ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

מהלכות ל"ג בעומר ;">

בית מדרש חגים וזמנים ל"ג בעומר רשב"י Bookmark and Share



גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

לג בעומר תשס"ח

מהלכות ל"ג בעומר


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
הרב מרדכי צמח בן מזל

מהלכות ל"ג בעומר
תספורת בל"ג בעומר
יש מחלוקת בין השו"ע לרמ"א אם מותר להסתפר בל"ג בעומר. לפי דעת מר"ן רבי יוסף קארו מותר רק אחרי ל"ג בעומר. כיון שעד אותו יום נפטרו תלמידי רבי עקיבא. וכך כתוב בשו"ע (תצג): שנוהגים שלא לישא אשה בין פסח לשבועות רק עד ל"ג לעומר, מפני שבאותו זמן מתו תלמידי רבי עקיבא. אבל מל"ג בעומר ואילך מותר.
וכן נוהגים שלא להסתפר עד ל"ג לעומר שאומרים שאז פסקו מלמות, ואין להסתפר עד יום ל"ד בבקר". ולפי מנהג הרמ"א אין צורך לחכות ליום ל"ד. ומסתפרין ביום ל"ג עצמו ולא בליל ל"ג בעומר. אם חל יום ל"ג ביום שישי – בין לשו"ע ובין לרמ"א נוהגים להסתפר ביום שישי בל"ג בעומר עצמו מפני כבוד השבת.

מירון בל"ג בעומר או באותו שבוע
לפי המסופר על האר"י ז"ל ועל רבי יוסף קארו שהיו הולכים להתפלל בציון של הרשב"י קשה לערער על המנהג לילך להתפלל שם. ואין בזה שום חשש. ומי שהדוחק מפריע לו יכול לילך שם בשבוע שלפני ואחרי ל"ג בעומר, וכך היה עושה הבבא סאלי ע"ה. שהיה מאוד מחובר לתורתו של רשב"י. והיה בא לציון לפני או אחרי ל"ג בעומר מפני הדוחק.
וכך מובא בשער הכוונות: (דרושי הפסח דרוש יב) "ענין מנהג שנהגו ישראל ללכת ביום ל"ג לעומר על קברי רשב"י ורבי אלעזר בנו אשר קבורים בעיר מירון כנודע, ואוכלים ושותים ושמחים שם. אני ראיתי למורי ז"ל (האר"י) שהלך לשם פעם אחת ביום ל"ג לעומר הוא וכל אנשי ביתו וישב שם שלשה ימים ראשונות של השבוע ההוא. וזה היה פעם הראשונה שבא ממצרים אבל אין אני יודע אם אז היה בקי ויודע בחכמה הזו הנפלאה שהשיג אח"כ.
והרב רבי יונתן שאגיש העיד לי שבשנה הראשונה קודם שהלכתי אני אצלו ללמוד עם מורי ז"ל שהוליך את בנו הקטן שם עם כל אנשי ביתו ושם גילחו את ראשו כמנהג הידוע ועשה שם יום משתה ושמחה.
גם העיד הה"ר אברהם הלוי כי בשנה הנזכרת הלך גם הוא שם והיה נוהג לומר בכל יום בברכת "תשכון" - "נחם ה' אלהינו את אבלי ציון כו'". וגם בהיותו שם אמר "נחם כו'". ואחר שגמר העמידה אמר לו מורי ז"ל: כי ראה בהקיץ את רשב"י עליו השלום עומד על קברו ואמר לו: "אמור אל האיש הזה, אברהם הלוי, כי למה אומר נחם ביום שמחתינו? והנה לכן הוא יהיה בנחמה בקרוב" ולא יצא חדש ימים עד שמת לו בן אחד וקבל עליו תנחומין. וכתבתי כל זה להורות כי יש שרש במנהג הזה הנזכר. ובפרט כי רשב"י עליו השלון הוא מחמשה תלמידיו הגדולים של ר"ע ולכן זמן שמחתו ביום ל"ג לעומר כפי מה שביאר לעיל ביום ל"ג לעומר.

ל"ג בעומר – שמחה לחמשת התלמידים של רבי עקיבא

חמשה תלמידים תיקון לעשרים וארבע אלף
"אמרו: שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת עד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה. והיה העולם שמם עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם, רבי מאיר ורבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע והם הם העמידו תורה אותה שעה. תנא כולם מתו מפסח ועד עצרת אמר רב חמא בר אבא ואיתימא ר' חייא בר אבין כולם מתו מיתה רעה. מאי היא? אמר רב נחמן: אסכרה". (יבמות סב:)

ובמדרש (רבה קהלת יא ה) מסופר שרבי עקיבא פחד שהתלמידים החדשים יקרה להם כמו שקרה לראשונים מה עשה? "אמר להם: הראשונים לא מתו אלא מפני שהייתה עיניהם צרה בתורה זה לזה. אתם לא תהיו כן. מיד עמדו ומלאו כל ארץ ישראל תורה".
התורה של חמשת התלמידים של רבי עקיבא הללו באמת ממלאת את כל הארץ תורה. לא רק בדורם אלא גם בדורינו. שהרי התורה שיש לנו היום אלף שמונה מאות שנה אחר פטירתם היא ממה שהם לימדו אותנו ואת בני דורם. שהרי רוב המשניות שלא כתוב בהם שם חכם הם דברי רבי מאיר. וכדברי הגמרא (בסנהדרין דף פו/א) "דאמר רבי יוחנן סתם מתניתין - רבי מאיר, סתם תוספתא - רבי נחמיה, סתם ספרא - רבי יהודה, סתם ספרי - רבי שמעון וכולהו אליבא דרבי עקיבא". גם סתם זוהר הוא מרבי שמעון. ובזה הם מילאו את הארץ תורה ולא שמרו אותה רק לעצמם. ובזה היו תיקון לעשרים וארבע אלף תלמידים ראשונים.

ל"ג בעומר – שמחה לחמשת תלמידי רבי עקיבא
בי"ד אייר ההילולא שם רבי מאיר ורבי יהודה. בי"ח אייר ההילולא של רבי שמעון בר יוחאי. כותב בעל הבן איש חי כי תושבי צפת שחוזרים ממירון בל"ג בעומר - הולכים ביום הזה גם לקבר של רבי יהודה בר אלעאי תלמידו של רבי עקיבא. כמו כן תושבי טבריה הולכים בל"ג בעומר גם לקבר רבי מאיר בעל הנס. כי ביום ל"ג בעומר יש שמחה גם לצדיקים הללו שהיו חבריו של רבי שמעון בר יוחאי ותלמידיו של רבי עקיבא.
שהרי ביום ל"ג בעומר עושים הילולא שפסקו מלמות עשרים וארבע אלף התלמידים הראשונים של רבי עקיבא. זה היום שבו לימד רבי עקיבא את חמשת התלמידים החדשים לתקן את הקלקול של העשרים וארבע אלף התלמידים הראשונים. אם הראשונים למדו תורה באופן שלא היה דרך ארץ בין אחד לשני. ביום ל"ג בעומר באה לעולם תורה שיש בה הרבה כבוד ודרך ארץ, שזו תורת הסוד שעליה נאמר אנן בחביבותא תליא מילתא כמו שיבואר לקמן. זו תורה שאדם לומד אותה ולא שומר לעצמו. אלא מלמדה לאחרים. כמו שאמר רבי עקיבא על החמישה תלמידים הללו (יבמות דף סב/ב) "רבי עקיבא אומר: למד תורה בילדותו, ילמוד תורה בזקנותו. היו לו תלמידים בילדותו יהיו לו תלמידים בזקנותו". ובאמת תורה זאת נפוצה במשניות, במדרשים, בזוהר ובכל מקום עד ימינו אלה.

