ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

מהות כנסת ישראל ה' ;">

דף הבית ספריה אמונה כתבי הראי"ה אורות ישראל פרק א' Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

איר תשס"ח

מהות כנסת ישראל ה'


נערך על ידי הרב

מוקדש לרפואת
מיכאל בן מזל

אנו, כלומר כנסת ישראל, רוצה לחיות דוקא מפני התכלית המוסרית שיש בההויה בכללה. ומתוך שאנו מכירים בקרבנו, שההתרכזות של החיים היא לנו המגמה המוסרית הכללית, מתוך כך אנו בטוחים, שבחיינו נהיה מסייעים להשלמתה. אם בפעם אחת היתה אבודה ממנּו כליל המגמה המוסרית של ההויה, אז היינו אובדים לגמרי את שאיפת החיים וממילא היו החיים הכלליים בטלים וכלים בלי תקנה. אבל לא תאבד כליל ממנּו המגמה המוסרית בכללותה, וגם זיק אחד, שנשאר ממנו בעומק הנשמה בהסתרה גמורה, ישיב את הכל לתחיה.
הננו אוהבים את המגמה המוסרית העליונה שבהויה, כשם שהננו אוהבים את עצמנו, ויותר ממה שהננו אוהבים את עצמנו, כי בתוכיותנו הננו מרגישים רק ניצוץ אחד מהמגמה הכללית המקפת כל, וה"כל" שבמגמה האהובה אהבת חיים יקר הוא לנו הרבה יותר מהניצוץ העצמי שבנו. המגמה המוסרית הנקיה שבההויה מתבלטת בשמות הקדושים, שהשם העליון הנכתב ובלתי נקרא הוא מרכזם. ועל כן מונח בו צרור החיים לנו ולכל, "ואתם הדבקים בד' אלוהיכם, חיים כולכם היום".


בפסקה זו, מדבר הרב על רצון החיים, חפץ הקיום, של כנסת ישראל. הוא נוקט לשון אנו , כלומר, הרצון שלנו ממש, ומחבר את חפץ ויצר הקיום שלנו, אל התכלית המוסרית של ההויה. כבר הזכרנו שכנסת ישראל, המכונה בדברי המקובלים ספירת המלכות, מוגדרת כ"לית לה מגרמא כלום" (ע' זוהר בראשית קמ.) (אין לה מעצמה דבר). היא לא קיימת למען עצמה. יצר הקיום הפשוט שיש בכל יצור, ציבור ואומה, כמעט ולא נמצא אצלנו. אבל גם לא כל מי שיש לו יצר קיום מצליח להתקיים, שכן לא מספיק רק יצר קיום. השאלה היא מה מידת הצורך שיש לכלל ההוויה ביצור הזה. אם הצורך קיים - היצור יהיה קיים. אם לא, היצור הזה לא יתקיים גם אם יהיה לו יצר קיום חזק מאד, מפני שעם הזמן ההוויה משתנה, ואין ליצור הזה יותר מקום. כנסת ישראל 'לית לה מגרמא כלום' - אבל מה יש בה? יש בה את המילוי של המגמה הכללית, של התכלית המוסרית של ההוויה. המידה המיוחדת במינה שנקראה אחר כך 'מסירות הנפש', נותנת את הקו האופייני לקיומה של כנסת ישראל. 1 מסירות נפש נובעת מתוך הבנה שאנחנו כלי למשהו, אנחנו בעלי תפקיד - לממש את התכלית המוסרית שיש בההויה . כל עוד התפקיד הזה קיים, כלומר התכלית הזאת עדיין לא הושגה, גם אנחנו קיימים. לכן, אנחנו יכולים לצלוח את כל המהמורות ההיסטוריות ואת כל המכשולים השונים. אין לנו כליון כל עוד אין כליון להוויה, מפני שההוויה צריכה להגיע לתכליתה המוסרית. יוצא שיש כאן היפוך - מסירות הנפש, שהיא מעין ויתור על הקיום, היעדר של יצר הקיום החזק, היא זו שיוצרת את הקיום החזק ביותר בפועל, מפני שהיא מבטאת הזדהות עם התכלית העליונה הבלתי מתכלה.

