ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- שבת ומועדים
- יום ירושלים
- עניינו של יום
לימוד השיעור מוקדש לרפואת
מיכאל בן מזל
.
[א] יש ראשונים האומרים כי אמירת שבח והודיה על הנסים שנעשו לנו היא מצוה דאורייתא (אנצקלופדיה תלמודית, ערך: הלל, ס"ק 18). מקור לזה נמצא במדרש חז"ל הכותב: "אמר רב חונא מצינו מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים שצריך אדם ליתן שבח והודיה לה' על מעשה הנס. 'ולמען תספר באוזני בנך ובן בנך וכו' וידעתם כי אני ה'!' (שמות י, ב). ואומר 'ולמען ספר שמי בכל הארץ' (שמות ט, טז). מן הנביאים דכתיב 'חסדי ה' אזכיר, תהילות ה', כעל כל אשר גמלנו (ל' מנוקדת קמץ) ה', ורב טוב לבית ישראל' (ישעיה סג, ז). 'הודו לה' קראו בשמו, הודיעו בעמים עלילותיו, הזכירו כי נשגב שמו' (ישעיה יב, ד). ומן הכתובים, 'אשר שמענו ונדעם, ואבותינו סיפרו לנו, לא נכחד מבניהם, לדור אחרון מספרים תהילות ה' ועזוזו ונפלאותיו אשר עשה' (תהלים עח, ג-ד) וכו' (מדרש הגדול, שמות, עמ' קמה-קמו).
מכאן ברור שלא די שבני אותו הדור יספרו תהילות ה', אלא עליהם להעביר הדבר מאב לבנים, וימשיכו ההלל עד הדור האחרון. ומכאן גם ברור שלא רק מספרים זאת איש איש בביתו, אלא יש לפרסם הדבר ברבים, גם לעיני עמים רבים, ממזרח שמש ועד מבואו. וגם מובא במדרש ילמדנו על שירת "אז ישיר" בקריעת ים סוף "ויאמרו לאמר": "מהו 'לאמר'? לדורות. כשיעשה להם הקב"ה נסים, יהיו אומרים לו שירה" (אנצקלופדיה, שם, ס"ק 36). מכאן שיש לנהוג כך בכל נס ונס, בכל דור ודור.
כלום דבר זה נזכר בגמרא? כן. חז"ל דנים על אמירת "הלל המצרי" (תהלים קיג-קיח), מי תיקן אמירתו? יש אומרים משה וישראל בים סוף, י"א יהושע וישראל במלחמת א"י וכו' וכו'. י"א חזקיה וסיעתו, רבי עקיבא אומר חנניה מישאל ועזריה אמרוהו בשעה שעמד עליהם נבוכדנצר [וניצולו], י"א מרדכי ואסתר. וחכמים אומרים: נביאים שביניהם תיקנו להם לישראל שיהיו אומרים אותו על כל פרק ופרק, ועל כל צרה וצרה שלא תבוא עליהם לישראל, וכשנגאלים אומרים אותו על גאולתם" (פסחים קיז.). הרי מלשון "חכמים" המוזכרים לאחרונה, תקנה היא בכל דור ודור להגיד הלל זה כאשר ניצולים. אמנם רבנו תם (דבריו הובאו ברבנו יונה, ברכות, על הרי"ף דף ח) סבור כי זה נאמר רק על נס שאירע לכל ישראל כולו, ולא מקצתם. אבל הוא דן על אמירת חובה ולא דן על אמירה של רשות וללא ברכה.