תורת משה – המשך המידות של אברהם אבינו
במדרש (רבה שמות כח א). כשעלה משה למרום ליקח את התורה "באותה שעה בקשו מלאכי השרת לפגוע במשה. עשה בו הקב"ה קלסטרין של פניו של משה דומה לאברהם. אמר להם הקב"ה: אי אתם מתביישין הימנו? לא זהו שירדתם אצלו ואכלתם בתוך ביתו? אמר הקב"ה למשה: לא נתנה לך תורה אלא בזכות אברהם. שנאמר "לקחת מתנות באדם" ואין 'אדם' האמור כאן אלא אברהם. שנאמר (יהושע יד) "האדם הגדול בענקים".
אברהם היה איש החסד, לימד את הכל העולם כולו מידות טובות מהם. כשהמלאכים רואים את פניו של משה שהם דומים לאברהם הם מניחים לו לקבל תורה. זה לא קשה לראות במשה את פני אברהם כיון שמשה הוא נכד הנכד של אברהם. יש בו גם את הדמיון החיצוני וגם דמיון פנימי לאברהם. כשהם רואים שמשה מביא לעולם את תורתו של אברהם מיד הם חוזרים בהם מהכוונה לפגוע בו.
חכמינו אמרו שכל תלמיד חכם הוא בחינת משה. כשרואים בתלמיד חכם את דמותו של אברהם, הוא מקבל תורה. אבל אם מישהו לא רואה בו את דמות אברהם עם המידות הטובות שלו –רוצים לפגוע בו, וזו תורה שבה אין לתלמידי חכמים כבוד זה לזה.

הארת פנים – תורה של חסד
תורה של חסד היא תורה של הארת פנים, ככל שאדם לומד יותר תורה הוא יותר ויותר מאיר פנים לאחרים. וכשאדם מגיע למדרגה של תורה גדולה יש לו הארת פנים הרבה יותר גדולה כמו משה שהיה איש התורה הגדול ביותר והיו פניו כפני חמה. יהושע שהיה תלמידיו והיה השני שידע את כל התורה כולה. משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע. פניו היו מאירות כמו פני לבנה. וכך אומרת הגמרא (בבא בתרא דף עה.):
"אמר רבה אמר רבי יוחנן עתיד הקב"ה לעשות שבע חופות לכל צדיק וצדיק שנאמר 'וברא ה' על כל מכון הר ציון ועל מקראיה ענן יומם ועשן ונוגה אש להבה לילה כי על כל כבוד חופה'. מלמד שכל אחד ואחד עושה לו הקדוש ברוך הוא חופה לפי כבודו. עשן בחופה למה? אמר רבי חנינא: שכל מי שעיניו צרות בתלמידי חכמים בעולם הזה, מתמלאות עיניו עשן לעולם הבא. ואש בחופה למה? אמר רבי חנינא מלמד שכל אחד ואחד נכוה מחופתו של חבירו. אוי לה לאותה בושה אוי לה לאותה כלימה. כיוצא בדבר אתה אומר "ונתתה מהודך עליו" ולא כל הודך. זקנים שבאותו הדור אמרו: פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה אוי לה לאותה בושה אוי לה לאותה כלימה".

שמעתי מאבא שאמר על זה על איזה בושה וכלימה מדברים הזקנים? על בושה וכלימה שלהם. כי מי אלו שהיו מתכבדים בעיני עצמם ולא רצו לשרת את משה רבינו הצטערו על הכבוד המדומה שרצו לקחת לעצמם. שכשהם ראו את יהושע המשרת עולה לגדולה הבינו שהרודף אחרי הכבוד – הכבוד בורח ממנו. ויהושע שהיה בורח מהכבוד – זכה לכבוד מלכים. גם להמשיך דרכו של משה רבינו וגם שפניו היו מאירות כפני לבנה. על כן הם אמרו: אוי על הבושה והכלימה שאחזה בנו, שבגללה הפסדנו את כל המעלות שבאו ליהושע. שהוא לא דאג לכבוד עצמו וזכה לפנים כפני לבנה, ואנחנו שדאגנו על כבודנו הפסדנו את כל הכבוד הזה.

פני משה – פני חמה. יהושע - לבנה. רבי שמעון וחבריו - זוהר הרקיע והכוכבים.
תיקוני זהר מתחילים בסיפור של בריחתו של רבי שמעון למערה. שם כתוב שאליהו הנביא נגלה עליהם פעמיים ביום. תחילת הלימוד של אליהו הנביא היא מהפסוק מדניאל: "וְהַמַּשְׂכִּלִים יַזְהִרוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כַּכּוֹכָבִים לְעוֹלָם וָעֶד" דרש על זה אליהו את הפסוק הזה על רבי שמעון וחבריו שמזהירים כזוהר הרקיע וככוכבים לעולם ועד. "והמשכילים - אלין רבי שמעון וחבריא, יזהירו - כד אתכנשו למעבד האי חבורא. וכו'".
לפי זה תורתו של רבי שמעון נקראת "זוהר". כי הוא עצמו היה זוהר כזוהר הרקיע. כשהיה לומד תורה, הייתה האש מקיפה אותו ואת חבריו. מעין האש שהייתה במתן תורה. "הלא כה דברי כאש נאום ה'". האש הזו לא הייתה רק מקיפה מסביב, היא הייתה גם בתוכו. פניו היו מאירות בזוהר גדול. כמו שאנחנו אומרים בשיר "ראה פניו מאירים בשבתו עם חברים עת גילה סוד נסתרים אדוננו בר יוחאי".

