ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

מהות כנסת ישראל ותכונות חייה יב' ;">

דף הבית ספריה אמונה כתבי הראי"ה אורות ישראל פרק א' Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

איר תשס"ח

מהות כנסת ישראל ותכונות חייה יב'


נערך על ידי הרב

מוקדש לרפואת
מיכאל בן מזל

היהדות הניסית והיהדות הטבעית הן משולבות זו בזו, אחוזות אחת בחברתה כאחיזת נשמה בגוף. וכמלחמה שבאדם הפנימי היחיד, שלפעמים הנשמה מתגברת, והיא מאירה, אבל הגוף נלקה על ידי זה יותר מדאי, ומתוך כך באה נטיה הפכית לחזק את הגויה, והנשמה סובלת מחשכת הגשמיות, וחוזרת נטיה נשמתית להופיע, ובכל אותן העליות והירידות שיווי המשקל הולך ומתקרב, - כמו כן הוא ביהדות הכללית. כשהרעיונות תולדות היהדות הניסית מתגברים, הרי היהדות הטבעית נלקה, וממילא מרגשת גם היא בחסרון זה, שבליקוי זה של היהדות הטבעית אובד הוא ההוד שבקומתה הרוחנית של היהדות את בסיסו, וממילא בהדי הוצא לקי כרבא, ונלקה גם כן הנצח שביהדות, הניסיות שבה והלך מחשבותיה, עומק רגשותיה וחותם המעשי שלה. עד אשר בכח החזרה התכופה, ההולכת ובאה משך של תקופות שונות, ההשתלמות הקומתית של האומה בשיווי המשקל הולכת ומתקרבת, והנצח וההוד יחדיו משפיעים הם את כחם, וכנסת ישראל מתעלה עליהם, היא המקור להיהדות בכללה בשני ערכיה הכלליים, היא עולה על שניהם במהות ההתחלקות שלהם, ומזוהר תפארת ישראל הרי היא סופגת את אורה וממילא מתמזגות הן שתי הצורות הללו אשר לכנסת ישראל, הניסית והטבעית, בכל הסתעפויותיהן, במעמד כזה שכל אחת מרחיבה את הגבול של חברתה.


היהדות הניסית מבוססת בעיקר על ההופעה הגלויה של הקדוש ברוך הוא בעולם. כביכול הורם נס - דגל, והכל ראו את נוכחות ד' בעולם, בגילויים מפליאים ובלתי רגילים עד כדי כך, שהם מעלים את הצופה בהם לרמה אחרת לגמרי של תודעה. אין שום אפשרות אחרת להסביר אותם, מלבד "אֶצְבַּע אֱלוֹהִים הִוא" (שמות ח, טו). הבלתי רגיל, הבלתי צפוי והבלתי ניתן להסבר בכלים רגילים, מעידים על הקשר הבלתי אמצעי (לכאורה, לפחות), אל הקדוש ברוך הוא, שנמצא מחוץ ומעבר לטבע, לעולם ולחוקים. במקום שיש בו הופעה אלוהית, כל מגבלות הטבע מאבדות את משמעותן. יהדות כזאת, קרובה יותר אל התפישה הנשמתית הכוללת, השורשית - שאין אלא ד' לבדו, ואין דרך להגיע אליו, מלבד הקרבה העקרונית היסודית של ההכרה הזאת.
לעומתה, היהדות הטבעית בונה את עצמה מתוך המציאות הטבעית של תהליכים נפשיים, חברתיים, רעיוניים, היסטוריים וכלכליים. העולם, הטבע עצמו - על חוקיו ותהליכיו, מוליד מתוכו את היהודי, את היהדות, את הצורך, את הבירור, את הלימוד ואת המסקנות. זו תפישה הקרובה יותר לתפישת הגוף . לגוף יש חוקים, הוא מורכב ממערכות שונות, ניתן להבחין בחכמה הגדולה המשוקעת בו. הוא מעורר השתאות, אבל לא כנס, אלא בתוך גדרי הטבע. היהדות הטבעית רואה את עצמה כחלק מן העולם הטבעי. היא אמנם ייחודית, אבל הרי בכל דבר יש משהו ייחודי, והוא בכל זאת חלק מן העולם הטבעי.

