בית המדרש

  • ספריה
  • פרק א'
קטגוריה משנית
לחץ להקדשת שיעור זה
undefined
8 דק' קריאה
אור השכינה הוא כנסת ישראל, האידיאל הישראלי השורה באומה כולה, העושה אותה לחטיבה אחת בכל דורותיה. כשהאורה הגדולה הזאת מתגלה בארץ, מתגלם בחיים המעשיים והשכליים, הכל מתברך. הנשמות הגנוזות בחביון מעלה מוסיפות אורה ותענוג. וכל נפש חיה מתעלה, העולם ומלאו מתרומם, הטללים אוצרים בקרבם שפעת ברכה, רוחות וגשמים כוללים בתוכם מניות חיים ועז, כל חי רוחני עליון ותחתון מתעדן, ומתמלא הגיון של שירה וחדות נועמים, הכל עלז שמח ומרנן, מפני שכנסת ישראל נחתת לאשראה בארעא. האידיאל הלאומי הנצחי, מהוד מקורו האלוהי, השוכן בישראל, המקושר עם נשמתם המצוחצחה, דופק ופועם, ומכה גלים בים החיים, הכל מתברך, הכל מתנשא, ברוך ד' אלוהי ישראל מן העולם ועד העולם. שמחו בד' וגילו צדיקים והרנינו כל ישרי לב.


דברים אלה הם ציור של המצב השלם, כאשר אור השכינה מאיר והאידיאל הישראלי מתגשם. בציור ה"חזוני", המופלא והשלם הזה, עוסק הרב בצדדי החיים השונים. אור השכינה הוא כנסת ישראל, שהיא האידיאל הישראלי . כלומר (כפי שלמדנו בתחילת הפרק), יש הבדל בין כנסת ישראל לבין האומה הישראלית בפועל, בכל זמן נתון. השורה באומה כולה , כלומר בכל דורותיה, לא רק מאז יצירתה בפועל, אלא מאז רעיון יצירתה, שעליו אמרו חכמים שישראל קדמו לעולם (מדרש תנחומא נשא, יט). האידיאל הזה עושה את האומה לחטיבה אחת בכל דורותיה, כלומר משמר את הרציפות שלה, על גווניה המרובים, בתנאים רבים ושונים. הבנה זו, תאפשר לנו להסביר תופעה ייחודית הקשורה לאומה הישראלית. בדרך כלל, או שהאדם הוא בן לאומה מסוימת, או שלא. הוא יכול להיות ידיד טוב שלה ולהעריך אותה, אבל לא להצטרף אליה. אצל האומה הישראלית, קיימת אפשרות מיוחדת להצטרף אליה. אם אדם מקבל על עצמו עול תורה ומצוות, מזדהה עם האידיאל של כנסת ישראל, עם המציאות החזונית המופלאה של "מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות יט, ו). בכוח הרעיון והאידיאל - הוא יכול להצטרף לאומה. לעניין זה, הוא בן אברהם יצחק ויעקב, שגם מציאותם היתה מציאות של דביקות באידיאל, ולא רק קרבת דם משפחתית.
מה שעושה את האומה הישראלית לחטיבה אחת, לאורך כל הדורות ועל אף כל הגוונים ושינויי התנאים ועם כל אלה שהצטרפו אליה בזמנים שונים, הוא לא רק העבר. העבר והזיכרון הם דברים חשובים מאד, אבל אין בהם מספיק כוח כדי להמשיך את האחדות הלאה. העבר יכול להיות יפה, מפואר או כואב, אבל מה שהיה - היה. לעבר ולזיכרון יש ערך חיוני ומחייה, רק כאשר הם חלק מחזון העתיד. אם העבר הוא בעצם גילוי של כוחות, כישרונות, רצונות ויכולות נפשיות, יש לו ערך חיוני גם בבניית ההווה והעתיד. לאומה הישראלית יש היסטוריה מגוונת להפליא - מימי השבטים, השופטים, מלכות ישראל והנביאים, החטאים, החורבן והגלות, הבניין ושיבת ציון. למעשה, היא מגוונת עד כדי כך שאם מפרקים אותה לחלקים, אפשר להכניס בה כמה עמים שונים, שכל אחד התקיים במשך מאות שנים אם לא יותר. מה שעושה את כל זה לאומה אחת, הוא האידיאל, החזון. הוא זה שמעניק חיוניות לכל השלבים האלה, ובאמצעותו ניתן להבין כל שלב כגילוי של כוח מסוים. כל זיכרון לא נשמר אצלנו רק בתור עבר, אלא הופך לניסיון שניתן להפיק ממנו לקחים לעתיד.