אדרא זוטא ואדרא רבא
אדרא זוטא הוא הלימוד שלמד רשב"י עם חבריו ביום מיתתו. הם היו יושבים בעגול וכל אחד רואה פני חבריו, לכן קראו לזה "אדרא" שהוא תרגום של המילה "גורן". ולמה נקראת "זוטא" – קצרה. לעומת הלימוד שעשו קודם לכן לפני פטירת רשב"י והיה ארוך יותר והוא הנקרא "אדרא רבא".
שם כתוב שברגע פטירתו של רבי שמעון הוא לימד אותם על הברכה שמגיעה מראש כל המדרגות עד העולם הזה. הברכה הזאת מגיעה לעולם כולו דרך בית המקדש, דרך קודש הקודשים כי משם ברא ה' את העולם ומשם הקב"ה משפיע ברכה לעולם. חיזוק לדבריו הביא רבי שמעון מהפסוק בתהילים (קלג ג) "כִּי שָׁם צִוָּה ה' אֶת הַבְּרָכָה חַיִּים עַד הָעוֹלָם".
רבי אבא היה הסופר ששומע את דברי רבי שמעון וכותב אותם. וכך מספר רבי אבא "לא סיים בוצינא קדישא למימר חיים עד דאשתככו מלוי" - לא סיים האור הקדוש לומר 'חיים' עד שהשתתקו מילותיו. רבי שמעון נקרא אצל תלמידו "האור הקדוש" כיון שפניו היו מאירות כזוהר הרקיע וככוכבים. רבי שמעון לא הספיק לומר את הפסוק בשלמותו "כי שם צוה ה' את הברכה חיים עד העולם" ואמר רק את חציו הראשון: "כי שם צוה ה' את הברכה" רצה לומר חיים ולא סיים את המילה.
"ואנא כתבנא סברנא למכתב טפי ולא שמענא ולא זקיפנא רישא דנהורא הוה סגי ולא הוה יכילנא לאסתכלא" ואני הכותב לא שמעתי את המילה הזאת ועדיין לא הבנתי שהוא נפטר. לא יכולתי להרים את ראשי כיון שהיה שם אור גדול ולא הייתי יכול להסתכל מחמת האור הגדול.

חבריו של רבי שמעון – גם הם פניהם מאירות
כפי שראינו לעיל דברי אליהו הנביא האור הזוהר היה גם על חבריו של רבי שמעון: "והמשכילים - אלין רבי שמעון וחבריא, יזהירו וכו'".
הגמרא אומרת למה נקרא שמו של רבי מאיר בשם הזה. (עירובין דף יג/ב) "תנא לא רבי מאיר שמו, אלא רבי נהוראי שמו. ולמה נקרא שמו רבי מאיר? שהוא מאיר עיני חכמים בהלכה. ולא נהוראי שמו אלא רבי נחמיה שמו ואמרי לה רבי אלעזר בן ערך שמו. ולמה נקרא שמו נהוראי? שמנהיר עיני חכמים בהלכה. אמר רבי: האי דמחדדנא מחבראי - דחזיתיה לרבי מאיר מאחוריה. ואילו חזיתיה מקמיה - הוה מחדדנא טפי, דכתיב "והיו עיניך ראות את מוריך"". רבי יהודה הנשיא לא משייך את הצלחתו לעצמו, הוא אומר שהיא בגלל שזכה לראות את רבי מאיר מאחוריו. אילו הייתי זוכה ורואה את פניו ממש - הייתי זוכה לומר דברים הרבה יותר מחודדים ומדויקים. דכתיב "והיו עיניך ראות את מוריך".
גם על רבי יהודה מובא בגמרא (נדרים דף מט/ב) שלוש סיפורים שמלמדים שפניו היו מאירות.
"רַבִּי יְהוּדָה הֲוָה יָתִיב קַמֵּיהּ דְּרַבִּי טַרְפוֹן, אָמַר לֵיהּ רַבִּי טַרְפוֹן, הַיּוֹם פָּנֶיךָ צְהֻבִּין, אָמַר לֵיהּ, אֶמֶשׁ יָצְאוּ עֲבָדֶיךָ לַשָּדֶה, וְהֵבִיאוּ לָנוּ תְּרָדִין, וַאֲכָלְנוּם בְּלֹא מֶלַח, וְאִם אֲכָלְנוּם בְּמֶלַח, כָּל - שֶׁכֵּן שֶׁהָיוּ פָּנֵינוּ צְהֻבִּים. אָמְרָה לֵיהּ הַהִיא מַטְרוֹנִיתָא לְרַבִּי יְהוּדָה, מוֹרֶה וְרָוִי? אָמַר לָהּ, הֵימְנוּתָא בְּיָדֵהּ דְּהַהִיא אִתְּתָא, אִי טָעִימְנָא אֶלָּא קִדּוּשָׁא וְאַבְדַּלְתָּא, וְאַרְבָּעָה כַּסֵי דְּפִּסְחָא, וְחוֹגְרַנִי צְדָעָאִי מִן הַפֶּסַח וְעַד עֲצֶרֶת, אֶלָּא (קהלת ח) - "חָכְמַת אָדָם תָּאִיר פָּנָיו".
מטרוניא אחת שראתה אותו שמח ומאיר פנים חשבה שהוא שותה יין ומשקאות משכרים. היא לא
הבינה מניין יש לו שמחה רבה כל כך. שאלה אותו האם מי שמורה הלכות ודן דינים יכול להיות שתיין? אמר לה שהוא לא נוגע ביין כלל חוץ מקידוש והבדלה, ואם הוא שותה ארבע כוסות יין בליל הסדר הוא קושר את ראשו מפסח ועד עצרת. וכך מספרת הגמרא על מין אחד שגם הוא ראה את פניו המאירים של רבי יהודה וחשב לפגוע בו בגלל זה. הסיפור הזה מופיע בתלמוד ירושלמי שלוש פעמים. (שבת נד. פסחים סט. שקלים יג). כי כנראה המציאות הזו של נועם והארת פנים התאימה מאוד לתלמודה של ארץ ישראל.

כשתלמידי חכמים בחביבות זה לזה - שלום וברכה בעולם
את הדברים הללו אמר רבי שמעון לתלמידיו במשפט אחד באדרא רבא (זוהר חלק ג דף קכח/א) כשרבי שמעון שומע את קולות המלאכים מתכנסים לשמוע את דברי התורה שלו. הוא שמח ואומר: כתוב בפסוק חבקוק (ג ב) "ה' שָׁמַעְתִּי שִׁמְעֲךָ יָרֵאתִי ה'". שם הם היו צריכים ליראה. אנן בחביבותא תלייא מלתא. דכתיב "ואהבת את ה' אלקיך" וכתיב "מאהבת ה' אתכם" וכתיב "אהבתי אתכם וגו'". ובזוהר (חלק ג דף נט/ב) מלמד איך הקב"ה בחביבות עם ישראל?
שם מובא מעשה שהיו ישראל צריכים לגשמים, הלכו כולם לרבי שמעון. ראו שהוא הלך יחד עם בנו רבי אלעזר לרבי פנחס בן יאיר חמיו. הלכו כולם לרבי פנחס והתאספו של הרבה תלמידי חכמים. כשראה רבי שמעון כינוס גדול של תלמידי חכמים דרש את הפסוק: "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד". מהו "גם יחד"? הסביר רבי שמעון כי בשעה שתלמידי החכמים יושבים כאחד ולא נפרדים זה מזה. בתחילה הם נראים כאילו הם לוחמים זה בזה. ח"ו, כאילו רוצים להרוג אחד את השני. אחר כך הם באהבה כמו אחים.
"דבר אחר, הנה מה טוב ומה נעים וגו', אלין אינון חברייא, בשעתא דאינון יתבין כחדא ולא מתפרשן דא מן דא, בקדמיתא אתחזון גוברי מגיחי קרבא, דבעו לקטלא דא לדא, לבתר אתהדרו ברחימותא דאחוה". מה הקב"ה אומר? גם אני עימהם. לכן כתוב "גם יחד". "לאכללא עמהון שכינתא" ולא עוד אלא שהקב"ה מקשיב להם, נוח לו בהם ושמח עמם שכתוב: (מלאכי ג טז) "אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו, ויקשב ה' וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו" וגו'.

