ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- ספריה
- אורות ישראל
- פרק א'
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
הרב מרדכי צמח בן מזל
אין להגדיר את מהותה של כנסת ישראל בגבולים מיוחדים ובתוארים מוגבלים. כוללת היא את הכל, והכל מיוסד על כלות נפשה לאלוהים, על הרגשתה את המתק ואת הנועם העליון בכל עומק נשמתה, בכל יפעת תענוגיו. והתשוקה להאלוהות בהתלהבות נפש אמתית, מתגלה היא בכל פינותיה, מתגלה בתורה ומצות, מתגלה במוסר ומדות, מתגלה בהתעלות נפשית, בשירה פנימית, בקדושת החיים, בצמאון אין חקר, "כלתה נפשי - לאל חיי", מתגלה במסירות נפש תדירית, בנשיאת עול גלות מאהבה, רק שלא לזנח את סדר החיים, המעשיים והרוחניים, שהאורה האלהית מתדבקת על ידם בקרבה. גבורת רעם זו היא המביאה לה באחרית הימים את הישועה המוחלטת. ומזרה ישראל יקבצנו ושמרו כרועה עדרו.
בסעיפים הקודמים, ראינו מעין הגדרות של כנסת ישראל. הראשונה - 'תמצית ההויה', והשנייה - 'הגילוי הרוחני העליון'. והנה, עכשיו אומר הרב, שאין להגדיר את מהותה של כנסת ישראל בשום תואר מוגבל, כי כוללת היא את הכל . אף על פי כן, נבאר מדוע אין סתירה בין האמירות. תואר מוגבל, פירושו תכונה מסויימת אחת. אפשר להגדיר אנשים על פי תכונה אחת הבולטת בהם במיוחד: פלוני הוא רחמן, אלמוני - אמיץ לב. כמובן שיש בו גם דברים אחרים, אבל זה הדבר הבולט ביותר, המאגד את התכונות האחרות והמייחד אותו מכל שאר האנשים. בדומה לכך, היו ניסיונות לומר גם על כנסת ישראל, שהיא מתבלטת בעיקר בתכונה אחת. ניסיונות אלה באו בעיקר על רקע מאמצם של ההיסטוריונים וחוקרי התרבות במאה התשע עשרה, להגיע אל הגרעינים היסודיים של האומות המודרניות. לפעמים, ניסו לעשות זאת בדרך מדעית (באופן יחסי כמובן, שהרי אין פה מדע מדוייק), ולפעמים בדרך אינטואיטיבית. דוגמא אחת לניסיון כזה ראוי לציין כאן, מפני שהיא קנתה לה מקום בזמנה, ובמידה כזאת או אחרת משפיעה גם עד ימינו. אחד האידיאולוגים החשובים ביותר של הלאומיות היהודית המודרנית, היה אשר גינזברג - 'אחד העם'. כאשר הוא מתאמץ לאפיין את הייחודיות של התרבות היהודית, וממילא של הלאומיות היהודית, הוא מזהה אותה עם תכונת המוסריות. ועל כן הוא מעדיף, למשל, להסתמך על הנביאים, ולא על התורה. התורה היא חוק, מצוות, הבטחות ועונשים, ואילו דברי הנביאים הם כלליים יותר, וכוללים חזון ותוכחה, ששניהם בעלי פן מוסרי מובהק וברור. לדעת 'אחד העם', תרומתה הייחודית של התרבות היהודית הישראלית למערכת הרוחנית הכוללת של האנושות, היא הנימה המוסרית. לכאורה, זה מאד יפה, ואפילו קצת מחמיא. יש אמנים, בעלי מלאכה, גיבורים ולוחמים, ואנחנו - הצדיק שבכולם.
