בית המדרש

  • פרק א'
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

הרב מרדכי צמח בן מזל

פרק א

מהות כנסת ישראל ותכונת חייה א'

מהי משמעות הביטוי 'כנסת ישראל'? האם כנסת ישראל ועם ישראל הם מושגים זהים? מה היחס בין עם ישראל לבין עמים אחרים?

undefined

הרב זאב סולטנוביץ'

איר תשס"ח
7 דק' קריאה
כנסת ישראל היא תמצית ההויה כולה, ובעולם הזה נשפע תמצית זו באומה הישראלית ממש, בחומריותה ורוחניותה, בתולדתה ואמונתה. וההסתוריה הישראלית היא תמצית האידאלי של ההסתוריה הכללית, ואין לך תנועה בעולם בכל העמים כולם שלא תמצא דוגמתה בישראל. ואמונתה היא התמצית המסולת והמקור המשפיע את הטוב והאידיאליות לאמונות כולן, וממילא הכח המבקר את כל המושגים האמוניים, עד שיביאם למדרגת שפה ברורה לקרא כולם בשם ד', ואלוהיך קדוש ישראל אלוהי כל הארץ יקרא.


פסקה זו עוסקת בהגדרת המושג כנסת ישראל , הקיים גם בתחום המושגים הקבליים, כשמה של ספירת 'מלכות'. היא נקראת כנסת , מפני שהיא מכנסת בתוכה את כל האורות הקודמים לה (או -את כל הספירות הקודמות לה). כלומר, היא מכנסת בתוכה את כל הגוונים של הרצון האלוהי המהווה והיוצר. למעשה, המילה תמצית היא התרגום (הקצת מודרני) למושג כנסת , שפירושו כינוס וריכוז. כאשר כל התכנים והאורות מכונסים יחדיו, החיבור שביניהם יוצר את תכונת התמציתיות, כאשר כנסת ישראל היא גם המיצוי והריכוז של תכונותיהם, וגם תכליתם ומטרתם. מבחינה זאת, משמעות מאמר חז"ל שישראל קדמו לעולם (תנחומא נשא, יט), היא שכנסת ישראל קדמה לעולם, כלומר שהמטרה, או המחשבה על תכלית הבריאה, קדמה למעשה הבריאה בפועל.

ההוויה, הבריאה והעולם, צריכים לבטא בפועל את התמצית שקדמה להם (והממשיכה להתקיים גם עתה). על ההוויה לממש את הרצון האלוהי במלואו, ובו בזמן גם לשקף אותו, כאשר עלול להיות ניגוד פנימי בין הדברים. פעולת המימוש, מרחיקה את המחשבה ממקורה והופכת אותה למעשה, שבמציאותו ועצמותו הוא שונה ממנה מאד. לעתים, המרחק בין המעשה למחשבה הוא כל כך גדול, עד שמהתבוננות במעשים, כבר לא ניתן לזהות את המחשבות שיצרו אותם. ברוב הפעמים, איננו יכולים להכיר מתוך היצירה את יוצרהּ. אנחנו לא יכולים להכיר בתוך המעשה את המחשבה שקדמה לו, כי ככל שהמימוש היה מלא יותר, המעשה הוא עצמאי יותר ועומד לעצמו. המרחק שנוצר בינו לבין המחשבה הוא בעייתי, מפני שכאשר הוא קיים, לא רק שלא ניתן להכיר את המחשבה שקדמה למעשה, אלא גם אפשר לחשוב שהיתה זו מחשבה אחרת. אנו עלולים להיכנס לא רק למבוכה, אלא גם לשקר. ולכן, חייבת להיות גם מגמה נוספת, הצמודה לראשונה: לא רק לממש את הרצון, אלא גם לשקף אותו. המעשה צריך להיות מופלא, מיוחד ולא רגיל, כזה שעל אף עמידתו לעצמו כמציאות, הוא גם ישקף באופן מודע, מבורר ובהיר את הרצון הקדום והפנימי שיצר אותו. על הבריאה להיות שונה מן הבורא, בעלת קיום עצמאי ונפרד משלה. אבל מצד שני, עליה להישאר בריאה, כלומר, יצירה של הבורא, ולא להפוך למתחרה שלו.