אומר להם רבי שמעון כי כמו שאתם עכשיו "חברים" באהבה וברחמים כך גם בעתיד לא תעזבו אחד את השני. "עד דקודשא בריך הוא חדי עמכון, ויקרי עלייכו שלם, וישתכח בגינכון שלמא בעלמא, הדא הוא דכתיב (תהלים קכב ח) למען אחי ורעי אדברא נא שלום בך". כי כשיש חביבות בעולם הזה בין תלמידי החכמים, יש להם חביבות מהקב"ה ובזכותם הוא מביא שלום לעולם. ובודאי לא תהיה בצורת שבגללה נתכנסו כולנו.

אמר רבי אבא – תיאור פטירתו של רשב"י
צדיקים במיתתם קרויים חיים – זה רבי שמעון
בהמשך התיאור של רבי אבא בסוף האדרא זוטא מספר רבי אבא על רגע פטירתו של רבי שמעון:
"אמר רבי אבא: לא סיים בוצינא קדישא למימר חיים עד דאשתככו מלוו, ואנא כתבנא סברנא למכתב טפי ולא שמענא ולא זקיפנא רישא דנהורא הוה סגי ולא הוה יכילנא לאסתכלא". נתפרש לעיל – ממשיך רבי אבא ואומר: "אדהכי אזדעזענא שמענא קלא דקארי ואמר (משלי ג ב) "כִּי אֹרֶךְ יָמִים וּשְׁנוֹת חַיִּים וְשָׁלוֹם יוֹסִיפוּ לָךְ". שמענא קלא אחרא "חַיִּים שָׁאַל מִמְּךָ נָתַתָּה לּוֹ אֹרֶךְ יָמִים עוֹלָם וָעֶד".

מספר רבי אבא שהוא הזדעזע ושמע בת קול שאומרת שני פסוקים. "כִּי אֹרֶךְ יָמִים וּשְׁנוֹת חַיִּים וְשָׁלוֹם יוֹסִיפוּ לָךְ". וגם פסוק "חַיִּים שָׁאַל מִמְּךָ נָתַתָּה לּוֹ אֹרֶךְ יָמִים עוֹלָם וָעֶד". משמעות שני הפסוקים היא שיש המשך חיים לרבי שמעון. על זה נאמר "צדיקים במיתתם קרויים חיים".
ומובא במגיד מישרים (אמור) לרבי יוסף קארו זצוק"ל שפעם הלכו הוא וחבריו להתפלל בציון של רבי שמעון בחול המועד סוכות. הקיפו את הציון בלולבים ובאתרוגים כמו שעושים בסוכות, וירד להם גשם. חשב רבי יוסף קארו שזה סימן רע של גשם בסוכות. אמר לו המגיד דע לך שזה מחמת השמחה שיש לרבי שמעון מכך שאתם לומדים על קברו. ובכל פעם שאתם לומדים על קברו או בכפר מירון שלידו יש לרבי שמעון שמחה גדולה. וכן אמר לו בכל עת שיהיה לכם עת צרה תדעו לכם כי התפילה על קברו של הצדיק וההקפות בלולבים ואתרוגים מועילה לעורר זכות הצדיק להביא ברכה רבה.
ומסופר על האר"י ז"ל שפעם אחת היה עם תלמידיו ושמחו שם בציון הרשב"י ופתאום ראו שהאר"י ז"ל רוקד עם השמש אלעזר אזכרי ועם אורח אחד בעל פנים מאירות שלא היה מוכר להם. חשבו התלמידים בודאי זה חכם גדול שהאר"י ז"ל מכירו. אבל לא הבינו למה החכם הגדול כל כך מכבד את השמש לרקוד איתו.
אחרי שיצאו מהציון של הרשב"י שאלו את האר"י על כך ואמר להם כי האדם השלישי שהיה שם היה רשב"י בכבודו ובעצמו. אם רשב"י חושב שרבי אלעזר אזכרי כל כך חשוב לרקוד איתו. גם לי זה כבוד לרקוד יחד איתו. מאותו היום נתפרסם שמו של רבי אלעזר אזכרי מחבר ספר החרדים ומחבר השיר "ידיד נפש".

אור בפטירת רבי שמעון – תורתו לא כבתה
"כל ההוא יומא לא אפסיק אשא מן ביתא ולא הוה מאן דמטי לגביה דלא יכילו דנהורא ואשא הוה בסוחרניה". כל אותו היום לא הפסיקה האש להקיף את הבית כמו שהיה בשעה שהיו לומדים תורה עם רבי שמעון ולא היה יכול שום אדם להתקרב אליהם. שהיה שם אור גדול ואש גדולה הקיפה אותם.
כיוון שהאור לא מפסיק הם שומעים בהמשך הדברים בת קול שאומרת להם בעת שמוציאים את מיטתו: "שמעו קלא: עולו ואתו ואתכנשו להילולא דרבי שמעון. יבא שלום ינוחו על משכבותם".
אותה בת קול קוראת לכולם לבוא להילולא של רבי שמעון. הוא קורא לזה "הילולא" למרות שרבי שמעון נפטר וזו לכאורה סיבה לצער. הסיבה שהוא קורא לזה "הילולא" כי פטירתו של רבי שמעון היא כמו זריעה באדמה. תורתו טמונה ונסתרת. תורתו צומחת עד שתתן פירות בדור האחרון, ב"דרא בתראה" ב"סוף יומיא" כמו שאומר לו אליהו הנביא בעת שכותב את הזוהר: "כד יתגלי לתתא בדרא בתראה בסוף יומיא, ובגיניה 'וקראתם דרור בארץ' " (תיקוני זוהר כד). כשהספר הזה יתגלה בעולם בדור האחרון בסוף הימים. בגללו יתקיים הפסוק 'וקראתם דרור בארץ'.
כי ספר הזוהר "לגאולה הוכן, ולהצמיח קרן ישועה לבית ישראל". (רמח"ל - אדיר במרום א'). לדור האחרון, לתקופת הגאולה. "לנחותם הדרך אשר יגיעו בו אל רב טוב המכוון בראשית המחשבה... ומה תיקונים צריכים הם להם להחזירם לקדמותם". (רמח"ל - אדיר במרום א'). ולכן ספר הזוהר היה שמור וחסוי אלפי שנים, כדי שלא יעשה בו שימוש שאינו נכון.
ו"בדא יפקון מן גלותא ברחמי". בלימוד החכמה הזאת יצאו מהגלות מרחמים ולא בדין. שהרי גאולה תבוא בכל מחיר. רבי שמעון לימד אותם בספר הזוהר דרך איך להביא את הגאולה בחביבות. ברחמי. באור פנים, בזוהר.