כאן, הרב אינו חולק עליו נקודתית ובוחר בתכונה אחרת, אלא מתפלמס עם עצם הניסיון. ייתכן שהמאמץ למצוא קו אופייני של תכונה מסויימת אחת, הוא ניסיון ראוי כאשר מדובר באומות ותרבויות אחרות, ואף עשוי להביא לתוצאות סבירות. אבל בקשר לכנסת ישראל, המאמץ שגוי לחלוטין, מפני שכוללת היא את הכל . וזוהי, בעצם, תכונתה של התמצית, ולכן הגדרת כנסת ישראל כתמצית ההוויה כולה, איננה מגבילה אותה בשום דרך. אמנם היא לא כוללת את הכל כמו שהוא בפועל במציאות, אלא במצבו הלא מדולל, התמציתי, הגרעיני. חשוב להדגיש זאת, מפני שזה גם מייחד את כנסת ישראל כתמצית, וגם קושר אותה אל כלל ההוויה וכלל התרבויות. אין תכונה בעולם, שלא נמצאת בתמצית הזאת, אבל יחד עם זאת, כל התכונות כולן אינן במצבן הרגיל, אלא במצב התמציתי שלהן. פירושו של דבר, שהן קרובות יותר אל הגילוי הראשון, אל הרצון המהווה הראשון היסודי ביותר.
כוללת היא את הכל והכל מיוסד על כלות נפשה לאלוהים . לא בִּכְדִי משתמש הרב במילים אלה דווקא. 'כ' ו-'ל' הן אותיות היסוד והשורש גם במילה 'כל', וגם במילה כלות , שם 'כל' הוא במובן של סוף, קץ ומיצוי גמור של משהו. כאן הכוונה איננה לסוף וקץ, אלא לטוטאליות (מוחלטוּת). לטוטאליות יש פן שלילי השולל את הכל, אבל כאן מדובר על כלות הנפש שהיא הגעגועים, השאיפה, הקשר שלא מותיר שום דבר מחוצה לו, מפני שהוא כולל הכל. ולכן היא איננה שוללת הכל, אלא כוללת הכל. אמנם, פן שלילי זה קיים גם כאן במידה מסויימת, מפני ששום דבר אחר איננו מסוגל להתקיים באופן עצמאי, ואם הוא מנסה לעמוד לעצמו - הריהו בטל ומבוטל, אפס גמור. אין דבר שהוא מחוץ לקיום של החיבור עם אלוהים, שמתקיים במקביל וללא תלות ברצון האלוהי. אבל הצד העיקרי הוא הצד החיובי: הכל קיים, ואיננו באים לשלול את המציאות, אלא שהוא קיים דווקא באופן של קשר עם הרצון האלוהי. לכן, נקודת כלות הנפש לאלוהים היא נקודת ההתחלה, היסוד, החיבור והתכלית של כל ההתרחבויות, ההסתעפויות, הענפים, הגילויים, המאורעות, התהליכים, הפעולות והכוחות.
זהו גם הפירוש, אפילו של הפשטנים שבמפרשים, למילה 'אלוהים' - בעל הכוחות כולם. "צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלוֹהִים" (תהלים מב, ג) מפני שהוא בעל הכוחות כולם. ונאמר "כָּלְתָה נַפְשִׁי לְחַצְרוֹת ד'" (תהלים פד, ג) כלתה, כלומר, כוללת בשאיפה מוחלטת. אין מחוץ לה מציאות, או אפילו שאיפה מקבילה ועצמאית. זוהי תכונתה של התמצית, ואלו הן התכונות של הגילוי העליון. העבודה המוטלת על ישראל היא לגלות את הקשרים והחיבורים שבין הריבוי העצום של תכונות, כוחות, מאורעות ותהליכים, לבין נקודת הרצון האלוהי המהווה. לקדש שם ד' בעולם, כלומר לחשוף את הא-ל הבורא, מאחורי כל מציאות שהיא. התפקיד הזה יכול להתבצע רק אם הוא נעשה באופן של כלות הנפש, ואינו מותיר דבר כשווה לו. יש כאן יחס להכל - אהבת הכל וקישור להכל, אבל לא כאל דברים העומדים בפני עצמם, אלא רק בקישורם אל מקורם. זה אחד הרעיונות היהודיים הידועים והמופלאים ביותר, שעל שמו נקראת היהדות בפי ההיסטוריונים וחוקרי התרבות - המונותיאיזם: האמונה בא-ל אחד. רעיון האחדות: הכל קשור ומחובר אל נקודת היסוד, שהיא גם נקודת ההתחלה וגם נקודת התכלית והמטרה.