על מנת לממש את הרצון האלוהי, כנסת ישראל צריכה להיות אומה ככל האומות - ממלכה המורכבת מאנשים בשר ודם, המתקיימת במרחב ובזמן. וכדי לשקף את הרצון הזה, עליה להיות בו בזמן גם "מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות יט, ו). שהרי הכהונה, כלומר, תודעת השירות והשליחות, היא שיקוף של הרצון המהווה. הכהן הוא אמנם אדם ככל האנשים, אבל הוא גם 'כהן', כלומר, משרת. כל חייו, פעולותיו וקיומו הם שירות וביטוי של רעיון.

תמצית היא ריכוז מקסימלי של משהו. היא תחילת הופעתו, ואחר כך אפשר לדלל אותה כדי להשתמש בו בפועל. אבל בו בזמן, התמצית היא גם השיקוף המקסימלי של הרעיון היסודי של הדבר: לצורך מה הוא בא ולשם מה קיים. ובעולם הזה , כלומר, לאחר הבריאה, נשפע תמצית זו באומה הישראלית ממש . האומה הישראלית, היא הביטוי הממשי החומרי של כנסת ישראל. מבחינה זו, כנסת ישראל היא הנשמה, האידיאה העליונה, וכלי הביטוי החומרי שלה הוא האומה הישראלית, שהיא יישות היסטורית, מדינית ותרבותית מסויימת וממשית בחומריותה - בכך שבכל זמן נתון, תמיד ישנו מספר מסוים של אנשים הנקראים בני ישראל; ובתולדתה , הכוונה היא גם למשמעות הפשוטה, היינו שלאותם אנשים יש תולדות, או צאצאים, אבל גם לכך שלאומה זו יש היסטוריה ורציפות במימד הזמן. החומריות והתולדה הן הטריטוריה וההיסטוריה, כלומר, כל מה שנוגע לביטוי החומרי המציאותי העולמי של האומה, הן במרחב והן בזמן. במקביל, האומה כוללת גם את רוחניותה - סך הנטיות הרוחניות ותכונות הנפש הלאומיות. ואמונתה , שהיא גיבוש הנטיות המזוקקות לכלל מערכת ערכים, תובנות ושאיפות. הרוחניות היא תשתית נפשית - סך של נטיות וכישרונות, ואילו האמונה היא תפישת עולם מגובשת ומוגדרת.

ההסתוריה 1 הישראלית היא תמצית האידיאלי של ההסתוריה הכללית. ואין לך תנועה בעולם בכל העמים כולם שלא תמצא דוגמתה בישראל . מפני שהאומה הישראלית היא מימוש של כנסת ישראל שהיא תמצית הכל, גם ההיסטוריה שלה כוללת את התנועות השונות. ודאי שלא כל מאורע שקרה לכל עם אירע גם לכנסת ישראל, אבל לא המאורעות, שנוצרו על ידי צירוף מסויים של הנסיבות, הם העיקר. במהלך ההיסטוריה, קמו תנועות שונות ומגוונות, שעניינן היה סידור החברה האנושית מבחינה כלכלית, תרבותית, צבאית או דתית. כל אחת מהן יכולה מפעם לפעם להתיימר להיות היסוד והבסיס לסידור החיים החברתיים והפרטיים כולם. כל התנועות הללו קיימות גם בהיסטוריה היהודית, שכוללת את כל מצבי החיים של אומה: איגוד של שבטים, ומלוכה; עבדות, וחופש; עוצמה מדינית, וחורבן מדיני; קיום עצמאי, וקיום תחת כיבוש. הרב מסביר, שלא רק שכל המצבים עצמם קיימים בהיסטוריה היהודית. קיימות בה גם כל התנועות הנולדות מתוך המצבים האלה או המביאות אליהם. זאת אחת הסיבות שהתנ"ך, שהוא (באופן הפשטני ביותר) תיאור היסטורי של קורות עם ישראל, הפך לספר הספרים של התרבות האנושית. רוב האנשים - כפרטים או כציבורים, יכולים למצוא את עצמם בספר הזה. התנועות והשאיפות השונות, ואפילו המשברים השונים, קיימים שם גם ברמת הפרט, ובעיקר ברמת הציבור והחברה, ובמערכות היחסים שבין הפרט לציבור. שכן הסיפור יכול להיות על יחידים צדיקים וטובים, או אכזריים ורשעים; על חברה מתוקנת, או מושחתת; חברה החיה למען חזון מסויים, או כזו הנסוגה ממנו אל עבר קיום מנוון חסר תכלית. ההיסטוריה הישראלית, הינה תמצית הניסיון האנושי למצוא את הסדר הנכון, הנובע מסידור ועיצוב הרעיונות והערכים באופן תיאורטי, וגם ביטוי מעשי נכון שלהם בעיצוב המוסדות ודרכי הפעולה הציבוריות.