מצד אחד, היהדות הניסית והיהדות הטבעית הן משולבות זו בזו, אחוזות אחת בחברתה כאחיזת נשמה בגוף. אי אפשר באמת להפריד ביניהן. אבל מצד שני, יש מלחמה בשאלה איזו מהן עיקר, איזו מהן הראשונה והאחרת רק שנייה לה, תוספת על גבה. היהדות הניסית גורסת שאפשר להכיר את היהדות רק על פי הנס, העל-טבעיות ואי-הטבעיות שבה. למעשה, עצם העובדה שהיא מתקיימת בעולם, היא נס. יש לה אמנם יכולת להתחבר עם שאר חלקי העולם, ולעתים אפילו לשתף איתם פעולה בצורה כלשהי, אבל אין בהם צורך ממשי. לעומתה, טוענת היהדות הטבעית שאפשר להכיר את היהדות דווקא על פי הטבעיות שבה, על פי זה שהעולם זקוק לחלק האורגני הזה שבו, כמו שהגוף זקוק לראש או ללב. נכון שהראש הוא מיוחד במינו, והוא אינו יד, רגל או בטן, אבל הקשר שלו עם שאר הטבע הוא לא קשר של מלחמה, אלא קשר אורגני של התאמה והשלמה.

הבנת הנס והבנת הטבע, נזקקו שתיהן למדרש רב במשך הדורות. יש שניסו, כרלב"ג, לראות את הניסים במסגרת הטבע, ויש שניסו להיפך, כרמב"ן, לראות גם בטבע נס נסתר. לנו נדמה פעמים רבות שהנס הגלוי הוא התערבות אלוהית בטבע, ואילו הטבע קיים לעצמו. למעשה, קיומו של הטבע הוא נס אחד ארוך, שהרי כל כולו פועל ומתפעל מן המקור האלוהי, בדיוק כמו הנס הגלוי. רק מפני שהנס הזה ארוך כל כך לגבינו ולגבי שנות חיינו, נדמה שהוא קיים באופן עצמאי. לשתי התפישות שורש אחד, אבל יש ביניהן מאבק מבחינת תודעתית. האם לראות את הנפש כחלק מהגוף, ולומר שתפקידה העיקרי הוא להחיותו ולאפשר תפקוד מלא ושלם שלו, או לראות את הגוף כאמצעי לביטוייה של הנפש? להכרעה הבסיסית בשאלה זו, יש השפעה על תחומים רבים נוספים: האם חכמת הטבע היא בעלת ערך עצמי, או שהיא רק סיוע להבנת חכמת התורה, שכולה באה בנס? ומאידך גיסא, מהי חכמת התורה? שמא אינה כולה נס, אלא חכמה טבעית, חכמת אמת הכלולה בטבע המציאות. מאחר והאדם הוא באופן כללי יצור ישר, זך נפש וכישרוני, האנושות תגלה את האמת הזאת. הבעיה היא שזה עלול לקחת המון זמן, ולכן הנס הוא בכך שהיא ניתנה במלואה, בפרטיה המדויקים, ובתוקף הנחוץ כדי שכולם יקיימו אותה מיד.