בר יוחאי – כמו כהן גדול
"כל ההוא יומא נפילנא על ארעא וגעינא. בתר דאזיל אשא חמינא לבוצינא קדישא קדש הקדשים דאסתלק מן עלמא אתעטף שכיב על ימיניה ואנפוי חייכין". כל אותו היום נפלנו על הארץ ובכינו. אחרי שהלכה האש ראינו את ה"בוצינא קדישא קדש קדשים" האור הקדוש, קודש קודשים שהוא הסתלק מהעולם. שוכב על צד ימינו ופניו מחייכות.
על מנת להבין למה רבי אבא קורא לרבי שמעון "קודש קודשים" כדאי לשים לב לשיר "בר יוחאי" שחיבר רבי שמעון לביא זצוק"ל. השיר שזכה ונתקבל בכל העולם כולו. ובודאי זכה לכוון למדרגת אמת של רבי שמעון. בשיר שם הוא אומר על רבי שמעון "נמשחת אשריך" כמו כהן גדול שנמשח בשמן המשחה. וכן בהמשך: "בר יוחאי בקודש הקודשים קו ירוק מחדש חודשים" וכי מי מגיע לקודש הקודשים חוץ מכהן גדול כשבא לכפר על ישראל? וגם כשאומר עליו: "לבושי חושן אוריך ותומיך" יחד עם "ציץ נזר הקודש חבוש על ראשך פארך". שהם כולם לבושי הכהן הגדול.
ללמדך שכמו הכהנים שתפקידם לחנך את ישראל שפתי כהן ישמרו דעת – כך הצדיקים מלמדים תורה לישראל. וכמו הכוהנים שמכפרים על ישראל – כך הצדיקים מכפרים על ישראל. כמו שהכהנים מביאים ברכה לעולם – כך הצדיקים מביאים ברכה לעולם.

בית המקדש מקום הורדת השפע לעולם
ובזוהר (חלק ג דף קיח/א)
"רבי יהודה הוה שכיח קמיה דרבי שמעון א"ל ישראל מאן אתר אתברכן? אמר ליה: ווי לעלמא דלא משגיחין ולא מסתכלין בני נשא ביקרא דמלכא עלאה. תא חזי בשעתא דאשתכחו ישראל זכאין קמיה קב"ה והוו עלמין שכיחין בתר אילנא עלאה קדישא דמזונא דכלא ביה, הוה מתברך מאתר דכל ברכאן כנישין ביה וביה אתנטע ואשתילו שרשוי. וישראל לתתא הוו מתברכן מאתר דכל אינון ברכאן נפקין ביה ולא מתעכבי למיפק. הדא דכתיב "יברכך ה' מציון". וכתיב "כטל חרמון שיורד על הררי ציון כי שם צוה ה' את הברכה חיים עד העולם". ודא איהו נהירו דעלמא דכתיב "מציון מכלל יופי אלקים הופיע". הופיע – נהיר. כמא שאת אמר "הופיע מהר פארן" וכד ינהר - ינהר לכלהו עלמין. וכד האי נהירו אתער - כלא הוא בחברותא, כלא הוא ברחימותא, כלא הוא בשלימו, כדין הוא שלמא דכלא, שלמא דעילא ותתא הדא הוא דכתיב "יהי שלום בחילך שלוה בארמנותיך".

רבי יהודה היה רגיל ללמוד לפני רבי שמעון. שאל אותו מאיזה מקום בני ישראל מתברכים? ענה רבי שמעון ואמר "ווי לעולם שלא משגיח ולא מסתכל על כבודו של הקב"ה. כי בשעה שישראל היו זכאין לפני הקב"ה היו מתברכים מעץ החיים שהוא המזון של כל העולם כולו. והוא היה נטוע בבית המקדש בקודש הקודשים מקום הברכה "כי שם ציווה ה' את הברכה חיים עד העולם". עם ישראל שהוא בארץ ישראל ובבית המקדש היו מתברכים מכך שעץ החיים נמצא בבית ה' בעירם ובארצם. ולא היה מי שמעכב את הברכות מלבא לעולם. עכשיו שבית המקדש הרוס ושועלים נמצאים שם. מתעכבות הברכות לבוא לעולם. כשיבנה בית המקדש יבוא אור לעולם כולו. כולם יהיו בשלום. כולם יהיו באהבה. כולם יהיו בשלימות. יהיו שלום של הכל. שלום בעליונים ושלום בתחתונים.

כשאין בית מקדש – השפע בא מהצדיקים
רבי שמעון היה בדור חורבן בית המקדש השני. כשנחרב הבית - אין קודש הקודשים ואין כהן גדול. אם כן מי יכפר על עם ישראל? מי יביא להם ברכה? והלא כל הברכה הייתה באה להם מקודש הקודשים. ומהיכן תבוא עכשיו?
כך אומרת הגמרא (ברכות יז):
"שִׁמְעוּ אֵלַי אַבִּירֵי לֵב, הָרְחוֹקִים מִצְּדָקָה", מי הם אותם אבירי לב שרחוקים מלקחת צדקה? רַב וּשְׁמוּאֵל, וְאַמְרֵי לָהּ רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי אֶלְעָזָר, חַד אָמַר, כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ נִזּוֹנִין בִּצְדָקָה, וְהֵם נִזּוֹנִין בִּזְרוֹעַ. וְחַד אָמַר, כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ נִזּוֹנִין בִּזְכוּתָן, וְהֵם אֲפִלּוּ בִּזְכוּת עַצְמָן אֵינָן נִזּוֹנִין. כִּדְרַב יְהוּדָה אָמַר רַב, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב, בְּכָל יוֹם וָיוֹם בַּת - קוֹל יוֹצֵאת מֵהַר חוֹרֵב וְאוֹמֶרֶת, כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ נִזּוֹן בִּשְׁבִיל חֲנִינָא בְּנִי, וַַחֲנִינָא בְּנִי - דַּי לוֹ בְּקַב חֲרוּבִין מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְעֶרֶב שַׁבָּת".

וכמו שהיה ניזון בזכות רבי חנינא כך ניזון בזכותו של רבי שמעון. כמו שיובא לקמן על הדורות שיתפרנסו בזכותו.

כשאין בית מקדש – הכפרה באה על ידי הצדיקים
בגמרא (סוכה דף מה/ב) "ואמר חזקיה אמר רבי ירמיה משום רבי שמעון בן יוחאי יכול אני לפטור את כל העולם כולו מן הדין מיום שנבראתי עד עתה. ואילמלי אליעזר בני עמי מיום שנברא העולם ועד עכשיו, ואילמלי יותם בן עוזיהו עמנו מיום שנברא העולם עד סופו".
כך כותב גאון עוזנו ותפארתנו בעל הבן איש חי, רבי יוסף חיים זיע"א בשירו שחיבר בעת שעלה לארץ ישראל והתפלל במירון. "צַדִּיק יְסוֹד הָעוֹלָם, גִּלָּה מִדְרָשׁ הַנֶּעְלָם, יָכוֹל לִפְטוֹר הָעוֹלָם, אֲדוֹנֵנוּ בַּר יוֹחָאי. קוֹלוֹ זִמֵּר עָרִיצִים, וְהִכְרִית אֶת הַקּוֹצִים, וְהִצִּיל הַלְּחוּצִים, אֲדוֹנֵנוּ בַּר יוֹחָאי".