כעת, ממשיך הרב בתיאור מלבב מאד (גם מבחינה ספרותית), של מושג כלות הנפש לאלוהים. על הרגשתה את המתק ואת הנועם העליון בכל עומק נשמתה, בכל יפעת תענוגיו . המתק והנועם של כלות הנפש לאלוהים. המתק והנועם של געגועים, שאיפה, ציור פנימי, חזון גדול ויופי נשגב. כבר כאשר נמצאים בתהליך של התקרבות אליו, חשים את הגדוּלה אבל גם את הנעימות והמתיקות של עצם ההתקרבות ושל המאמץ המושקע בה. הרגשה זו היא בכל עומק נשמתה של האומה, של כנסת ישראל. זה לא רק עניין שטחי, התרגשות ראשונית של התפעלות, אלא דבר אמיתי, הקיים בכל עומק הנשמה. בנקודת הראשית של הקיום. ומצד שני, המוחלטות איננה פוגעת בכל גילוי פרטי, והרעיון מורגש בכל יפעת תענוגיו . גם המתק והנועם הם לא מדוללים. שתי עוצמות מקסימליות נפגשות כאן, לא ממותנות, לא פושרות: המקסימום של עומק הנשמה, והמקסימום של יפעת התענוג. 'יפעה' זה יופי מתגלה, מופיע (המילה כוללת ע' של הופעה, ו'יפעה', שלפי הגדרת המילון היא יופי). והתשוקה להאלוהות , היא בהתלהבות נפש אמתית . יש גם התלהבויות נפש לא אמיתיות, הנגרמות על ידי אמצעים חיצוניים, ולא באות מעומק הנשמה. זה כמו ההבדל שבין אדם השמח על גילוי פנימי, או הארה עצמית, לבין אדם השמח מפני שהוא שתה כוס של משקה; או אפילו מפני שמישהו דגדג אותו. הוא צוחק, אבל זו רק תגובה פיזיולוגית. יש התלהבויות נפש שדומות בהופעתן החיצונית, אבל המקור שלהן שונה לגמרי. כאן מדובר על התשוקה להאלוהות בהתלהבות נפש אמתית, אשר מתגלה היא בכל פינותיה של האומה.
מכאן, מונה הרב את זוויות החיים שבהם מתגלה התשוקה לאלוהות באומה:
מתגלה בתורה ומצות, בלימוד וקיום התורה, ובהתמדת עשיית המצוות. תורה ומצוות הפכו להיות המבנה, התשתית התרבותית, הרוחנית והערכית של המציאות הלאומית. על פיהן נקבע סדר היום של הפרט, הקהילה והאומה. הן קבעו את השאיפות, והן שהיוו את סרגל הערכים על פיו נמדדים האנשים: האם הם יותר תלמידי חכמים ובעלי תורה, או פחות. זאת, בניגוד לאומות האחרות, שם העושר, או העוצמה הצבאית או השלטונית, הם הערכים שעל פיהם נמדדים האנשים.
מתגלה במוסר ומדות . זה אותו המוסר ש'אחד העם' רצה לאפיין על ידו את האומה בכללותה. ודאי שזה דבר גדול, נפלא ונהדר, והוא אכן קיים באומה, אבל רק בתור אחד הגילויים, אחת הפינות שבהם האומה מתגלה. השיקול המוסרי הוא שיקול יסודי ביותר בקביעת ההלכה - בהטלת חובה, או בנתינת הנחה למי שלא יכול, למי שהפסדו מרובה, למי שסובל. השיקולים המוסריים הם הרקע והמילוי של לימוד התורה וקיום מצוותיה. וכמובן, התכונה המוסרית בולטת מאד גם במבנה המשפחה, ביחסים שבין הורים וילדים, וביחסים שבין בני אדם בכלל.
מתגלה בהתעלות נפשית - בגילויים של רוח הקודש, נבואה, חכמה, חזון וצדק כחזון. ביצירת האופק הנעלה של תיקון העולם והרצון להיטיב לכל, שהציבור בכללותו יודע שהוא הולך לקראתו (על ידי תורה ומצוות , מוסר ומידות ). לא מדובר רק במוסר מיידי-מעשי, כי אם גם בהתעלות המציבה בפני האדם היחיד ובפני החברה את מטרת הקיום, ויוצרת את הצביון של העתיד. גם התקווה היא סוג של התעלות נפשית פנימית מאוד, השייכת לכל היחידים, וגם, כמובן, לחברה בכללותה.