כשהאורה הגדולה הזאת מתגלה בארץ, ולא רק נשארת בתור ציור וחזון, מתגלם (אולי צריך לומר 'מתגלמת', כי מדובר על האורה) בחיים המעשיים והשכליים, הכל מתברך. כאשר כוחו של האידיאל הזה (ולא אחר), הוא הכוח המודע, ואנחנו מכוונים אליו ומשתדלים לממש אותו בחיינו, הכל מתברך , כלומר, מתרבה, שופע ומקבל את הצד הנעלה והחיוני שלו. יש עצמים שתועלתם אינה גלויה כאשר הם מונחים לעצמם. רק כאשר הם באים במגע עם מציאות נוספת, מתגלה שיש בהם ברכה - הם מסוגלים להפעיל תהליכים, לגרום לצמיחה כלשהי. כוח החיים הגדול, האידיאל, הוא זה שיוצר את ההתברכות, החיוניות, הצמיחה, ההתעלות והריבוי. כעת, הרב ממשיך ומצייר לנו את המשמעות של הכל מתברך . לכאורה, הנשמה היא כבר מציאות שלמה בפני עצמה ואין מה להוסיף עליה. ואף על פי כן, הנשמות הגנוזות בחביון מעלה מוסיפות אורה ותענוג. הן יותר מאירות, הן מוצאות את עצמן. התענוג נמצא במידה שישנה התאמה וערך למציאות. ההיפך ממנו הוא תחושת מיוּתרוּת, הנוצרת כאשר יש משהו, אבל אף אחד לא צריך אותו. זו תחושה איומה של כישלון וניכור. התענוג של הנשמה נוצר כאשר היא מפעילה את הרוח, הנפש והגוף. יש לה ערך כאשר היא מאירה לתוך משהו, כשיש כלים הכמהים לקבל את האורה שלה. תוספת אורה ותענוג זו, היא הברכה ש האידיאל הישראלי מוסיף למציאותה העליונה של הנשמה. וכל נפש חיה מתעלה, הנשמה נמצאת כבר בחביון מעלה, והיא מוסיפה אורה ותענוג. ה נפש שנמצאת יותר למטה, מתעלה . כלומר, נוצר אצלה קשר הרבה יותר בהיר וחזק עם הנשמה, העליונה ממנה.

ההשפעה לא מסתיימת בנפש, ואפילו לא רק בצד הרוחני של המציאות. העולם ומלואו מתרומם, גם העולם הפיזי, הטבעי. היקום כולו, על כל צדדיו וענייניו, מתברך ומתרומם. הטללים אוצרים בקרבם שפעת ברכה, טל של ברכה, מים שנוחתים על הארץ. אם יורד גשם במדבר, זה לא נותן כמעט שום דבר. הטללים הם טללי ברכה והגשמים הם גשמי ברכה, כאשר יש מוכנות לקבל אותם. כביכול, ישנה מטרה משותפת לאדמה ולמים, והיא להפרות את העולם ולהצמיח אותו. האידיאל הוא השלמות, המטרה והחזון המשותף, כאשר כל חלק במציאות יודע כיצד הוא תורם, וכיצד הוא משלים את החלק האחר. רוחות וגשמים כוללים בתוכם מניות חיים ועז . המילה ' מניות ' מופיעה כאן במובן של 'מנות', כלומר יש תוספות של מטענים אנרגטיים למציאות. הגשם היורד מביא איתו לא רק את המים - כמו הטל, אלא גם את העוצמה ("גבורות גשמים" (ברכות כו:)), את החדירה לתוך הקרקע, שפע גדול של חיים ושל עוז לשם השגת המטרה. גם הנביא (ישעיהו נה, י) ממשיל את דבר ד' לגשם, ואומר שכשם שהגשם יורד ואינו שב עד אשר יצמיח את הקרקע, כך דברו של הקב"ה לא ישוב ריקם. גם כאן, רק המטרה והאידיאל מאפשרים לנו להבין את שפעת החיים והעוז שיש ברוחות ובגשמים. אחרת, היינו יכולים להתייחס אליהם רק כהפרעה. הקב"ה אינו שועה לתפילתם של "עוברי דרכים" (יומא נג:). "עובר דרכים" הוא מעמד נפשי של אדם שהעולם בכלל לא מעניין אותו, הוא רק עובר פה. לא אכפת לו אם יצמח פה משהו או לא. מבחינתו, הגשם והרוח רק מפריעים, והוא מתפלל שייפסקו. תפילתו של עובר דרכים לא מתקבלת, כי היא חריגה מן הדבקות באידיאל, שהוא לא רק לעבור במציאות, אלא להיאחז בה, לפעול בה ולדאוג לה עד שתגיע למצב שבו הכל ישלימו זה את זה. המזדהים עם האידיאל, דווקא מבינים שיש צורך ברוח, המביאה את העננים מן הים אל היבשה, ובגשם שהם מורידים, אפילו שלפעמים זה יכול להיות קצת לא נוח.