התכלית המוסרית היא הפסגה, השיא וגילוי הערך והמשמעות של הקיום. ערך זה יכול להתגלות באופן מלא ושלם, רק כאשר מי שברא את ההוויה המסוימת הזאת, יוכל להתגלות בה באופן שלם. חזון אחרית הימים הוא, בעיקרו, חזון ההתגלות האלוהית, שצריכה להיות רבה והולכת עד שכולם יֵדעו את ה', ו"מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ד' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים" (ישעיהו יא, ט). דעת ד' היא תכלית מוסרית, מפני שדווקא על ידה מתבררת באופן שלם משמעות ההוויה. זוהי הקרבה המקסימלית האפשרית בין הבריאה לבורא, והיא מגלה את הערך ואת המשמעות של הקיום. לא בִּכְדִי יש בחזון הנביאים נימות מוסריות של השלמת ההוויה על כל חלקיה - האנושיים ואלה שמעבר לאנושיים. השלמה זו היא מבחינתנו יסוד המוסר, מפני שכל סוגי הניגודים, המתחים, הסכסוכים, המלחמות והקרבות, הם פגיעה בצד המוסרי. לפעמים זהו הכרח שלא יגונה תוך כדי התהליך, אבל מצד עצמו ברור שזה לא הדבר המובחר. לפעמים אין לאדם ברירה אלא להתגונן מפני מישהו אחר המנסה להשיג הישגים על חשבונו, ולהשיב לו באותו מטבע. אבל כך או אחרת, יש פה שימוש באלימות, יש כאן מרכיב של פגיעה. ודאי שזה מוסרי במסגרת הקיימת, אבל זה לא מספיק מוסרי כאידיאל של המוסר וכחזון של שלימות מוסרית. כמו שכתוב: "הֶחָפֹץ אֶחְפֹּץ מוֹת רָשָׁע נְאֻם ד' אֶלוֹהִים הֲלוֹא בְּשׁוּבוֹ מִדְּרָכָיו וְחָיָה" (יחזקאל יח, כג). אמת שכל עוד הוא רשע - מגיע לו לכלות מן העולם, אבל אם אפשר שהכיליון הזה יהיה לרֶשַע ולא לרַשָע, והוא עצמו - בכוחותיו, או באמצעות עזרה, יוכל להיות צדיק, ודאי שזה יותר טוב. זה מה שהקב"ה מעדיף, וזוהי התכלית המוסרית של ההוויה. לכן ראוי לקוות ולצפות, למצב שבו ההישגים הגדולים מושגים לא על חשבון מישהו אחר או מתוך מאבק עמו.

ומתוך שאנו מכירים בקרבנו, שההתרכזות (ריכוז) של החיים היא לנו המגמה המוסרית הכללית , והדבר נבחן בשאלה מתי אנו חשים את החיים במלוא אונם. למשל, אנשים שהלכו לטפס על הרים, מספרים שעשו זאת מפני ש"אז הרגשנו שאנחנו חיים באמת". יש מי שמרגיש חי, רק כאשר הוא נותן למישהו אחר מכות. אחרת, זה לא חיים ממש... עכשיו הוא חי, חי לגמרי, מלא כוחות ו...כמובן, תקוות לקרב נוסף וניצחון. יש מי שחי כאשר הוא מרוויח הרבה מאד כסף, או צובר רכוש רב. יש מי שחי כאשר הוא מוציא לפועל תכנית מדעית או אמנותית, וחש התרוממות רוח - אלו החיים, כדאי לחיות בשביל זה. בכל אחד מן הדברים הללו, מן הנמוך ועד לגבוה ביותר, יש ערך מסוים, אבל אנו חשים שההתרכזות של החיים היא לנו המגמה המוסרית הכללית . כל עוד לא הצלחנו לגרום למהפיכה העולמית, כל עוד המצב בעולם הוא שונה מהחזון המוסרי השלם, אנחנו עוד לא מרגישים טוב. ולעומת זאת, אם אנחנו מקדמים את המציאות במשהו לקראת אותה מטרה - אנחנו מרגישים טוב. לכן המגמה המוסרית הכללית - קידומו המוסרי של העולם, הוא מרכז החיים שלנו.