בשירה פנימית . במילה פנימית , אין הכוונה לומר שהיא נמצאת רק בנפש, אלא להבדיל בינה לבין השירה החיצונית. גם לשירה החיצונית יש ערך, בהיותה מתארת תופעות והתרגשויות חיצוניות. אך השירה הפנימית מתעמקת אל שורשי המציאות הרגשית והדמיונית, ומגלה את מקצב החיים, שהוא הסדר הפנימי העדין של שילוב ההרגשות, ההבנות, המושגים והקשרים. בכל אלה יש כאב, תענוג, קרבה וריחוק. המקצב הוא דבר חשוב מאד בשירה, מפני שהוא הניגון שמאחד את התווים השונים לכלל משהו אחד.
בקדושת החיים , ולא מיאוס בחיים. תורה ומצות, מוסר ומדות, התעלות נפשית ושירה פנימית , אינם מציבים את עצמם בניגוד לחיים. לא יוצא מהם זלזול, אמירה שהם עצמם דברים יפים, גדולים וערכיים, ולעומת זאת החיים הם רפש. קדושת החיים היא האהבה לכל גילוי של חיוניות וחיים, לכל תנועה והופעה, לכל צמח, בעל חיים ובודאי לכל אדם. אהבה זו, נובעת מכלות הנפש והאהבה לאלוהים. החיים הם קדושים, ולא, כמו שיש סוברים, ההיפך - שהם טמאים, כלומר, שיש ניגוד מוחלט בין ההופעות הנעלות לבין החיים הנחותים לכאורה.
ובצמאון אין חקר. צמאון - שתי משמעויות לו. האחת - תחושת החיסרון, ומתוך ההבנה מה חסר במציאות - ביקורת, תוכחה, פיכחון ביחס למציאות ולאנשים, ואי-ויתור אל מול עוול, חטא ופשע. אבל צימאון הוא גם משיכה גדולה, ולכן המשמעות השנייה היא אהבה, מעורבות ורצון לתקן - להרוות את הצמאון, למלא את החסר, להשלים את הפגום. אם תחושת החיסרון באה מתוך כלות הנפש לאלוהים, הרי שככל שתהיה חריפה, מפוכחת, מציאותית ונוקבת, עיקרה ומטרתה תמיד יהיו דווקא המילוי וההשלמה, "כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב ד' יוֹכִיחַ" (משלי ג, יב). מתחושה זו, נובע הניסיון למצוא את הכוחות והמוטיבציות, כדי להתקדם, להתגבר על המכשול ולתקן את העולם. וזהו צמאון אין חקר , אין לצמאון הזה גבול, כפי שלכנסת ישראל אין הגדרה מוגבלת. אי אפשר להרוות את הצמאון הזה ב'מקצת' - בדבר מסוים אחד, בתיקון משטרי, כלכלי או אחר. כל אלה טובים ויפים, אבל הצמאון הוא עד אותו המצב שבו "וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת אָחִיו לֵאמֹר דְּעוּ אֶת ד' כִּי כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם" (ירמיהו לא, לג). עד שכלות הנפש תיצור קשר וחיבור כל כך ברור, גלוי, קורן ויציב, לא רק אצל החברה בכללותה לא-ל (אף שזה חשוב מאד, וגם מזה אנחנו רחוקים עדיין), אלא גם בינו לבין כל יחיד לפי תכונתו וייחודיותו.
כלתה נפשי לא-ל חיי . החיים שלי הם ממקור האלוהות. ואליהם - לחיים האלה, לא-ל הזה, כלתה נפשי. יש לי קשר אליו, והוא עצם זה שאני קיים, עצם זה שאני חי. החיים האלה שלי - הם ברצונו, הקיום הזה שלי - הוא מקיימו. משמעותה של כלות הנפש היא העצמת הקשר הזה עד כדי מודעות גמורה, ועל בסיס זה לתקן את הכל, כלומר, לחשוף את הקשר הזה במציאות באופן שלם.