ואמונתה של האומה הישראלית, היא התמצית המסולת , כלומר המזוקקת, כמו שהסולת מנופה מן הקמח הרגיל. ייחודה של התמצית, הוא בכך שמושג הא-ל איננו מדולל להופעה מסוימת שלו. משפט זה מבהיר טוב יותר את כוונתו של הרב בהשתמשו במילה תמצית . פעולותיו של הכוח העליון, רבות הן: הוא מתבטא בים ובמדבר, בחושך ובאור, בשמיים זרועי כוכבים, או בארץ מצמיחה יערות. אפשר לדלל את היחס אליו - להתרכז אך ורק בחלק מההופעות שלו, אך התמצית היא מציאת הכוח עצמו, מעבר לכל הופעה מסוימת. מצד אחד - מלא כל הארץ כבודו, לית אתר פנוי מיניה, הכל ממנו והכל שלו. ומצד שני - אין לו גוף ולא דמות הגוף, ואסור לצייר אותו בשום אופן שהוא. כלומר: המרחק הוא ללא קץ, והקירבה היא טוטאלית. הוא בכל, הוא הכל, ובו בזמן הוא גם מעל ומעבר לכל. זו סגולתה של התמצית. האמונה הישראלית אינה מוותרת על הקרבה הטוטאלית לבורא, המתבטאת, למשל, במושג ההשגחה הפרטית על כל עלה של פרח, בכל תנועת כנף חרק, ועוד יותר מזה. ומאידך גיסא, היא איננה מוותרת על הטרנסצנדנטיות, המרחק העצום שבין הבורא לבריאה, ועל אי היכולת המוחלטת של האדם לתפוש את הא-ל ולתאר אותו בשום סוג של תיאור. היהדות אינה מוותרת על ההתפעלות הגדולה ותחושת הקרבה אל האלוהות הגלויה, היכולה להתבטא בעץ, אבן, כוכב, ים, נהר, דמות חיה או איש, שישנן בעבודה הזרה. ומצד שני, היא לא מוותרת גם על הגדוּלה והרוממות שבאמונה הפילוסופית כלפי הא-ל שאין להשיגו, מפני שלעוצמת השלמות שלו אין שום דוגמה ומופת בארץ. קרבה מקסימלית זו וריחוק מקסימלי זה, קיימים בה שניהם בעת ובעונה אחת. על כן, היא התמצית המסולת לכל האמונות מכל סוג שהוא: מפותחות ופרימיטיביות, אישיות וציבוריות, בעלות מטען רגשי ודמיוני, או בעלות מטען רציונלי ותבוני.