מתוך כך אנו בטוחים, שבחיינו נהיה מסייעים להשלמתה. כלומר, אנחנו יודעים שאפילו בכך שאנחנו ממשיכים לחיות, אנו מסייעים להשלמת המגמה המוסרית הכללית . במשפט זה ישנם שני רבדים: הרובד הפשוט הוא, שמכיוון שזה לנו התפקיד העיקרי, נקדם גם את המציאות לקראת השלמות הזאת כל עוד אנחנו חיים. וככל שנתקיים בעוצמה רבה יותר, כך נוכל לקדם את המציאות בצורה טובה יותר. אבל ברובד עמוק יותר, הרב מתווכח כאן באופן סמוי עם אחת הטענות המרכזיות בתקופתו (המושמעת מפעם לפעם גם היום, על ידי המתבוללים): אנחנו רוצים את הטוב לכל העולם. אבל בפועל, בקיומנו המתבדל והמשונה, אנחנו גורמים לתגובות רעות מצד בני העמים האחרים, אשר שונאים אותנו ומשפילים אותנו. נכון שהם לא בסדר ולא כך צריך להגיב, אבל המציאות היא שאנחנו מרגיזים אותם. לאור העובדה הזאת, ראוי לשאול האם קיומנו בכלל כדאי? אולי ניטיב לעצמנו ולאחרים אם לא נשים מכשול לפני עיוור, ופשוט נחדל מחיים לאומיים? בשביל מה לסבול את הקיום המתבדל הזה, שיש בו אולי גם התנשאות והכרזת עליונות על אחרים? אפשר להיות טובים ונחמדים גם בקֶרֶב העמים האחרים. לטענה זאת משיב הרב, שקידום החיים למגמתם הכללית המוסרית הוא ריכוז החיים שלנו, ו מתוך כך אנו בטוחים, שבחיינו נהיה מסייעים להשלמתה. בחיינו ככנסת ישראל, בחיינו כאומה עצמאית ומובחנת בין האומות. התיקון המוסרי השלם יבוא, דווקא כאשר נשיב את הצדק גם בתחום יחס האומות כלפינו. הרוגז והשנאה שאנחנו מעוררים (כביכול, כאילו שזה באשמתנו…), הם אחד הפגמים המוסריים הקשים של התרבות האנושית. לכן, האמירה שעדיף שעם ישראל יחדל מלהתקיים, משולה לאמירה שעל האנשים הישרים לחדול מלהתקיים קיום מתבדל עם נימוסים וכבוד, מפני שהם רק מרגיזים את הגנבים, הרוצחים והפושעים. ויתור לרשעה מתוך מחשבה שאז הכל יירגע ויהיה נעים ונחמד, הינו טעות קשה ומתכון בטוח לכישלון, שכן הרשע אף פעם לא מסתפק במה שנותנים לו (ואולי לבסוף זה יצליח - כבר לא יהיה את מי לרצוח וממי לגנוב, כי האנשים ההגונים, שהם מושאי ההתנפלויות, ייעלמו…). אבל קודם לכל, זו טעות קשה מבחינה מוסרית. הויתור הזה, הוא ויתור לאחד הפגמים המוסריים הקשים ביותר! החידלון של הקיום הלאומי היהודי כויתור לאנטישמיות, מתוך תקווה שאז תחדל האנטישמיות, הוא ויתור לרשע ואי צדק נוראי ומשווע! זהו סוג של השלמה עם המצב הקיים, אף שהוא פגום ולקוי עד היסוד. להיפך, אומר הרב. דווקא בחיינו , כשאנחנו מתרים ומתריעים, כשאנחנו מנסים לקדם את המצב ולא נותנים מנוח לרשעה, נסייע להשלמה המוסרית של העולם.