כל חי רוחני , זו הגדרה מיוחדת. אם היה הרב אומר רק כל חי , היינו אומרים שהכוונה היא לכל מי שרוח חיים בו - כל בעלי חיים, ואפילו הצמחים, שיש בהם איזו חיוניות. כאן הרב אומר כל חי רוחני עליון ותחתון , ולכן צריך לומר שכוונה היא למִן המלאכים שאנחנו לא בדיוק יודעים מה הם, אבל הם סוג של יישויות, ועד לצמחים. שהרי גם עשב אינו גדל, אלא אם כן בא מלאך ואומר לו גדל (בראשית רבה, פרשה י). יש קשר בין כל החיים, עליונים ותחתונים. המלאך המכה על העשב, אינו סתם ישות המשוטטת בלי מטרה. עניינו הוא הדבקות באידיאל, במטרה. גם העשבים לא גדלים סתם. לכל אחד מהם יש יעד, ייעוד, מטרה, חזון ואידיאל. וכאשר האידיאל של כנסת ישראל נודע לנו, הכל מתברר. אנחנו מבינים גם את פעולות הרוחות והגשמים והטללים, וגם את פעולות המלאכים - עד לעשבים, וכל מה שביניהם: בני אדם, בעלי חיים, העצים והשיחים.

הכל מתעדן , כלומר מתמלא הגיון של שירה וחדוָת נועמים . להגיד שירה, פירושו להביע את הקשר ליסוד הבריאה - לבורא. כל מה שקיים אומר שירה בעצם מציאותו ובעצם הווייתו. כאשר האידיאל של כנסת ישראל והמציאות העליונה והשלמה, עומד לנגד עינינו באופן מודע, אנחנו יכולים להבחין, לשמוע ולהקשיב לשירה העולה מעצם קיומן של ההוויה והמציאות. כמו כן, אנו יכולים לשמוע את קול העדינות שבשירה, את קול ההגה, ההגיון וחדוָת הנועמים של הקיום. אם המציאות היא של קושי, של ספק בשביל מה צריך אותה בכלל, הכל הופך למפחיד, מאיים ומיותר, והאדם מנסה להתגונן מפני המציאות, לברוח מן השאלות והספיקות המנקרים. במקום המציאות הזאת, שהיא נטולת אידיאל, מטרה וחזון, יש מציאות אחרת, ובה הכל עלז שמח ומרנן. הכל שר שירה, כי התחושה אינה של פחד ואימה או ספק וקושי, אלא של שמחה על כל דבר נוסף שקיים, נמצא וחי, מפני שהוא עוד חלק בתוך ההוויה השואפת לשלמותה.

וכל זה מפני שכנסת ישראל נחתת (יורדת) לאשראה (כמו השראה, לשרות, להיות נוכחת) בארעא , (בארץ). כנסת ישראל, ממרומי מחשבת הבורא שקדמה לעולם, יורדת להוויה עצמה. מה שיורד אל ההוויה הוא האידיאל שלה, רצון התיקון והקשר אל הבורא. תיקון, פירושו להביא לידי הבנה, מודעות ופעולה מכוּונת, את הקשר עם אלוהים, והפעולה עמו, כמו שאומרים חז"ל: "מי שפעל עם א-ל יבוא וייטול שכרו" (ויקרא רבה, פרשה כז), זה התפקיד של כנסת ישראל, וכאשר הוא מתממש, הכל מוצא את עצמו, את ערכו ואת מקומו. ועד אז, וכשזה עדיין לא מתממש, הכל שרוי בפירוד, שהוא תְּהִיָה קשה, מאבק ומלחמה בין חלקי המציאות, כי אף אחד מהם אינו מכיר את מקומו הנכון.

האידיאל הלאומי הנצחי של כנסת ישראל - מציאותה של האומה ואחדותה בכל דורותיה, מהוד מקורו האלוהי, השוכן בישראל, המקושר עם נשמתם המצוחצחה , דופק ופועם, ומכה גלים בים החיים. כנסת ישראל היא המחשבה שקדמה לעולם, מפני שהמטרה תמיד קודמת למעשה - "סוף מעשה במחשבה תחילה". מטרת המציאות קודמת לעצם התהווּתה. ולכן אידיאל האחדות, ההתאמה על ידי הארה מתמדת של הקשר עם המקור האלוהי, קדם להוויה ולבריאה. זה מוכרח להיות כך, מפני שאחרת הבריאה מאבדת את ערכה, ולמעשה את עצם מציאותה. זהו הוד מקורו האלוהי של האידיאל הלאומי , והוא שוכן בישראל , שמבין האומות, הם היחידים שזכו בפועל למימוש האידיאל של הנוכחות האלוהית הגלויה, הנאמרת במילים ומנוסחת בצו, המאירה את המציאות האנושית הפרטית, הלאומית, הטבעית והעולמית - התורה.