ובאמת כך כותב המאירי (על פסחים קיז): "כל יחיד שאירעה לו צרה ונגאל ממנה, רשאי לקבוע הלל לעצמו באותו יום בכל שנה, אלא שאינו מברך עליה. וכן הדין בכל ציבור וציבור. כך היה יסוד הנביאים לאומרו על כל צרה וצרה כשנגאלים ממנה" עכ"ל. אבל צריכים אנו לבאר מפני מה אין הרמב"ם מזכיר מצוה (או רשות) זו? והרי בין חילוקי הדיעות שהבאנו היא היא דעת החכמים, והם הרוב? אלא נ"ל כי פסק כרבי עקיבא, המוזכר שם שלדעתו זו אינה תקנה לדורות, אלא חנניה ומישאל ועזריה הם בלבד אמרו את ההלל. ואם תשאל מדוע יפסוק כרבי עקיבא? והרי כלל בידינו כי הלכה כרבי עקיבא מחבירו, ולא מחבריו כשהם רבים? אבל באנצקלופדיה תלמודית (ערך: הלכה, ס"ק 607-610) מוסבר אין זאת נקרא "רבים" כאשר מדובר באוסף של דיעות יחידיות, ואינם כולם בדיעה אחת (כמו שבברייתא שציטטנו).
למדנו כי המאירי מתיר לומר הלל גם על נס שלא אירע לכל כלל ישראל. אבל שמא זה מדובר רק לבני הדור ההוא בלבד? מי אומר שינהגו לעשות יום טוב לעצמם באותו התאריך גם בניהם של אותו הדור, נכדיהם וניניהם? וגם מי אומר שתקנה כזו תהיה תקיפה גם על חדשים המתווספים לקהילה ההיא, עולים הבאים ממרחקים? תשובה לזאת מצאנו בשו"ת חתם סופר (או"ח סי' קצא) המביא דעת שו"ת ר"מ אלשיך ומסכם "יש כח ביד הקהל לתקן עליהם ועל הנלוה עמהם ולא יעבור. וכך נוהגים כמה קהילות בישראל ומגדולי יחידיהם שעושים כן ביום שאירע להם נס". ובסוף דבריו כותב חת"ס: "בספר "יוסף אומץ" (נכתב בשנת ש"ץ 1630), סי' תתש"ט, מהנס שנעשה בפרנקפורט וקבעו בו יום שמחה לדורותיהם וכו'. וכן אנו נוהגים אחריו הגם שאנו בריחוק מקום" עכ"ל (כלומר חתם סופר גר בפרשבורג, והוא מילידי פרנקפורט, עוד המשיך לנהוג יום שמחה זה). ובאנצקלופדיה של אייזנשטיין "אוצר ישראל" (סוף ערך: "פורים", עמ' 216-217 מביא רשימה של עשרים קהילות בעמנו שהנהיגו "יום טוב" לדורות בימים שאירעו להם נסים שונים. (קיצור מהרשימה בהאנצקלופדיה העברית, סוף ערך: "פורים").
עד כאן ביררנו שמן הראוי לומר הלל על יום שניצלנו ממות לחיים. בשנת תשכ"ז הקיפו אותנו אויבינו ממזרח, ממערב (מצרים), מהצפון ומהדרום (מיצרי טיראן). ונסים אין מספר קרו לנו. ראשית, כי חיל אויר הישראלי השמיד 424 מטוסי האויב כבר בשעות הראשונות של המלחמה ובכך הכריע את הכף לטובת כוחותינו הצבאיים. ועד היום הזה לא ידוע מדוע המק"מ המצרי לא פעל בעוד מועד. ועוד נס שמדינת ירדן התקיפה אותנו אז. רה"מ אשכול הקדים לפנות אליהם בבקשה נמרצת לא להתערב. אבל מפני שחצנותם ושנאתם העתיקה לישראל התקיפו, וכך הרווחנו את ירושלים ויש"ע. והרי אח"כ במלחמת יום הכיפורים, בה הערבים מסביבותינו התקיפו אותנו בהפתעה גמורה, אז ירדן לא התערבה. ביום ההוא היו רק כ-400 חיילי ישראל בעיר ירושלים (השאר שולחו לחופשת החג). אילו הלגיון הירדני היה מתקיף כביש תל-אביב ירושלים ומנתק כל קשר בין ירושלים לשאר הארץ, היו מאות אלפי יהודים בני ערובה בידי הירדנים. ואם כן, כמה אומלל וקשה תהיה מצבנו! וגם אם היינו משיגים הסכם שביתת נשק היינו מפסידים שוב את העיר העתיקה ירושלים וכל שאר יש"ע. אבל הקב"ה נתן בדעתם לא להתערב במלחמה. ואילו לא היו הירדנים מתקיפים בשתי המלחמות הללו ("ששת הימים" ו"יום הכפורים") או שהיו מתקיפים אותנו בשתיהן, הרי זה מובן ע"פ הטבע. אבל פעם התקיפו ופעם לא, והפעם שהחליטו להתקיף היתה בהשגחת ה' דוקא כדי להפסיד את אחיזתם בעיר הקודש, והפעם שלא התקיפו היתה שלא נאבד שליטתנו בה, כמה נפלא הדבר! ועוד נסים רבים שאין מקום כאן להזכיר וכבר נכתבו על כך ספרים רבים, ביניהם של הרב יואל שוורץ.