מכאן, הרב עובר למצב הבעייתי בגלות, הדורש יחס לעצמו, מכיוון שיש בו הסתרת פנים וריחוק. לכאורה, תחושת התשוקה לא-ל חיי נובעת מקרבה וגילוי גדול. מי שעלה לרגל לבית המקדש הראשון ראה שם עשרה ניסים גלויים, ובמקדש השני - חמישה ניסים גלויים (יומא כא.). הגילוי והקרבה היו מיידיים ומוחשיים, והם אכן יצרו מוטיבציה מופלאה להתקרב לד'. אבל לכאורה, הקשר הזה נפסק - "מיום שחרב בית המקדש, נפסקה חומת ברזל בין ישראל לאביהם שבשמים" (ברכות לב:). נוצר מסך של ברזל, התפור כולו מן העוונות ומן החטאים, והעונש הוא גלות. המשמעות הפשוטה של המילה, היא התרחקות והסתר פנים. אבל גם שם, אומר הרב מתגלה האהבה הזאת במסירות נפש תדירית, בנשיאת עול גלות מאהבה, רק שלא לזנח את סדר החיים, המעשיים והרוחניים, שהאורה האלוהית מתדבקת על ידם בקרבה של האומה. קדושת החיים הישירה שבחיים הרגילים, הופכת בגלות להיות מסירות נפש. לכאורה, זהו ההיפך הגמור: לעומת קדושת החיים, מסירות הנפש מבטאת זלזול בחיים ונכונות לוותר עליהם. אבל באמת זה לא זלזול בחיים, אלא סוג נעלה מאד של קיום. לפעמים הוא כל כך נעלה, עד שהחיים של הגלות לא יכולים להכיל אותו בקרבם, ואז ישנה היפרדות. אבל עניינה אינו זלזול ומאיסה בחיים עצמם, אלא מסירתם למען הדביקות בסדר החיים שהאורה האלוהית מתדבקת על ידם בקרבה . אם אי אפשר שתהיה דביקות באלוהים בצורה היותר גלויה וישירה, אז לפחות ישנה דביקות בסדר החיים המעשיים והרוחניים שהם התוצאה של הקשר הזה - קיום התורה והמצוות, שהוא העיקר בגלות. על זה אומרים חכמים בשם הקב"ה: "הלוואי אותי עזבו ותורתי שמרו" (איכה רבה פתיחתא ב), "מיום שחרב בית המקדש אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה" (ברכות ח.), של תורה. כלומר, בגלות יש באמת צמצום גדול מאוד, אבל ד' האמות האלה, התורה כסדר חיים, הם נקודת הייעודיות וכלות הנפש לאלוהים, שהאורה האלוהית מתדבקת על ידם בקרב האומה. למרות המסך, הסתר הפנים והריחוק הגדול, יש נשיאת עול גלות מאהבה . כמובן שאין הכוונה מאהבה לגלות, אלא מאהבה לאלוהים. אם נגזר שזה יהיה העונש, אז גם את זה אוהבים, מפני שהוא גזר כך.
גבורת רעם זו של כלות הנפש לאלוהים, היא המביאה לה באחרית הימים את הישועה המוחלטת. ומזרה ישראל - אלוהים המפזר את ישראל בגלות (לזרות - כמו לזרות ברוח, כלומר להפיץ ולפזר) - יקבצנו לעתיד לבוא, ובינתיים ושמרו כרועה עדרו. בעת שהרועה יוצא עם עדרו למרעה, לפעמים העדר קצת מתפזר ולא כולם נשארים באותו מקום. אבל הרועה, יודע לשמור גם בזמן הפיזור. גם כשנדמה שחלק מהעדר מתרחק, ושמרו כרועה עדרו .
מה הקשר בין נעמי שמר, האו"ם ובית המקדש?
תשועת ה' בדרך לניצחון במלחמה
הקדוש ברוך הוא חפץ לגואלנו
איך זוכים לראות את אליהו הנביא?
הלכות קבלת שבת מוקדמת
איך מותר להכין קפה בשבת?
יום כיפור - איך נדע מי פטור מהצום?
מה המשמעות הנחת תפילין?
האם מותר לפנות למקובלים?
שורש הזוגיות בדורנו - מהקודש פנימה אל הבית
איך עושים קידוש?
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