התפישות האלו התקיימו שתיהן, זו לצד זו, במשנותיהם של חכמי ישראל לדורותיהם. והרב נותן לכך משל מן האדם היחיד. לפעמים הנשמה מתגברת, והיא מאירה, אבל הגוף נלקה על ידי זה יותר מדאי, כי צורכי הגוף מוזנחים. אדם 'חי מהאוויר', מרעיונות, מתחושות גדולות, ממצב נפשי של רוממות. המזון, המשקה, המנוחה, הלבוש ולפעמים אפילו הניקיון - אינם חשובים, קטנוניים, בלתי משתווים בערכם לערך הגדול של מה שמתרחש בפנים. ומתוך כך באה נטיה הפכית לחזק את הגויה . סוף סוף, הגוף תובע את שלו, ואז ישנה מעין התפכחות. האדם שואל את עצמו מה קרה לו, ואינו מבין מאין באו פתאום תחושות עזות כל כך של רעב, צמא, ובדידות. הוא מפנה את כל כוחותיו לחיזוק הגוויה, ואז הנשמה סובלת מחשכת הגשמיות, ומתוך כך חוזרת נטיה נשמתית להופיע . זו מעין מטוטלת פנימית, שהאדם מיטלטל בין שני הקטבים שלה - הנפשי והגופני, ששניהם בעלי תביעה חזקה. בתחילה, נעה המטוטלת בתנועות רחבות וקיצוניות של עליות וירידות, ועם הזמן שיווי המשקל הולך ומתקרב. כלומר, הרב אומר שהתהליך הזה הוא בעצם ניסיון. אנחנו מתנסים יותר ויותר בסוגים שונים של יחסים בין הגוף לנפש, עד שלבסוף אנו מוצאים את שיווי המשקל, שביל הזהב שאינו מגזים לשום צד. אנחנו לומדים להכיר את עצמנו ואת האיזון הפנימי שלנו בין הגוף והנפש. כשנמצא את נקודת האיזון הזו, לא תהיה מלחמה או הטלטלות בין קצה לקצה, אלא השלמה הדדית.

כמו כן הוא ביהדות הכללית. כשהרעיונות תולדות היהדות הניסית מתגברים, הרי היהדות הטבעית נלקה, וממילא מרגשת גם היא בחסרון זה, שבליקוי זה של היהדות הטבעית אובד הוא ההוד שבקומתה הרוחנית של היהדות את בסיסו, וממילא בהדי הוצא לקי כרבא, ונלקה גם כן הנצח שביהדות, הניסיות שבה והלך מחשבותיה, עומק רגשותיה וחותם המעשי שלה. היהדות הניסית באה לידי ביטוי בולט דווקא בגלות. בעצם קיומה של גלות מצרים, ואחר כך ההיחלצות ממנה, ובהיותה במדבר, שגם הוא עדיין סוג של גלות. היהדות הטבעית באה לידי ביטוי דווקא בארץ ישראל. ההתנחלות, עבודת האדמה, ובניין הארץ והמלכות, צריכים כולם להיעשות בעיקר באופן טבעי. בניגוד למדבר, שם "ד' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן" (שמות יד, יד), כאן עלינו להילחם בכוחות עצמנו. היהדות הניסית מרשה לעצמה לזלזל בטבעיות. "מי שאמר לשמן וידלוק - הוא יאמר לחומץ וידלוק" (תענית כה.). ישנו פתגם עממי הקיים בכמה שפות: "ברצות הבורא - גם מטאטא יורה", או משהו בסגנון "תהילים נגד טילים". זה נובע מתוך תפישה שממילא המציאות כולה היא נס אחד גדול, וכולם "בנס היו עומדין" (שבת קד.). אין צורך להשתדל ולהתאמץ, שכן ממילא ד' הוא העושה, היוצר, השומר והבונה. כשאנחנו פועלים במציאות, אנחנו רק משחקים ב'כאילו', אבל באמת הנס הוא הכל. הגלות - היא הנס הגדול והמופלא ביותר: אנשים בלא מעמד, קרקע, רוב או צבא, מצליחים בכל זאת להחזיק מעמד ואפילו להשפיע . זה נס מוחלט, אי אפשר לפרש את המציאות הזאת בדרך אחרת. כשהרעיונות תולדות היהדות הניסית מתגברים, הרי היהדות הטבעית נלקה . כאשר עולות טענות הקושרות בין הצלחה כלשהי לפעולה אנושית מסוימת, משיבים כנגדן שזו אינה אלא אשלייה. מי שבכל זאת רוצה לפעול במציאות, מתוך הבנה שחסרים לנו ארץ משלנו, מדינה, צבא, ומלכות, נתקל בהתנגדות המבוססת על תפישת עולם האומרת שכל עוד אנחנו מתקיימים בכל זאת, שום דבר אחר לא חשוב. כאשר יש ליקוי כזה של היהדות הטבעית, כלומר, של הנטייה לראות בטבע את מסלול החיים העיקרי, ממילא מרגשת גם היא , כלומר היהדות הניסית, בחסרון זה, שבליקוי זה של היהדות הטבעית . גם למחזיקים בתפישה הניסית, יש הרגשה פנימית שמשהו התקלקל. אובד הוא ההוד שבקומתה הרוחנית של היהדות את בסיסו . גם היהדות הניסית, המדגישה בעיקר את הקשר הישיר עם הקב"ה ואת אי-הנחיצות שבכל התנאים הטבעיים, יודעת שהבשורה היהדותית שבהר סיני צריכה להיות במצב מרומם, ודווקא בשורה זו לוקה כשהמצב הטבעי של האומה שפל.

