- ספריה
- פרק א'
לימוד השיעור מוקדש לרפואת
מיכאל בן מזל
עצמות החפץ של היות טוב לכל, בלא שום הגבלה בעולם כלל, בין בכמות הניטבים ובין באיכותו של הטוב, זהו הגרעין הפנימי של מהות נשמתה של כנסת ישראל. זאת היא ירושתה ונחלת אבותיה, הרגש הטוב הזה, לפי גדלו, היקפו ועמקו, כן צריך שיהיה מעוטר בחכמה גדולה ובגבורה כבירה, למען דעת איך להוציאו אל הפעל בכל גווניו. וזהו סוד השתוקקות הגאולה שבאומה, הנותן לה כח לחיות ולהתקיים באופן המפליא את לב כל חושב. כנסת ישראל בעומק חפצה איננה מחולקת מהאלוהות כלל, היא מלבשת את האלוהות המתגלה שבעולם הכללי, וחפצה בהויתה את החפץ האלוהי של טוב ד' לכל ורחמיו על כל מעשיו. זה הטוב הוא הסוד של הגאולה, המוכרחת לבא, הטוב מוכרח לנצח את הכל, והחפץ העמוק והמוטבע של הטוב, והשיקוק הפנימי לו בעצם תוכיות נשמת האומה, המתבלט בתפילת האומה הפנימית, מסמיך לה את הגאולה. "והטוב בעיניך עשיתי, זה שסמך גאולה לתפילה" (ברכות י).
ביסוד דברי הרב כאן, עומדת דרשת חכמים על הפסוק"והטוב בעיניך עשיתי" . כנסת ישראל היא מלבשת את האלוהות המתגלה שבעולם הכללי, וחפצה בהויתה את החפץ האלוהי של טוב ד' לכל . הטוב הוא " בעיניך ", כלומר, של הקב"ה, ולא של האדם כדבר נפרד ממנו. עניינו של האדם הוא"עשיתי" . עליו לחפוץ בטוב הזה ולממש אותו בתוך ההוויה. כך הוא באדם הפרטי, וכך היא כנסת ישראל ביחס לטוב האלוהי הכללי."והטוב בעיניך עשיתי, זה שסמך גאולה לתפילה" . פירושה של סמיכת הגאולה לתפילה, היא שהתפילה תהיה מתוך תפישת הגאולה. ההבעה של צרכי האדם ורצונותיו, צריכה להיות סמוכה לגאולה, שהיא החפץ בטוב הסופי, המלא והשלם.
עצמות החפץ של היות טוב לכל, זהו הגרעין הפנימי של מהות נשמתה של כנסת ישראל. ישנן מספר תיאוריות פילוסופיות רווחות אודות טבעו של המוסר. חלקן רואות את חפץ הטוב כסעיף או סניף לחפצים אחרים. למשל, האדם חפץ שיהיה לו נוח, הוא רוצה להיות מאושר. לצורך כך, עליו לחיות בחברה, ומועיל לו להיטיב לאחרים, כדי שאז גם הם ייטיבו לו. זו 'השיטה התועלתנית', שהיא התפישה בעלת ההסבר הפשוט ביותר להתנהגות המוסרית. כמובן ששיטה זו לא מסבירה את העוצמות הגדולות המלוות את עשיית המעשים המוסריים, אבל יש אנשים שזה מניח את דעתם. תיאוריות אחרות מדברות על מוסר כסעיף לתבונה. יש דברים שהאדם לא מבין ועל כן הוא עושה טעויות, נכשל ומכשיל אחרים. מכיוון שהאדם הוא יצור נבון ורוצה להתנהג על פי התבונה, הוא שואף לתקן את הטעויות האלה. התנהגות מוסרית הינה עשיית המעשים הנכונים בהתאם לשכל, וממילא כל מעשה נבון הוא גם מעשה מוסרי. יש גם שיטות המייחדות למוסר תכונה נפשית מיוחדת בפני עצמה, שאיננה תוצאה של פעילותו התבונית או תועלתו המעשית של האדם. אבל גם שיטות אלה, אינן רואות במוסר משהו מרכזי. זו בסך הכל עוד תכונה, הקיימת בנפשו של האדם יחד עם תכונות אחרת. ומכיוון שיש לאדם אינטרסים נוספים מלבדה, לפעמים יש סתירה בין המוסר לבין רצונות אחרים, ולא תמיד היא נפתרת בהתגברותו של המוסר. כלומר, יש לאדם חפץ לטוב, אבל יש לו גבולות. הוא רוצה להיות טוב - אבל לא לכל, אלא רק לטובים ולצדיקים, או לקרובים אליו. החפץ מוגבל במקסימום שהאדם מעריך שהוא מסוגל להגיע אליו. זה נכון לא רק לגבי האדם הפרטי; גם תפישתה של חברה שלימה את הטוב, יכולה להיות מוגבלת. לעומתם, אומר הרב שיש לאדם חפץ של היות טוב , שלא רק שאיננו סניף או תוצאה של משהו אחר, אלא דווקא הוא השורש של כל שאר תכונות האדם. ממילא, אף שבודאי יש הבדל בין צדיקים לרשעים, ובין קרובים לרחוקים, באופן בסיסי החפץ הוא של היות טוב לכל .