ואמונתה של כנסת ישראל היא גם המקור המשפיע לכל שאר האמונות. היא המקום הגבוה ביותר מבחינה רוחנית, שכל אמונה אחרת זקוקה לו, אם ברצונה להשתכלל ולהעמיק את עצמה. אבל האמונה הישראלית היא לא רק מקור לאמונות, אלא גם הכוח המבקר את כל המושגים האמוניים . היא קנה המידה שעל פיו נמדדות האמונות האחרות: איזו קרובה ואיזו רחוקה, איזו פראית ואיזו עדינה ומזוככת. היא משמשת להשוואה בין שאר האמונות, ולהבחנה מה יש באחת וחסר באחרת. מקור זה אינו מקור רק במובן של נקודת ראשית היסטורית, אלא המקור המשפיע כל הזמן, באופן תמידי. ממילא, גם הביקורת הנובעת ממנו אינה אבחנה גרידא, כי אם ביקורת פעילה, אשר מטרידה את שאר מושגי האמונות ואינה נותנת להם מנוח, עד שיביאם למדרגת שפה ברורה, לקרוא כולם בשם ד', ואלוהיך " קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל אֱלוֹהֵי כָל הָאָרֶץ יִקָּרֵא " (ישעיהו נד, ה). מה שכיום קדוש ומיוחד רק לישראל, יקרא בעתיד " אֱלוֹהֵי כָל הָאָרֶץ ". זה יקרה על ידי העבודה הרוחנית המתמדת של כנסת ישראל, הנעשית הן באופן סביל, על ידי עצם נוכחותה, והן באופן פעיל, על ידי נציגיה - בני ישראל שבכל דור. זו עבודת הזירוז, הליבון, ומבחינה מסוימת אפילו ההטרדה המצפונית והערכית של כל האחרים כדי להזדכך, להיטהר, לקרוא בשפה ברורה בשם ד' ולהכיר בו. אין הכוונה שכל האמונות צריכות להיות העתק מדויק של האמונה הישראלית. האומות השונות יכולות, במסגרת היושר והמצפון, לאמץ לעצמן מנהגים משלהן, ובאפשרותן להבליט פן מסוים בהשפעה האלוהית שיותר מתאים להן. אבל היסוד לכולן צריך להיות הידיעה שכולם מְכַוונים לשם ד' - " אֱלוֹהֵי כָל הָאָרֶץ יִקָּרֵא ".

הרעיון הגנוז בקרבה של כנסת ישראל, נוגע לעצם מציאותם של: הבריאה, האדם, האומות והתרבות. הוא כולל את הגדרת המטרות שלהם, שיש בה יעדים שונים שבחיים הרגילים נדמים כמנוגדים זה לזה, כמו המרחק והקרבה לא-ל; מימוש בריאתו ושיקוף נוכחותו בה; העצמאות והשירות - הכהונה. אבל ביחס לאלוהים, כל אלה אינם ניגודים, אלא יסוד האחדות. זו התמצית, ובדילולהּ, בפועל, היא מתבטאת בהמון מאורעות, תהליכים, מעשים, אישים ועובדות, המרכיבים למעשה את המציאות כולה. האמירה כנסת ישראל היא תמצית ההויה כולה, מבהירה את ערכה של כנסת ישראל. אין זו עוד תופעה אחת, או עוד אומה - נאה, נכבדה וחשובה ככל שתהא, אלא התמצית של הכל. זה לא עוד אחד מן הענפים, אלא השורש, הרעיון היסודי. לכן, בהתבוננות בשורש הזה ולימודו, מתבוננים בעצם גם בשורש של כל ההוויה והעולם. וגם להיפך - לאחר כל התבוננות על כל פינה בעולם, ניתן לחזור ולהתבונן על ידי כך גם בכנסת ישראל. זה יסוד הבנת אחדות הניגודים שבאומה מיוחדת זו - האוניברסליות (הכלליות) והפרטיקולריות (הייחודיות), שנרחיב עליה, מצדדים שונים, בפרקים הבאים.




^ 1. הרב כותב הסתוריה ב-ת' ולא ב-ט'. הוא עצמו, היה מפרש את המילה: הסתר י-ה. והרצי"ה זצ"ל היה מוסיף, שבהיסטוריה, אלוהים באינקוגניטו (בעילום שם). נדמה שאלו רק מאורעות, תהליכים ומצבים טבעיים, אבל כאשר מתבוננים פנימה, מוצאים רצון מכוון המניע אותם. הסתר י-ה.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il