גם מי שאינו מחשיב את המלכות, המקדש והתפארת מצד עצמם, נאלץ להודות שהתפקיד, הבשורה, המסר, ורצון התיקון של האומה לוקים בהעדרם. אדם יכול להיות חכם תורני גדול וצדיק נפלא, אבל בתנאים הגלותיים הוא מושפל, משוסה ומושמץ, וצריך לעמוד כעלה נידף בפני כל פריץ וכל כלב של פריץ. על אף האמונה העמוקה בניסיות שבדבר וההתפעלות ממנה, על אף המוכנות הנפשית לקשר הישיר עם הקב"ה, יש כאן תחושת עצב והשפלה. קשה לומר שזו היהדות בתפארתה. זה קורה, מפני שלקתה היהדות הטבעית, כלומר, לקתה צורת ההופעה הטבעית של היהדות, והדבר מנמיך גם את קומתה הכללית. הדבר נכון גם לגבי אורח החיים הרגיל, המצריך התכופפות מתמדת של יהודים בפני כל האחרים, ובולט עוד יותר ביחס לחכמי ישראל. גם אנשים בעלי אישיות גדולה, שתלמידיהם וחסידיהם מאמינים שהם בעלי רוח הקודש, צריכים להתכופף. ככל שהניסיות יכולה לגרום להתפעלות, היא עדיין נמצאת במסגרת כללית של השפלה. לפעמים אפילו הנכרים יודעים שהצדיק הוא בעל כוחות מיוחדים, אבל הוא עדיין יהודי, עדיין לא ניתן לו המעמד הראוי לו באופן טבעי. גם אם מפחדים ממנו ומכוחותיו, בכל זאת בזים לו.

ישנו סיפור ידוע, בקשר לי"ט כסלו, שהאדמו"ר ר' שניאור זלמן נלקח למאסר, בעלילה שהוא עוזר לטורקיה אויבת רוסיה. החסידים מספרים, נקבל את זה כמציאות, שבדרך כשלקחו אותו מבלרוסיה לפטרבורג בתור אויב המדינה, הוא ביקש מהחיילים לעצור מנסיעתם בשבת. אולם החיילים לא רצו, אז נשבר הגלגל של העגלה ליד עיירה מסויימת. שלחו להביא בעל מלאכה, הוא התייגע וסידר את העגלה, אבל הסוס מת ביום שישי. ראו שזה לא מסתדר, אז שבתו שם בשבת. ובכן, הגיעו לפטרבורג, הכניסו אותו לכלא. אחר כך העבירו אותו בנהר ממבצר הכלא לגדה השנייה לצורך חקירה, זה היה בלילה והוא ביקש שיעצרו לרגע את הסירה, כדי שיוכל לקדש את הלבנה. לא הסכימו. והנה פתאום הסירה לא זזה, כדי שיוכל לקדש את הלבנה. ניסים (לצורך העניין, נקבל את זה כמציאות, זה אפשרי). אז מה? האם מינו אותו לראש ממשלה?! למלך?! לא! הוא נשאר יהודי שטלטלו אותו מכלא לכלא. בסוף, בחכמתו הטבעית ובאמצעות עדויות, הוא הצליח להוכיח שהוא לא ריגל לטובת טורקיה ושחררו אותו. והלוא ראו אצלו דברים מופלאים? זה לא עזר. נמיכות הקומה היסודית, הליקוי הזה שבמציאות הגלותית, נשאר, גם אם היחידים או הציבור מתגלים במלוא הכוח הניסי המופלא שבהם.