מהוד מקורו האלוהי, השוכן בישראל, המקושר עם נשמתם המצוחצחה . יש כאן שני יסודות שמתאחדים. היסוד האחד, הוא האידיאל בהוד מקורו , ההתגלות של הנוכחות האלוהית והרצון האלוהי במילים ממש, ב"לשון בני אדם" (ברכות לא:). היסוד השני, הוא נשמתם המצוחצחה . מושג ה'צחצחות' מבטא אורות מצוחצחים, בהירים, ללא פגם. נשמתם של ישראל היא נשמה מצוחצחת ללא פגם, מפני שהיא לא נולדת מתוך ההוויה, כי אם באה מהמצב המושלם שלפני התהוותה, ולכן היא איננה צריכה להתכופף או להתאים את עצמה לתנאים רגעיים וזמניים, שהם המולידים את הפגמים.

המקושר עם נשמתם. ישראל באו להר סיני מתוך רצון, מתוך נטייה עצמית נשמתית. הם היו מוכנים לקבל את התורה, מפני שזו היא ההתגלות האלוהית - "נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" (שמות כד, ז), אנחנו מקבלים ללא תנאי. לא קודם נשמע ואחר כך נחשוב אם זה מתאים לנו או לא. אנו מקבלים את התורה ללא תנאי, מפני שביסוד הנשמתי שלנו מונח הרצון בקרבת אלוהים. העיקר הוא הנוכחות האלוהית, ההתגלות והמודעות שלנו לאלוהים. את כל השאר נוכל אחר כך לגלות, ללמוד ולהבין, וגם אם ניכשל - נתקן. רק לאחר הרצון הבסיסי הזה, באים כל העניינים המסוימים והפרטיים.

האידיאל הזה דופק ופועם, ומכה גלים בים החיים , שהוא האנושות, הטבע וההוויה. הכל מתברך ומכה גלים של התגלות. ישראל מגלים והולכים, דור אחרי דור, מצב אחרי מצב, את הנוכחות האלוהית. גם כשהם עושים רצונו של מקום, וגם כאשר אינם עושים רצונו של מקום. גם הסתר הפנים האלוהי, הגלות הנוראה, הוא גילוי של הנוכחות האלוהית כלפי המציאות, כלפי האומות וכלפי ישראל עצמם. וזאת, מפני שהגלות הינה תופעה ייחודית, שאין דומה לה בתולדות העמים, הדעות והאידיאלים. כל גל - בין אם הוא מָכֶּה או מלטף, הוא גילוי של האידיאל האלוהי. הכל מתברך, הכל מתנשא . ישראל גורמים לעולם תהליך של התעלות, על ידי ההכרח להתמודד עם הגילוי, עם מציאותם המיוחדת, המופלאה, המוזרה, המשונה והמטרידה. הפגישה עם ישראל מאלצת את העולם להתמודד עם ההתגלות האלוהית, ועל ידי כך לעלות מדרגה לדרגה.

בציור החזוני השלם שהרב מצייר כאן, העלייה נעשית בצורה יפה מאד, ללא קשיים וללא בעיות. בפועל, המציאות המסובכת והלא שלימה כוללת התנגשויות נוראות עִם ישראל - שנאה, קנאה ומשטמה. אבל גם אז - אי אפשר להתעלם מנוכחותם. גם באופן כזה, אי ההתעלמות תורמת משהו לתודעה ולהבנה, להתקרבות אל סופו של התהליך. כאן הרב מצייר את הציור השלם והאידיאלי, ללא הצד השני של התהליך, ה'סטרא אחרא' של הציור - הסתר הפנים, הגלות, הקושי והשנאה. וזאת, מפני שככל שהאידיאל יותר מודע וגלוי, גם הדרך להגשמתו תהיה טובה ונעימה יותר.

ברוך - זו הברכה, ההתברכות שהזכרנו, ד' שהוא אלוהי ישראל , הוא השופט, הדיין, המלך והשליט של ישראל, ועל ידם הוא מופיע ומתגלה בעולם. מן העולם ועד העולם , בכל ים החיים, בכל העולמות, בכל התחומים. שמחו בד' וגילו צדיקים והרנינו כל ישרי לב. בכל הבריות יש יסוד של יושר וצדק. אם הברכה הראשונה - ברוך ד' אלוהי ישראל מן העולם ועד העולם , קיימת, באה גם השמחה הפשוטה בנוכחות האלוהית, שמחו בד' וגילו צדיקים והרנינו כל ישרי לב. אמן, כן יהי רצון.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il