כשאין בית מקדש – האור בא על ידי הצדיקים
חכמינו בגמרא (ב"ב ד.) אמרו שהצדיקים נקראו אור כמו בית המקדש ונקראו עינים כמו בית המקדש. כשנחרב בית המקדש ממלאים הצדיקים את התפקיד עד שיבנה במהרה בימינו. וכך מובא בסיפור של הורדוס אבל בכיוון ההפוך. שהוא הרג את כל הצדיקים כמעט ואחר כך התחרט כשראה כמה שהם הגונים. שאל את בבא בן בוטא מה תקנתו? ענה לו בבא בן בוטא: "הוא כבה אורו של עולם (הורדוס הרג את חכמי ישראל שהם נקראים 'אור'), דכתיב, (משלי ז) "כי נר מצוה ותורה אור" - ילך ויעסוק באורו של עולם, (שבית המקדש נקרא 'אורו של עולם') דכתיב, (ישעיה ב) "ונהרו אליו כל הגוים".
איכא דאמרי, הכי אמר ליה: (יש אומרים שאמר להורדוס מילים אלו:) הוא סימא עינו של עולם (הורדוס הרג את חכמי ישראל שהם נקראים 'עיני העדה'), דכתיב, (במדבר טו) "והיה אם מעיני העדה" - ילך ויעסוק בעינו של עולם (בית המקדש שנקרא "מחמד עין") דכתיב, (יחזקאל כד) "הנני מחלל את מקדשי גאון עוזכם מחמד עיניכם".
כשחרב בית המקדש שנקרא אורו של עולם. כשחרב בית המקדש ששם העיניים של הקב"ה "והיו עיני וליבי שם כל הימים" - באים הצדיקים וממלאים את התפקיד של הבאת ברכה לעולם. של כפרה. של אור של עיניים.

רבי שמעון – עוזר לעם ישראל
אם הצדיקים הם השפע יובנו הדברים שאומר רבי אבא שם בהמשך:
"קם רבי אלעזר בריה ונטיל ידוי ונשיק לון ואנא לחיכנא עפרא דתחות רגלוי. בעו חברייא למבכי ולא יכילו למללא. שארו חברייא בבכיה ורבי אלעזר בריה נפיל תלת זמנין ולא יכיל למפתח פומיה. לבתר פתח ואמר אבא אבא. תלת הוו. חד אתחזרו.

כשראו שנפטר רבי שמעון קם רבי אלעזר בנו ונישק את ידו. ואני – כותב רבי אבא – ליחכתי את עפר רגליו. רצו החברים לבכות ולא יכולו לדבר. התחילו לבכות ורבי אלעזר נפל שלוש פעמים ולא יכל לפתוח את פיו. אחר כך אמר: אבא אבא! שלשה היו נשאר אחד. עכשיו ילכו החיות ממקומם והציפורים עפים וישתקעו בנקב תהום רבה וחברינו כולם שותתים דם.
רבי אלעזר צועק על הסתלקות רבי שמעון כמו שצעק אלישע על הסתלקות אליהו הנביא "אָבִי אָבִי רֶכֶב יִשְׂרָאֵל וּפָרָשָׁיו" (מלכים ב ב). ושם תרגם יונתן ופירשו רש"י ורד"ק: "רבי רבי דטב להון לישראל בצלותיה מרתיכין ופרשין" שאתה טוב לישראל בתפילתך יותר מרכב ופרשים. וכך ממש היה עם רבי שמעון. יש אומרים מה פירוש שמשלשה נשאר אחד. כי מלבד רבי שמעון נאמר גם על אליהו הנביא וגם על אלישע "אָבִי אָבִי רֶכֶב יִשְׂרָאֵל וּפָרָשָׁיו". משלשתם נשאר דבר אחד.
פירוש הדברים שרבי שמעון היה נותן כוחות חיים לעם ישראל יותר מרכב ופרשים. כמו שאמר רבי טרפון לרבי עקיבא כמה פעמים " עקיבא! כל הפורש ממך כפורש מן החיים" (קידושין סו:, זבחים יג., ירושלמי יומא ה, נזיר יד ועוד). וכמו שרבי עקיבא עצמו אמר על התורה שהיא "עץ החיים". (ברכות סא/ב).
"תָּנוּ רַבָּנָן, מַעֲשֶׂה וְגָזְרָה מַלְכוּת גְּזֵרָה עַל יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא יַעַסְקוּ בַּתּוֹרָה. מֶה עָשָׂה רַבִּי עֲקִיבָא? הָלַךְ וְהִקְהִיל קְהִלּוֹת בָּרַבִּים וְיָשַׁב וְדָרַשׁ. מְצָאוֹ פַּפּוֹס בֶּן יְהוּדָה, אָמַר לוֹ: עֲקִיבָא, אִי אַתָּה מִתְיָרֵא מִפְּנֵי אֻמָּה זוֹ? אָמַר לֵיהּ, אתה פפוס שאומרים עליך חכם אתה? אֶמְשֹׁל לְךָ מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה. לְשׁוּעָל שֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ עַל גַּב הַנָּהָר, רָאָה דָּגִים שֶׁהָיוּ רָצִים לְכָאן וּלְכָאן. אָמַר לָהֶם, מִפְּנֵי מָה אַתֶּם רָצִים? אָמְרוּ לוֹ, מִפְּנֵי הָרְשָׁתוֹת וְהַמִּכְמוֹרוֹת הַבָּאוֹת עָלֵינוּ. אָמַר לָהֶם, רְצוֹנְכֶם שֶׁתַּעֲלוּ לַיַּבָּשָׁה, וְנָדוּר אֲנִי וְאַתֶּם, כְּדֶרֶךְ שֶׁדָּרוּ אֲבוֹתַי וַאֲבוֹתֵיכֶם. אָמְרוּ לוֹ, אַתָּה הוּא, שֶׁאוֹמְרִים עָלֶיךָ פִּקֵּחַ שֶׁבַּחַיּוֹת? לֹא פִּקֵּחַ אַתָּה, אֶלָּא טִפֵּשׁ אַתָּה, וּמַה בִּמְקוֹם חִיּוּתֵנוּ אָנוּ מִתְיָרְאִים, בִּמְקוֹם מִיתָתֵנוּ לֹא כָּל - שֶׁכֵּן. וְאַף אָנוּ כָּךְ, בִּזְמַן שֶׁאָנוּ עוֹסְקִים בַּתּוֹרָה, דִּכְתִיב בָּה, (דברים ל) "כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ", אָנוּ מִתְיָרְאִים, כְּשֶׁאָנוּ פּוֹסְקִין מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.
אָמְרוּ, לֹא הָיוּ יָמִים מוּעָטִים עַד שֶׁתְּפָסוּהוּ לְרַבִּי עֲקִיבָא וַחֲבָשׁוּהוּ בְּבֵית הָאֲסוּרִים, וְתָפְסוּ לְפַּפּוֹס בֶּן יְהוּדָה, וַחֲבָשׁוּהוּ אֶצְלוֹ. אָמַר לוֹ, פַּפּוֹס, מִי הֱבִיאֲךָ כָּאן? אָמַר לוֹ, אַשְׁרֶיךָ רַבִּי עֲקִיבָא שֶׁנִּתְפַּסְתָּ עַל דִּבְרֵי תּוֹרָה, אוֹי לִי שֶׁנִּתְפַּסְתִּי עַל דְּבָרִים בְּטֵלִים".

