הרב קורא לו אזי חייב הוא לחזור. כשראהו הרב, אמר לו כי היות והוצאות הנסיעה מרובות הן ביותר, חשב שכדאי לתת לאיש מכתב לחברת הספנות, שגם היא מתחשבת בהמלצות הרב, על מנת שיקלו מעליו את חשבון הנסיעה.
*
על אף שזמנו של הגאון ר' משה פיינשטיין זצ"ל היה מצומצם ביותר, לבקשתם של שני היהודים שבאו אליו בבקשה שידון את דינם, לא סירב. בזמן שנקבע ישב ר' משה עם שני דיינים נוספים ושמע במשך שעה ארוכה את טענות הצדדים, תוך שהם מקשים עליהם קושיות ושומעים שוב ושוב את פרטי המאורעות. לבסוף פסק ר' משה את הדין כאחד מן הצדדים. כבר במקום היה ניכר כי הצד שהפסיד מתקשה לקבל את הפסק.
לאחר שעה קלה צלצל הטלפון בביתו של ר' משה. מהעבר השני היה אברך צעיר שניסה להחזיר את הגלגל אחורנית. הוא ניסה לטעון עוד ועוד כי הדין שנפסק אינו נכון, ור' משה בענווה ובסבלנות הסביר לו שוב ושוב את נימוקי הדין. אולם האברך הצעיר שראה כי אינו משכנע את הרב, הרים את קולו ואמר כי חוץ מהטענות שיש לו, הדין כלל אינו תקף שכן הוא נעשה בלילה ואין דנים בלילה. הרב ענה לו שוב בסבלנות כי אומנם אין מתחילים דין בלילה, אולם אם מתחילים דין ביום מותר לסיימו בלילה. האברך בחוצפתו ענה לרב כי הוא אינו מעוניין בפלפולים, וכי ברור לו כי הרב פוסק ונוהג שלא כדין, ואף הוסיף מספר משפטי גנאי כלפי הרב, שלא הגיב.
כעבור כשנה הופיע אותו אברך בביתו של הרב בבקשה כי יבחן אותו וייתן לו כתב סמיכה. הרב, על אף ששם לב למבטיהם התמהים של בני ביתו, נענה ברצון. כשסיים לבוחנו ונוכח לדעת כי הלה יודע היטב, העניק לו ר' משה כתב סמיכה מכובד. משיצא שאלוהו בני הבית כיצד נתן לו כתב סמיכה לאחר שפגע בו קשות רק לאחרונה?! ענה להם הרב: "הרי עבר מאז יום הכיפורים, ואני אמרתי בתפילה זכה כי אני מוחל לכל מי שפגע בי, כך שממילא אין לי שום קפידה עליו שהרי מחלתי לו, ואם כן למה שלא אתן לו כעת כתב סמיכה?!"
______________________________
מתוך העלון השבועי של תנועת קוממיות, www.komemiut.org
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il