אבל נוסיף כאן נדבך נוסף. יש פגם וחסרון במי שאינו מודה ומשבח ומהלל ביום הזה. חז"ל מספרים כי ביקש ה' לעשות חזקיה המלך משיח, ולקיים בסנחריב וצבאיו חזון גוג ומגוג (סנהדרין צד.). קיטרגה מדת הדין "חזקיה שעשית לו כל הנסים הללו ולא אמר שירה לפניך, תעשהו משיח?" ומיד נסתתם החזון ונמנעה הגאולה הצפויה. מניין בא לחזקיה ליקוי זה? הפסוק מעיד עליו "כי גבה לבו". שואלים במדרש רבה (שיר השירים ד, פסקא תשורי מראש אמנה) הרי חזקיה היה מלך צדיק, ואתה אומר גבה לבו? אלא ישעיה הנביא בא ליחזקיה ותבע ממנו "זמרו ה'!" (ישעיה יב) תמה לו "למה?" ענה לו "כי גיאות עשה!" ענה לו חזקיה "מודעת [ו' בניקוד שורק] זאת בכל הארץ". כלומר: "מה אנו צריכים לומר נסיו וגבורותיו של הקב"ה? כבר מודעת זאת מסוף העולם ועד סופו. לא כבר עמד גלגל חמה (בימי יהושע) באמצע הרקיע, וראו (האומות) נסיו וגבורותיו של הקב"ה עד סוף העולם?". כלומר המאמין הגדול הזה היה סבור שאין צורך להכביר במלים, כי כל בר דעת מכיר שליטתו המוחלטת של הקב"ה בעולם. ושם במדרש מובאת דיעה נוספת: "אמר חזקיה: תורה שאני עוסק בה מכפרת על השירה" עכ"ל. הרי דוקא מתוך גדולת התמדתו בלימוד תורה, זלזל בצורך להקציב זמן לומר ההלל, ולימוד התורה ישמש "כפרה" על חוסר אמירת השירה.
אבל יודעים אנו שטעה בזה. למה? מסביר מהר"ל הענין כי כאשר מופיע בעולם נס, בא העולם על שלימותו. והאדם כאשר הוא בשלימות איננו יכול להתאפק ולידום, אלא השירה פורצת מתוך לבו ומפיו ("נצח ישראל" פרקים מג, נג ועמ' קעו, קצח). כאשר האדם איננו מתרגש, סימן הוא שעדיין לא הבין גדולת הענין. וזהו חסרון.
[צריכים להודות לה' לא רק אלו שהיו כאן בתקופה ההיא, אלא גם כל מי שיש לו תועלת מהחכמים שהיו פה בזמן ההוא, כמבואר ע"פ ר' חיים ולוז'ין (מובא ב"הגאון החסיד מוילנא", ע"י ר' בצלאל לנדוי (עמ' טו, הערה 12)].