הרב מוסיף שהחפץ הוא לא רק להיטיב לכל, אלא גם שהטוב הזה יהיה בלא שום הגבלה בעולם כלל, בין בכמות הניטבים - למשל, באמירה שדי להיות טוב לרוב, כי אין מספיק כוח או אפשרויות להיטיב לכולם. ובין באיכותו של הטוב - כלומר, כל הניטבים צריכים לקבל את הטוב באיכותו המקסימלית האפשרית, ולא באופן חלקי וחסר. ייתכן שהרב מתפלמס כאן באופן סמוי, עם תיאוריה של אחד מחשובי הפילוסופים בזמן החדש - לייבניץ. לייבניץ כתב ספר שנקרא 'תיאודיצאה' (הצדקת הא-ל). הוא מתחיל בשאלה כיצד בעולמנו זה, שהוא בריאה אלוהית, יש כל כך הרבה דברים לא טובים? לכאורה נראה שזה בלתי צודק, והאחראי לחוסר הצדק הרי הוא מי שברא את העולם הזה. כדי לענות לשאלה זו עשה לייבניץ (שהיה גם מתמטיקאי גדול) מעין חשבון, שמסקנתו היא שעולמנו זה הוא 'הטוב בעולמות האפשריים'. באופן עקרוני, היינו רוצים שכולם יקבלו את מקסימום הטוב שלהם, אלא שיש הגבלות בסיסיות להטבה, למשל מפני שהעולם מחולק למדרגות שונות של בעלי חיים, בני אדם וכו'. ואז, כאשר ישנה סתירה בין כמות הניטבים לבין איכות הטוב, צריך לבחור באפשרות האופטימלית. היינו, שרוב האנשים או היצורים, יקבלו את המקסימום האפשרי של הטוב. הצירוף הכעין-מתמטי של כל הזקוקים מחד, ושל כל האפשרויות להיטיב מאידך, יוצרת עולם מסוים, שהוא הטוב בין העולמות האפשריים. כלומר, אם אתה רוצה לקיים גם את המגוון של הניטבים, וגם לְחֲלֵק למגוון המרובה הזה את הטוב באיכות סבירה, אתה מגיע לידי מסקנה מסויימת. וכך, אומר לייבניץ, אנחנו מצדיקים את הא-ל הבורא, שבעולמו רוב הבריות, מקבלות את הטוב המספיק להן כדי להמשיך לתפקד, להתקיים ולהתפתח. הוא היה נוצרי פרוטסטנטי, ומבחינתו די בזה, כדי להצדיק הא-ל (ברור, כמובן, שזוהי רק תמצית קצרה של תוכן הספר. אם אפשר היה להסביר הכל במשפטים הספורים הללו, לא היה לייבניץ טורח לכתוב ספר שלם...).
כבר ראינו שהרב שולל את הניסיון להגדיר את כנסת ישראל בהגדרה אחת מסוימת. ובכל זאת, כאן הוא אומר ש עצמות החפץ של היות טוב לכל, בלא שום הגבלה בעולם כלל, בין בכמות הניטבים ובין באיכותו של הטוב, זהו הגרעין הפנימי של מהות נשמתה של כנסת ישראל. ראשית, נעיר שהפסקאות השונות נכתבו במחברות הפרטיות של הרב בזמנים ובמצבי נפש שונים. הן נערכו לקובץ אחד על ידי הרב צבי יהודה רק שנים לאחר מכן, ולכן יכול להיות ששנים מבדילות בין פסקה לחברתה. אף על פי כן, אין בכך כדי להצביע על סתירה בין הפסקאות. ראשית, מפני שהעריכה לא נעשתה באופן שרירותי, ויש מאחריה כוונה ומחשבה. ושנית, מפני שכתבי הרב לא היו הברקות ספונטניות בלבד, של פעם אמר כך ופעם אמר אחרת. בכתביו, הוא מתגלה כבעל מחשבה מערכתית ובנויה, כאשר הפסקאות כולן מתאחדות לכלל שיטה כללית אחת. לומר הגדרה מגבילה, פירושו של דבר לצמצם אותה לכדי מציאות קיימת, ממשית-מעשית, ולומר שבמציאות הזו, דבר מסוים הוא בעל ערך ומשמעות מסוימים, ולא יותר. עצמות החפץ של היות טוב לכל אינו הגדרה מגבילה, מפני שמעצם הגדרתו של החפץ הזה, הוא פורץ גבולות ובלתי מוגבל. זה הגרעין הפנימי של מהות נשמתה של כנסת ישראל , כלומר, היא איננה מותנית בעולם. היא לא תוצאה של הקיום העולמי המסויים הזה, אלא של מציאות עליונה יותר, חסרת גבולות. זו כוונת דברי חז"ל, שישראל, כלומר, כנסת ישראל, קדמו לעולם (מדרש תנחומא נשא, יט). כנסת ישראל באה לעולם מתוך מציאות נעלה יותר, כדי להיטיב לו ולשנות אותו לטובה. היא לא באה להסתגל לעולם כדי לשרוד בו, אלא להיפך - לקדם אותו אל עבר מצב טוב יותר מזה שהוא נמצא בו בפועל.