שאלה: אנחנו מדברים על גדולים שהקב"ה עשה להם ניסים, אז מדוע האדמו"ר לא מנע את עצם לקיחתו למאסר? מדוע הוא הסכים להילקח?
תשובה: יש גבול לכוחות, כי באמת לשנות את הטבע לגמרי באופן מהותי אי אפשר. אפשר פה ושם לשנות דברים. יש סיפור בעל משמעות מר' מנחם-מענדל מרימנוב, אחד התלמידים החשובים של ר' אלימלך מליז'נסק ותלמיד חבר של 'החוזה' מלובלין. אחר כך הוא נעשה רבם של אדמו"רים בגאליציה. אחד התלמידים הגדולים שלו, שעתיד היה להיות אדמו"ר גדול, היה ר' נפתלי מרופשיץ. הוא בא לרב'ה לבית המדרש ללמוד. והנה הגיעה עונת הגשמים, אבל הגשמים לא באו. באו יהודים מהסביבה לר' מנחם-מענדל מרימנוב לבקש ממנו ברכה לגשמים. באו פעם ראשונה, אמר להם ד' יעזור, ד' יעזור, וכך הלכו. עבר עוד שבוע, ואין גשם. אמרו לו רב'ה המצב הולך ומחמיר מה יהיה. ענה להם: ד' יעזור ד' יעזור. תלמידו ר' נפתלי ראה אותם בצערם ודאגתם וחרה לו, מה זה, איך אפשר להתייחס ככה ליהודים, הם באים עם בקשה, מדוע לשבור את מטה לחמם. אחרי שיצאו, אמר להם, אני אתפלל עבורכם. גם אני יכול. התפלל מה שהתפלל וברך מה שברך, התמלאו השמיים עבים וירדו גשמים, וכמובן שנעשתה שמחה גדולה. זמן מה אחר כך התחילה מגיפה. היום זה כבר ברור, יחד עם הרוחות בסתיו באות מחלות, המגפה של אז היתה נוראה, קרא לו ר' מנחם מענדל מרימנוב ואמר: נפתלי, נפתלי, מה חשבת? שאין בי מספיק רחמים על יהודים, שאני כל כך יהיר ומתנשא? אבל ידעתי שאם יבוא הגשם ויפטור את בעיית הפרנסה, תבוא גם מגיפה ותהיה סכנת נפשות. אמרתי יילך הדבר על הפרנסה. ואתה, חשבת שאתה מרחם יותר ממני, אבל לא ראית מה שראיתי...

יש סדר בטבע. הרי אפשר היה לומר, שאם הוא כל כך גדול, למה שלא יבטל את המגיפה? אלא שגם לנס יש גבולות, את כל הטבע לגמרי אי אפשר לשנות. הוא יצירה אלוהית כללית, והנס בא רק כדי שהאדם לא ישכח את המקור העליון של המציאות. אפשר להתערב בו קצת, וגם הקצת הזה, מי יודע אם הוא לטובה או לרעה. זאת שאלה גדולה מאד, כי יש מי שרואה לטווח מסויים, ויש מי שלטווח יותר ארוך, ויותר ארוך ועוד יותר ארוך. זה שונה מתפילה, שהיא הסתמכות על הקב"ה ועל חוקי הטבע שלו.