רבי שמעון – כמו עץ החיים
בהמשך דבריו של רבי אבא הוא ממשיל את רבי שמעון לעץ החיים וכך הוא אומר:
"השתא תנוד חיותא צפראן טאסין משתקען בנוקבאן דימא רבא וחברייא כלהו שתיין דמא". וכך כתוב בתיקוני זהר דף כג/ב שכשרבי שמעון וחבריו ישבו ולמדו בא לבקרם אליהו הנביא "אדהכי הא אליהו קא נחית מעילא, בכמה חיילין דנשמתין, וכמה מלאכיא סוחרניה, ושכינתא עלאה עטרה על כלהו, כתר בריש כל צדיק, בההוא זמנא קלא אתער באילנא דלעילא בנגונא, וכמה עופין דנשמתין שריין תמן בענפוי, הדא הוא דכתיב רבה אילנא ותקיף וכו', ויימא הכי, רבי רבי אנת הוא אילנא דרבה ותקיף באורייתא, בענפין דילך דאינון איברין קדישין, כמה עופין שריין תמן, דנשמתין קדישין כגוונא דלעילא, דאתמר ביה ובענפוהי ידורן צפרי שמיא".

כשנחרב בית המקדש הראשון חולם נבוכדנאצר מלך העולם על עץ החיים שממנו נזון כל העולם. (דניאל פרק ד ז)
"וְחֶזְוֵי רֵאשִׁי עַל מִשְׁכְּבִי חָזֵה הֲוֵית וַאֲלוּ אִילָן בְּגוֹא אַרְעָא וְרוּמֵהּ שַׂגִּיא: רְבָה אִילָנָא וּתְקִף וְרוּמֵהּ יִמְטֵא לִשְׁמַיָּא וַחֲזוֹתֵהּ לְסוֹף כָּל אַרְעָא: עֳפְיֵהּ שַׁפִּיר וְאִנְבֵּהּ שַׂגִּיא וּמָזוֹן לְכֹלָּא בֵהּ תְּחֹתוֹהִי תַּטְלֵל חֵיוַת בָּרָא וּבְעַנְפוֹהִי יְדֻרָן צִפֲּרֵי שְׁמַיָּא וּמִנֵּהּ יִתְּזִין כָּל בִּשְׂרָא".

אומר לו דניאל שהוא נבוכנאצר העץ שממנו נזון העולם והוא עתיד ליפול ממלכותו. שהיא מלכות של גאווה ושקר.
עכשיו אומרים לרבי שמעון שהוא "זה לעומת זה" לנבוכדנאצר, גם הוא כמו עץ החיים. כמו שמעץ של נבוכדנאצר נזונים כל כך הרבה ציפורים שמקננות בין ענפיו. וחיות שחוסות בצילו. ואנשים שאוכלים מפירותיו. כך רבי שמעון מביא חיות וברכה רבה לעתיד. וכך אליהו הנביא אומר לרבי שמעון: (תרגום של הזוהר לעיל) "רבי רבי אתה הוא האילן הגדול והחזק בתורה. כמה נשמות תלויות בך. כמה אנשים יתפרנסו מהמזון שאתה נותן להם בעיקר בדור הגאולה. "וכמה בני נשא לתתא יתפרנסון מהאי חבורא דילך, כד יתגלי לתתא בדרא בתראה בסוף יומיא, ובגיניה 'וקראתם דרור בארץ לכל יושביה" וכו". תרגום: כמה בני אדם יתפרנסו מהחיבור שלך כשהוא יתגלה בדור האחרון בסוף הימים. ובגללו יתקיים בנו הפסוק האמור ביובל שבו משתחררים כל העבדים, אפילו הנרצעים. 'וקראתם דרור בארץ לכל יושביה". וכאן הכוונה על עם ישראל.
בשעת פטירתו של רבי שמעון בוכים תלמידיו ואומרים שכעת כל החיות שחסו בצילו של עץ החיים ינודו מהעץ הזה. כי רבי שמעון הסתלק. הציפורים שהיו מקננות בענפיו עלולות ללכת להשתקע "בנוקבא דימא רבה". וכל החברים דמם שותת.

ריח גן עדן בעת פטירתו
ממשיך רבי אבא ומתאר מה שאירע שם:
"קם רבי חייא על רגלוי ואמר עד השתא בוצינא קדישא משתדל עלן. השתא לאו הוא עדן אלא לאשתדלא ביקריה. קם רבי אלעזר ור' אבא. נטלו ליה בטיקרא דסיקלא. מאן חמא ערבוביא דחברייא וכל ביתא הוה סליק ריחין סליקו ביה בפורייה ולא אשתמש ביה אלא ר' אלעזר ור' אבא".

קם רבי חייא על רגליו ואמר עד עכשיו בוצינא קדישא – הלא הוא רבי שמעון היה משתדל בשבילנו. מלמד אותנו, מתפלל עלינו, טורח בשבילנו. עכשיו זה הזמן לעשות למען כבודו של רבי שמעון. קם רבי אלעזר ורבי אבא הביאו מיטה לשים בה את רבי שמעון. מי שהיה שם, ראה את ערבוב הדעת של החברים. אבל היה שם פלא גדול כיוון שכל הבית היה מלא בריחות טובים. הניחו את רבי שמעון במיטה ולא הרימו אותה אלא רבי אלעזר בנו ורבי אבא תלמידו".
סיבת הריח הטוב היא מכמה טעמים. הראשון הוא שרבי שמעון היה בחינת קודש הקודשים, ובית המקדש היה מתבסם כולו מריח הקטורת. ולא הייתה כלה בירושלים שהייתה צריכה להתבשם מריח הקטורת שהיה כל כך חזק והיה בבית המקדש. כך רבי שמעון שהיה משול לקודש הקודשים ששם היו מקריבים את הקטורת, היה מביא לעולם ריח טוב. וכן מבוא על צדיקים שגופם לא היה נרקב כיון שהיו קודש גם בחייהם.
כך מובא על רבי אלעזר בנו שנפטר שנים רבות אחריו. (בבא מציעא דף פד/ב) שכשנפטר רבי אלעזר אמר לאשתו שלא יקברו אותו אלא יניחו אותו בעלייה של הבית. והיה שם יותר משמונה עשרה שנים. מספרת הגמרא שבכל השנים הללו לא עלה ריח רע מגופו ואם הייתה שערה נושרת מריסי עיניו הייתה נופלת טיפת דם. ממש כאילו הוא חי". כעין זה היה עם רבי שמעון עצמו שלמרות שכל נפטר אחר יש לו ריח רע. לרבי שמעון לא היה ריח רע, ש"צדיקים במיתתם קרויים חיים".
יש מעשה על רבי חיים בן עטר זיע"א "אור החיים הקדוש" שפעם בא לציון של רבי שמעון בר יוחאי במירון. כשהגיע להר ירד על ארבעתיו ועלה להר על הקוצים והאבנים. שאלו אותו האנשים שאיתו למה הוא עושה כך? אמר להם שהוא מרגיש לפני רבי שמעון כמו בעלי חיים שהולכים על ארבע. כך היה גדול כבודו של רבי שמעון בעיני רבי חיים בן עטר. שמן הסתם ידע על מעלתו של רבי שמעון הרבה הרבה יותר טוב מכל אדם רגיל.
כשהגיע לציון של רבי שמעון ישב ולמד תורה בשקידה עצומה ובשמחה גדולה. תוך כדי הלימוד הוא אומר לאנשים שאיתו האם אינכם מריחים ריח של בשמים טובים. אמרו לו: איננו מריחים. אמר להם: אילו הייתם עולים על ארבעתכם – הייתם זוכים להריח את ריחו של רבי שמעון.