זאת היא ירושתה ונחלת אבותיה של כנסת ישראל. שכן, בשונה מאומות אחרות, האומה הזאת נוצרה בדרך מאוד מיוחדת. נחלת אבותיה , האבות, הם אלה שמניחים יסוד לאותו חזון לאומי, עוד בטרם קיימת האומה כחברה גדולה בפועל. בדרך כלל זה הפוך - אנשים מתקבצים, מתקשרים בקשרים משפחתיים, מתיישבים באיזה מקום, ואט אט נוצרת חברה. מתוך סך הכישרונות והנטיות שבאותה חברה, נוצרים ערכים ותפישות עולם, על גבי התשתית הבסיסית הזאת, נוצרת תרבות. לעומת זאת, בעם ישראל - החזון קדם. כל ערך הבנת שלב האבות, הוא בדיוק בזה: החזון, הערכים ומטרת העל, קדמו ליצירתה של האומה כחברה של מאות אלפי אנשים ומשפחות המתקיימים יחד וחיים חיים חברתיים. לכן הנקודה המוסרית איננה תוצאה של ניסיון חברתי או מיזוג בין הנטיות לבין הניסיון להתמודד עם הסביבה, כמו שבדרך כלל נוצרות תרבויות. זה הגרעין הפנימי של מהות נשמתה של כנסת ישראל, ירושה בנפש וברעיון. חזונו של אברהם, הוא להיות אבי האומה שתשמור את "דֶּרֶךְ ד' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" (בראשית יח, יט). למעשה, דרך זו היא ההטבה בשני אופנים: החסד והדין.
השוואת הפסקה הזו עם ההיסטוריה של האומה הישראלית, מעוררת את השאלה האם החפץ להיטיב אכן בולט כל כך. בפועל, מקלסים (או שונאים) את האומה הזאת בעיקר בגלל הכישרונות, החכמה והפיקחות. הרב מסביר שזה מפני שהרגש הטוב הזה, לפי גדלו, היקפו ועמקו, כן צריך שיהיה מעוטר בחכמה גדולה ובגבורה כבירה, למען דעת איך להוציאו אל הפעל בכל גווניו. כלומר, האומה אכן נתברכה גם בכישרונות גדולים, שהם אלה המרשימים בדרך כלל את המתבונן מן החוץ. אבל זה לא מפני שהם חשובים יותר מחפץ הטוב. אדרבא, הם כולם באים לעטר את החפץ הפנימי הזה, כדי להוציאו לפועל. הכרחי אמנם לרצות בטוב, אבל זה לא מספיק. כדי שהחפץ יוכל לצאת לפועל, צריך גם חכמה גדולה כיצד לארגן את החיים כך שהחפץ הזה יוכל להתיישם, ו גבורה כבירה - יכולת עמידה והתמודדות עם תרבויות אחרות ומצבים מגוונים.