ראינו, אם כן, שהנס בולט יותר במצב של גלות וצרות, מכיוון ששם אין מוצא אחר: או אבדון, או נס. לעומת זאת, כאשר העם יושב בנחלתו, מעבד את אדמתו ונהנה ממנה -הוא אומר "כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה" (דברים ח, יז), ואז עליו להיזכר מי הוא "הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל" (שם יח) - עליו לבוא לבית המקדש; להודות ולהתוודות לד' אלוהי ישראל, ולצרף בכך את הכרתו במקור העליון, הנסתר מעין כל אך המשרה שכינתו בעולם. עליו לעבוד את ה' "בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל" (שם כח, מז), ולקיים את מצוות ד' בתוך חוקי הטבע. כאשר העם אינו פועל בדרך זו - העונש הוא גלות. בגלות נסתרים תנאי הקיום הטבעיים ומתבלט הקיום הניסי. אולם כפי שראינו גם זה רק באופן חלקי ולקוי, מכיוון שהתכלית הינה שהנס המעיד על הנוכחות האלוהית, יורם על ידי האדם מרצון בתוך הטבע, בשמחה ומרוב כל, ולא מתוך מצוקה וייאוש של "על מי יש להשען? על אבינו שבשמים" (סוטה מט:); כאילו היצירה החשובה של הקב"ה - הטבע, נכשלה. מכאן עלולים להסיק מסקנה נורא - כביכול הוא עצמו נכשל, ואינו מסוגל לקיים את העולם כראוי, אלא רק על ידי אמצעי חירום כמו ניסים ונפלאות.

ונלקה גם כן הנצח שביהדות, הניסיות שבה והלך מחשבותיה, עומק רגשותיה וחותם המעשי שלה. הנצח שביהדות - "נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר וְלֹא יִנָּחֵם" (שמואל א טו, כט), נלקה בליקויו של החיבור הטבעי. וזאת, מפני שנדמה כי הוא אינו מסוגל להשיג את מטרתו הגדולה: לכונן ממלכה מתוקנת באדמת הקודש, ולהיות לנס לכל העמים, להודות לשם ד' בפה מלא. כאשר נפגע היסוד הפנימי הזה, ממילא נפגעים גם ביטוייו בחיים. תמיהה מתעוררת על הניסיות העומדת נגד הטבע: מחשבת האחדות - "ד' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד" (זכריה יד, ט), שהיא שורש ויסוד ביהדות - מאותגרת על ידי השניות הבלתי מתפשרת של מלחמת הנס בטבע, מלחמת הנשמה בגוף. אהבת ד' ואהבת העולם; הזדהות עם הנשמה והזדהות עם הגוף; הערצת היופי הרוחני, אבל גם היופי הגשמי - כל הרגש עומד במשבר, בצורך לבחור בחירה בלתי אפשרית, להעדיף את החסד על פני הגבורה, או את הגבורה על פני החסד. ממילא נפגע גם החותם המעשי של הניסיות - המעשים שצריכים להוציא לפועל את המחשבה ואת הרגש - מצוות ד' שאמנם ניתנו בהתגלות ניסית, אך נועדו להתקיים דווקא במציאות טבעית, מתוקנת. באין מציאות כזאת, הרי הם מצטמצמים ומאבדים מערכם. כל איבוד ערך כזה, מרחיק את האדם מחיי מעשה שיש בהם רק ניסיות, אך אינם משתלבים ואולי אף מפריעים לחיים הטבעיים ולמילוי צרכים הכרחיים של פרנסה, יציבות חברתית, כבוד ובריאות.
עד אשר בכח החזרה התכופה, ההולכת ובאה משך של תקופות שונות, ההשתלמות הקומתית של האומה בשיווי המשקל הולכת ומתקרבת . הרב מציין כאן את תהליך ההתאזנות ההיסטורי. כאשר נוצרת אכזבה מן הקצה האחד - בין הניסי ובין הטבעי - באה ההשלמה מן הקצה השני. לתהליך הזה, קורא הרב השתלמות , ומושג זה הוא בעל משקל ועומק במשנת הרב הכללית (ע' אורות הקודש ב, התעלות העולם, א, טו - השתלמות ושלמות). לענייננו, חשוב להבין שאין מדובר בטלטלה היסטורית אקראית. עם הזמן נצברים ניסיון וחכמה, ונוצרת הכרה עמוקה יותר בצדדים השונים של ההוויה. ממילא, ההשלמה הנוצרת בין היסודות הללו היא מהותית וארגונית, ולא רק פשרה טכנית. כל אחת מן האידיאות התבלטה בתקופות שונות בחיי האומה. המדבר - כולו נס, וכיבוש הארץ - כולו טבע; בתוך הארץ, השופטים והנביאים הדגישו את הנס, ואילו מלכים קבועים שבנו את הארץ, הדגישו את הטבע עד כדי הידמות לעמים אחרים. פורים שבבבל הוא נס הקיום, וחנוכה שבארץ ישראל - הוא ניצחון טבעי שאמנם יש בו נס גלוי לעין, אבל כבר קיים שילוב רב יותר בין הנס לבין הטבע. עם חורבן בית המקדש והישרדות יבנה וחכמיה, ירדה קרנה של הניסיות שבנבואה, ועלתה זו של הטבעיות שבחכמה, עד כדי "חכם עדיף מנביא" (בבא בתרא יב.). לאחר מכן, שב ובלט נס הקיום היהודי בתוך הפיזור שבגולה. ועם הצלחתה של שאיפת שיבת ציון האחרונה, שוב נסוגה התפישה הניסית המושרשת בגלות, מפני התביעות הטבעיות שבהשכלה ובלאומיות. לאחר מכן, היתה אכזבה מן הלאומיות וההשכלה עצמן, ונוצרה פנייה מחודשת אל הניסיות, כאל עוגן רוחני-נפשי של זהות מוכרת מדורי דורות, בתוך היום הסוער של המציאות החברתית והמדינית.