נוסף על המימד של הצלה ממות לחיים, יש כאן גם שבח ותהילה על הצלת עיר הקודש ירושלים. כותב מהר"ל: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, כי ירושלים הוא עצם ועיקר מעלת העולם" (נצח ישראל, פרק כג, עמ' קיז). משום מה? אלא חז"ל מלמדים כי ירושלים נקראת על שמו של הקב"ה. הפסוק האחרון של ספר יחזקאל קורא לעיר זו "ה' שמה" (ש' מנוקדת קמץ) וחז"ל דרשו המלה כאילו ש' מנוקדת שבא (בבא בתרא עה ע"ב). מה פירוש? מבאר מהר"ל: "כי כל שם מורה על אמיתת הדבר מה שהוא וכו' וכו'. וירושלים בעולם התחתון מורה על הש"י שהוא שוכן בה" (שם, פרק מ, עמ' קע). ועוד: "ירושלים אינה עיר טבעית כמו שאר עיר, רק היא עיר אלוהית במעלתה האלוהית" (שם, תחילת פרק נא). "והבונה חורבה מן חורבות ירושלים, הוא בנין אלוהי קדוש כאשר ידוע" (נתיבות עולם, נתיב גמ"ח, סוף פרק ד). ע"ע בספרו גבורות השם, עמ' קנא, איך ולמה בזכות ירושלים זכינו לקריעת ים סוף!
זאת כיון שמצפים אנו לבנין בית המקדש, והעיר הנשגבת הזו היא תהיה גיא חזיון, מקור השראה של נבואה, הרי כל המקום מיועד לעילוי. בספרנו "אוצרות התורה" (פרשת ראה, עמ' 631) הבאנו פרטים רבים על קדושת העיר. ובספרנו "דרישת ציון" (עמ' 221-227) ביארנו חלק משבעים שמותיה. ולכן כאשר קבלנו מתנה יקרה זו, יקר הערך שאין יכולת אנושית להגיד כל שבחיה, ודאי עלינו להודות ולהלל ולשבח על מענק שמים זה. אפשר שאין חובה להגיד הלל, כמו שאין חובה לרכוש בגד ארבע כנפות כדי לתלות שם ציציות (תוספות, ערכין ב: ד"ה הכל חייבין בציצית), וכמו שאין חובה לרכוש בית כדי להקים מעקה. אבל הנפש השלימה היא מעצמה גועשת ורועשת ונרגשת לזמר שבחי ה' על נסיו ונפלאותיו.
מפורסם בישיבות ספר "נחלת דוד" על מסכתות, של תלמיד הגר"ח ולוז'ין. הוא גם כתב ספר דרשות "בית דוד". בדרוש יב (במהדורה המצולמת ב"אוצר החכמה", עמ' 128) קובע כי ע"י אמירת שירה אנו זוכים להמשך של עוד נסים בעתיד, ולגאולות נוספות. בס"ד מצאתי זאת גם ב"שפת אמת" (על חנוכה, שנת תרל"ב) זו לשונו: "עשאום יום טוב בהלל והודאה. פירוש ע"י שהכירו גודל הישועה מהשי"ת והללו והודו בכל לבבם, ע"י זה המשיכו הארת הנס לעולם. וכן צריך להיות כל אדם, כשמרגיש איזה ישועה ומתגלה הטוב בגודל חסד ה', כפי השבח והודיה שנותן, כך נשאר אצלו לדורות" עכ"ל.
רבנו אברהם בן הרמב"ם (מובא בפירוש על "ספר המצוות לרבנו רס"ג", ח"א עמ' 515) מבאר שאין כוונת חז"ל (פסחים קיז.) שאנו נאמר עצם נוסח ההלל, "אבל רצה השי"ת שיאמרו שירות ותשבחות במאורעות אלו באיזה מלים שיהיו, כמו שנתחייבו הלויים בקרבן. ומצות עשה [דאורייתא היא] "שירו לה' כי גאה גאה" (שמות טו, כא) וכו' ונתחייב בזה ג"כ אשר נהללו ונשבחו ית' בכל זמן יתראה לנו נצחונו וגבורתו . ועל כן אמרו כי הלל בימי חנוכה דאורייתא".
מה עושים בעשרה בטבת שחל בשישי?
לא בדיבורים אלא במעשים: הדרך היחידה לחיבור בעם ישראל
למה ללמוד גמרא?
יום כיפור - איך נדע מי פטור מהצום?
שורש הזוגיות בדורנו - מהקודש פנימה אל הבית
"בזאת התורה" - איזו תורה?
אנחנו קודש למענך
מה זה אומר בחזקת בשרי?
איך ללמוד אמונה?
מה המשמעות הנחת תפילין?
מה חז"ל באמת רצו שנרגיש בין י"ז בתמוז לט' באב?
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