במידה רבה, אפשר לומר שהבעיות הגדולות בהיסטוריה של העמים, נבעו מכך שהרגש הזה בוטא באופן לא נכון. למען קבלת התורה ויישומה, יש צורך ביכולת להישמע לצו האלוהי ולפרש אותו כראוי. צריך גבורה כדי לשמוע מפי הגבורה, וחכמה כדי לפרש וליצור את התורה שבעל פה, שהיא הנטייה הלאומית היודעת את הקשר עם התורה שבכתב והנובעת ממנה. חכמה גדולה זו, באה לידי ביטוי לאורך הדורות במדרש, בגזירות ובתקנות, בדברי חז"ל, במצוות מדרבנן וסדרי הדין. אם הניסיון להיטיב אינו מלווה בחכמה ובגבורה, הכוח האדיר הזה יכול להתפרץ ולנסות לדלג על מדרגות, בלי להתחשב בשינויים ובניגודים. השאיפה הגדולה הזאת, היא בעלת עוצמה אדירה כל כך, שהיא מסוגלת להפוך עולם ומלואו. אבל הניסיון לבטל את כל המגבלות ולהיטיב לכולם מיד ועל המקום, הינו מסוכן ביותר, ואז הכוונות הטובות באמת מובילות לגהינם. מתוך השאיפה הזאת, מתפרצת הנצרות, העושה את עצמה לדת של חסד, הושטת הלחי השנייה וביטול כל הגבולות: אין עמים, אין יהודים, אין יוונים, אין מצוות ואין דינים. יש רק חסד וחסד והטבה לכל. בו ברגע אפשר להביא את הגאולה, אז למה לחכות... היו אלה, ללא ספק, כוונות טובות, אבל היה גם בלבול גדול בשאלה כיצד ליישם אותן. התוצאה היתה אסון גדול ליהודים, ובמידה לא מבוטלת גם ללא יהודים. הניסיון להעמיד את האנשים כמו שהם במבחן הטוב השלם והמיידי, מבלי שהם הכשירו את עצמם, מבלי שהם יודעים את הדרך אל הטוב הזה, מוביל לכישלון בטוח. הכישלון היסודי הזה הוליד עוד הרבה כישלונות, עיוותים, תירוצים וטצדקאות לכל מיני מעשים רעים, איומים וקשים. ואם נדלג כמעט אלפיים שנה קדימה, גם הרעיון הקומוניסטי, שבא מקרב היהודים, התפרץ מתוך השאיפה הזאת: גאולה מיידית לכל, חלוקת כל הרכוש, שוויון מלא, בעלות משותפת, הכל מכל... גם כאן, הבעיה היא הבוסריות. ישנו חפץ אדיר, אך בלא חכמה וגבורה, בלא הזהירות המתאימה מההליכה בדרך הלא נכונה. זהו באמת מקור הכישלונות הגדולים, אבל צריך לדעת שהוא נובע מחפץ אדיר. צריך לדעת איך להוציאו , את החפץ הזה, אל הפעל בכל גווניו , לא בגון אחד בלבד.
וזהו סוד השתוקקות הגאולה שבאומה, הנותן לה כח לחיות ולהתקיים באופן המפליא את לב כל חושב . השתוקקות הגאולה - חזון הנביאים הוא הכוח המעמיד, המוביל למטרה המאגדת בתוכה את המאמצים האדירים. עיקרה של היהדות ותפישת העולם שלה, הוא לא בעבר, אלא בעתיד. העבר הוא מבוא, לימוד הדרכים והאמצעים, הפנמת הניסיון, אבל כל זה למען משהו. אנחנו יהודים לא 'מפני', אלא 'למען'. יש 'מפני', חשוב וגדול, מפני מה שהיה. אבל העיקר הוא 'למען', הבשורה הגדולה היא הגאולה העתידה, וכל המאמצים צריכים להיות מכוונים לקראתה. לעבר יש ערך גדול של לימוד הדרכים והפנמת הניסיון. אבל השתוקקות הגאולה היא כוח עצום, ולכן לעולם לא תהיה מנוחה או השלמה עם המצב כמות שהוא. זו התסיסה הנפשית שיוצרת ראייה ביקורתית, מערכתית, הנוקבת את העולם ומנסה לשנות אותו.
התאהבות ישראל סביב הטוב
אורות ישראל - פרק א', סע' ו'-ז'
הרב אליעזר מלמד | כט' חשוון תשס"ט

מהות כנסת ישראל ותכונות חייה יג'
הרב זאב סולטנוביץ' | איר תשס"ח
המוסר - שאיפת החיים של כנסת ישראל
אורות ישראל - פרק א', סע' ה' ותחילת ו'
הרב אליעזר מלמד | כב' חשוון תשס"ט

מהות כנסת ישראל ותכונות חייה יא'
הרב זאב סולטנוביץ' | איר תשס"ח
הסוד שעומד מאחורי מנהג "התשליך"
איך אפשר להשתמש באותו מיקרוגל לחלבי ובשרי?
איך ללמוד גמרא?
מהו הכח שמוציא את עם ישראל ממשבר?
מה עושים בעשרה בטבת שחל בשישי?
האם מותר לקנות בבלאק פריידי?
בצלאל ואהליאב - חיבור של קצוות
איסור בשר וחלב
מה המשמעות הנחת תפילין?
האם מותר לפנות למקובלים?
בריאת העולם בפרשת לך לך

פרשת השבוע: רחל, לאה ודוד המלך, מה קרה? (חלק ב')
הרב יוסף כרמל | שבט תשפ"ה
תמידיות ונצחיות הזהות היהודית
נצח ישראל פרק י"א
הרב משה חביב | ט' שבט תשפ"ה
"ואחרי ככלות הכול"
עולת ראיה- אדון עולם 3
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | י"א חשוון תשפ"ה