אם בפעם אחת , כלומר, בבת אחת, היתה אבודה ממנו כליל המגמה המוסרית של ההויה, אם היינו מאבדים תקווה ומתייאשים לחלוטין - אז היינו אובדים לגמרי את שאיפת החיים וממילא היו החיים הכלליים בטלים וכלים בלי תקנה. לאומה הישראלית יש תכונה מופלאה: למרות הרדיפות, ההשפלות והשנאה, היא ממשיכה להאמין בעתיד האנושות, לרצות את הטוב ולחפש דרכים להגשמתו. לפעמים זה נעשה בדרכים תמימות ביותר, בסגנון "רק נספר להם, נסביר להם, והם יבינו"; לפעמים הניסיון הוא לפעול בדרכים של מהפכנות חברתית או כלכלית; ולפעמים על ידי השפעה רוחנית סגולית - "נעשה תיקון חצות, וכל העולם יתעורר לפתע מהתיקון הזה". נוסו דרכים שונות, אבל המופלא הוא שהייאוש אף פעם איננו מוחלט, למרות שאין לרשעה המתפרצת כלפינו אח ורע בהיסטוריה האנושית. בכל זאת, עדיין יש לנו אמונה שאת העולם הזה, את האנושות הזאת, אפשר וצריך לתקן ולקדם לקראת העתיד המוסרי היותר טוב. ואומר הרב, שאם חס וחלילה בבת אחת היינו מתייאשים, כלומר היינו מאבדים את הערך של המגמה המוסרית, היינו חדלים לחיות. אבל אז לא רק אנחנו היינו מפסיקים להתקיים, אלא גם כל ההוויה הכללית היתה חדלה לחיות, בבחינת "אם מקבלים ישראל את התורה - מוטב, ואם לאו - אחזיר את העולם לתוהו ובוהו" (עבודה זרה ה.). אבל לא תאבד כליל ממנו המגמה המוסרית בכללותה , גם בעתות החושך והצלמוות. וגם זיק אחד, שנשאר ממנו בעומק הנשמה בהסתרה גמורה, ישיב את הכל לתחיה. הדברים מזכירים את דברי חכמים על כך שתחיית המתים תתחיל מעצם הלוז, הקטנה כל כך עד שלא רואים אותה (בראשית רבה כח, ג); משהו נשאר, וממנו ייבנה הגוף כולו ויקום לתחייה. כך הוא גם זיק אחד של תקווה, אמונה בצדק, באמת, ביושר ובמוסר, שנדלק בנשמה. מזיק של אמונה אצל האדם בכך שהוא ראוי, צריך ויכול להיות במציאות, נבנה ומתחיֵה כל חפץ החיים, וממנו נשאב הכוח להמשיך ולנסות לקדם את המציאות.
הפסקה השנייה סמוכה לזו מפני שהיא עוסקת באותו נושא, אבל בניסוח שונה במקצת: הננו אוהבים את המגמה המוסרית העליונה שבהויה, כשם שהננו אוהבים את עצמנו, ויותר ממה שהננו אוהבים את עצמנו . כלומר, תחילה אומר הרב שאנחנו מזהים את עצמנו עם המגמה המוסרית הכללית שבהוויה, ומיד חוזר בו ואומר שאין כאן שוויון מוחלט - המגמה היא אפילו יותר. כי בתוכיותנו הננו מרגישים רק ניצוץ אחד מהמגמה הכללית המקפת כל . מה שאנחנו אוהבים בתוכנו, הוא בעצם רק ה ניצוץ של המגמה הכללית . זהו הזיק האחד שהזכרנו, שהוא האהבה והקרבה המרבית שלנו אל המציאות, הקיום והחיים. אבל את המגמה כולה, אנחנו אוהבים אפילו יותר ממנו. גם אם נצליח לתקן את החברה שלנו פנימה, לא יהיה לנו די בכך כל עוד העולם בכללותו לא יהיה מתוקן. הניצוץ הפנימי הזה מהמגמה הכללית הוא ניצוץ שהולך פנימה: אנחנו צריכים להיות מתוקנים - להתנהל, כחברה וכיחידים, על אדני היושר, הצדק וההגינות, ולמלא את הציפיות הגדולות. אבל גם אם נניח שזה היה מתקיים, זה עדיין לא יספיק לנו.

וה"כל" , הכוליות, שבמגמה האהובה אהבת חיים יקר הוא לנו הרבה יותר מהניצוץ העצמי שבנו. וכך הרב מסביר גם את המתח התמידי בנשמה היהודית, בין האוניברסלי (הכללי לגמרי) והפרטיקולרי (העצמי, הפנימי). היהודי כיחיד, ויהודים ככלל, שואלים את עצמם כל הזמן את השאלות האלה: האם אנחנו יותר מועילים להוויה באופן כזה, או שמא דווקא באופן אחר? האם כדאי לנו להמשיך ולהתקיים כאומה, או שמא להתבולל? אלו שאלות שאינן נשאלות במקומות אחרים, על ידי שום עם ושום קבוצה חברתית. אדרבא, כולם נלחמים על קיומם. אצלנו, שאלות כאלו כן נשאלות. מצד אחד זו חולשה, ולפעמים חולשה קשה, אבל מצד שני זה נובע מכך שהמגמה הכללית, ה"כל" - כל האנושות, כל ההוויה, כלל העולם, יקרים לנו אפילו יותר מקיומנו אנו. אלא שעלינו להבין, שהויתור על קיומנו אינו תרומה להוויה, אלא דווקא פגיעה קשה בקיומה.