ויכוח על מקום קבורתו של רשב"י וגם של בנו
בהמשך התיאור של רבי אבא על פטירת רשב"י כתוב: "אתו טריקין ומארי תריסין דכפר צפרי והוו בני מרוניא צווחין בקטירין דחשיבו דלא יתקבר תמן. בתר דנפק פורייא הוה סליק באוירא ואשא הוה להיט קמיה".
בעת פטרתו היה ויכוח בין אנשי ציפורי לאנשי מירון איפה יקבר רבי שמעון. ואנשי כפר ציפורי באו עם אנשים חזקים והיו בני מירון צועקים עליהם אבל לא היו יכולים להתעמת איתם. כשהוציאו את המיטה מהבית, היא ריחפה באויר כמו שהיה עם ארון ברית ה'. שלא נתן להוליך אותו אלא שהוא הוליך אותם למערה שבה הוא קבור עד היום. ואש הייתה הולכת לפניו כמו עמוד האש הלך לפני ארון ברית ה', לפני בני ישראל במדבר סיני.
ויכוח כזה היה אחרי כמה שנים עם בנו רבי אלעזר. שבני כפר עכברא לא הסכימו שיקחו את רבי אלעזר בנו לקבורה.
"דכל שני דהוה ניים רבי אלעזר ברבי שמעון בעיליתיה לא סליק חיה רעה למתייהו יומא חד מעלי יומא דכיפורי הוה הוו טרידי שדרו רבנן לבני בירי ואסקוהו לערסיה ואמטיוה למערתא דאבוה אשכחוה לעכנא דהדרא לה למערתא אמרו לה עכנא עכנא פתחי פיך ויכנס בן אצל אביו פתח להו".

תרגום. כל השנים שהיה רבי אלעזר בעלייה כאילו ישן. לא באה חיה רעה לכפר שלהם ולכן לא הניחו לחכמים לקחת את גופתו לקבורה. פעם אחת בערב יום כיפור באו חכמים וכל אנשי עכברא היו עסוקים ולא שמו לב. ולקחו חכמים את רבי אלעזר למערה לקבורה. ראו שם נחש עכנא כרוך על הפתח, אמרו לו: "עכנא עכנא פתחי פיך ויכנס בן אצל אביו פתח להו".

רבי שמעון - מרעיש הארץ מרגיז ממלכות
"שמעו קלא עולו ואתו ואתכנשו להילולא דרבי שמעון יבא שלום ינוחו על משכבותם. כד עאל למערתא. שמעו קלא במערתא זה האיש מרעיש הארץ מרגיז ממלכות".
מלכות רומא הרגישה בחושיה כי רבי שמעון הוא הסכנה היותר גדולה שלה. לכן הם הכריזו עליו כמבוקש למרות שלא היו לו כלי נשק וחיילים. דיבוריו היו יותר חזקים מכל צבא וכלי משחית "וחרב הוצאת מתערה שלפת נגד צורריך". צדקו הרומאים שרבי שמעון ותורתו היא חורבנם. גם כיום תורתו של רבי שמעון מביאה גאולה לעולם. "כי הוא לגאולה הוכן, ולהצמיח קרן ישועה לבית ישראל". (רמח"ל - אדיר במרום א'). "ובגין דעתידין ישראל למטעם מאילנא דחיי דאיהו האי ספר הזוהר, יפקון ביה מן גלותא ברחמי". (פרשת נשא קכ"ד ב). תרגום: שעל ידי ספר הזוהר. יצאו על ידו מן הגלות ברחמים. וגאולתם של ישראל היא חורבנה של רומא. דכתיב "אמלאה החרבה" - כשזה קם זה נופל. "ולאום מלאום יאמץ".
כותב גאון עוזינו ותפארתינו למה שינה רבי אבא – הכותב את הפסוק שנאמר על רבי שמעון ולא אמר אותו כמו שמופיע במקור בישעיה (פרק יד טז) על נבוכדנאצר "הֲזֶה הָאִישׁ מַרְגִּיז הָאָרֶץ מַרְעִישׁ מַמְלָכוֹת". ומסביר כי את זה לעומת זה עשה אלוקים. נבוכדנאצר בטומאה ורבי שמעון בקדושה. והוא רבי שמעון נלחם עם הרומאים שגם הם החריבו בית המקדש כמו נבוכדנאצר ומאז ועד היום הטומאה רוצה לטמא את ישראל ולמנוע גאולה ובנין בית המקדש, ואילו רבי שמעון כל מעשיו להביא גאולה לעולם. ותורתו עתידה שתתפרס בכל העולם כי הגאולה העתידה תמלא את כל העולם רוחנית וקדושה. טהרה וצדק.

פטירת צדיקים מכפרת
כתוב על פטירת של מרים. (רש"י במדבר כ א, מ"ק כ"ח) "למה נסמכה מיתת מרים לפרשת פרה אדומה? לומר לך מה קרבנות מכפרין, אף מיתת צדיקים מכפרת". מיתת צדיקים מכפרת. כך נאמר על רבי שמעון שהרבה דינים נמחקו ביום הסתלקותו. "כמה פטרין ברקיעא משתככין ביומא דין בגינך דנא רשב"י דמאריה משתבח ביה בכל יומא. זכאה חולקיה לעילא ותתא כמה גניזין עלאין מסתמרן ליה עליה אתמר ואתה לך לקץ ותנוח ותעמוד לגורלך לקץ הימין".
ויהי רצון שנזכה כי הקב"ה יערה עלינו רוח טהרה ממרום לכפר עלינו ולטהר אותנו מכל פשעינו ולהביא גאולה שלימה לעם ישראל ברחמים. אמן כן יהי רצון.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il