עד עכשיו דיברנו באופן תיאורטי על הקשרים שבין המגמה המוסרית, החזון ורצון הטוב, לבין המציאות כמות שהיא, ודנו במערכת היחסים שבין המציאות הלאומית שלנו לבין המציאות הלאומית או התרבותית של העמים האחרים. עכשיו מוסיף הרב, שהמגמה המוסרית הנקיה שבהויה, מתבלטת בשמות הקדושים . באופן כללי, שמותיו של הקב"ה הם מושגים טהורים של המגמה המוסרית העליונה . כבר אמרנו, שההתגלות האלוהית, מידת הקרבה של הבורא לבריאה, היא המגמה המוסרית שלה, מפני שהגילוי הזה הוא הערך והמשמעות של קיום הבריאה בכללותה. ככל שהפעולה האלוהית, ההופעה האלוהית, המיוצגת על ידי השמות השונים, ניכרת יותר במציאות שלנו; ככל שהיא יותר קרובה ומשמשת מושא להתייחסותנו, כך המגמה המוסרית מלאה ושלימה יותר.

כל זה נכון לגבי כל השמות הקדושים, אבל אף שכולם קדושים וחשובים - השם העליון הנכתב ובלתי נקרא הוא מרכזם. הוא עליון במובן זה שאין בו התפצלות לתופעות שונות, אלא הוא השורש והמקור לכל התופעות ולכל השמות. השמות השונים, הם שמות המתארים כוחות ופעולות של האלוהות. שערכם מבחינת ההוויה הוא גם ערך של תועלת. זה לא דבר רע, אבל באופן כזה התפישה המוסרית של הקשר בין הבורא לבריאה היא לא לגמרי טהורה ונקייה. כביכול, ההוויה מעריכה את מידת המעורבות האלוהית בה, רק לפי מידת התועלת שיש לה ממעורבות זו. המוסר השלם הוא דווקא ההתקרבות אל השם העליון, שאינו שם של פעולה, כוח, או אחת ההופעות, אלא עצמי; קליטת האלוהות מצד עצמה, מצד זה שהיא המקור לכל, מבלי לתבוע תועלת. גם בקרב בני אדם, ההתנהגות הנחשבת מוסרית יותר, היא הפחות אינטרסנטית. כאשר אדם סועד את החולה מפני ששילמו לו כסף, זה לא פסול מבחינה מוסרית. אבל אם הוא פועל בהתנדבות, זה נעלה יותר מבחינה מוסרית. זו, בעצם, המשמעות של מה שאנו אומרים בקריאת שמע. השם הזה, הנכתב והבלתי נקרא, הוא לא אחת מההופעות, לא אחד מן הכוחות, כי אם קיים לעצמו. מתוך הבנה כזאת, הרצון הוא לקרבת אלוהים ודבקות מצד עצמם, ולא כדי לקבל תועלת כלשהי. הקרבה לשם הוויה היא הדבר הרצוי ביותר, ועל כן מונח בו צרור החיים לנו ולכל. באופן פרדוקסלי, דווקא שֵם זה, שלכאורה אינו מצד התועלת ותוספת החיים להוויה, הוא הדבר המחייה ביותר. ולכן "ואתם הדבקים בד' אלוהיכם, חיים כולכם היום".



^ 1. דוגמא לכך, ניתן לראות בקוויטל (פתקה) ידוע של ר' אלימלך מליז'נסק, שם הוא מספר שבבוקר לפני תפילת שחרית הוא אומר שהוא הולך להתפלל "על מנת למסור את הנפש". כלומר, מסירות הנפש היא המידה העיקרית המנחה כל מעשה.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il