ההשתלמות הקומתית של האומה בשיווי המשקל - "וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת" (ויקרא כו, יג) - "כשתי קומות" (בבא בתרא עה.) הקיימות בחיי היחיד והאומה - קומת הנשמה וקומת הגוף. הניסיון ההיסטורי מלמד, שקומה אחת משלימה את רעותה, ולא מתנגדת לה או מגמדת אותה. כך נעים מחוסר איזון אחד למשנהו, עד למצב של שיווי המשקל בין שתי הנטיות, שהוא עניין מוסרי ומציאותי גם יחד. מבחינה מוסרית, אין לקפח שום צורך אמיתי - רוחני או גשמי, ושום תביעה כנה שמובילה ליתר עושר ושכלול. מבחינה מציאותית - אי אפשר שלא למלא אחר צורך, אי אפשר לא להיענות לדרישה. לכל ריסון יש גבול טבעי, ואי אפשר לכבוש אותו יותר מדי. מנגד, גם לכל הנאה ממותרות יש גבול טבעי, כאשר מעבר לו היא הופכת לבחילה בלתי נסבלת. אחדות ההוויה מחייבת השלמה - "בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ" (דברים ו, ה).

והנצח וההוד יחדיו משפיעים הם את כחם . מידת הנצח שבקו החסד הניסי, הנשמתי, ומידת ההוד שבקו הדין והטבע. הנצח שמרומם את הכל אל הגובה הרב של ההתגלות הנבואית, וההוד אשר יודע להודות במדויק על מידת השפע שנקלט, לשער את הצורך, הזמן והמקום לכל פעולה - שניהם הם "יָכִין" ו"בֹּעַז" (מלכים א ז, כא) שעליהם עומד ההיכל. הקודש שבנס הגלוי, המשפיע על הטבע; והקודש שבנס הנסתר, אשר נענה להתגלות ומבקש אותה מתוך הטבע עצמו, משפיעים הם את כחם, אל המציאות של כנסת ישראל - המלכות, האומה הישראלית, ארץ ישראל.

וכנסת ישראל מתעלה עליהם, השלמה זאת של נצח והוד, באה מתוך דרישתה של כנסת ישראל שבמהותה יונקת ממקור עליון מאד - מלכות העולה אל הבינה. משם מתעוררים גם הדינים, וגם החסד של התשובה העליונה. כנסת ישראל היא המקור - כלומר - הגורם המפעיל - להיהדות בכללה , כלומר בכל גילויי היהדות בנפשות היחידים, הרעיונות, המוסר, והמציאות הלאומית על בימת ההיסטוריה והתרבות. בשני ערכיה הכלליים, שהם שני אופנים בהופעתה של כנסת ישראל, בבחינת "אַחַת דִּבֶּר אֱלוֹהִים שְׁתַּיִם זוּ שָׁמָעְתִּי" (תהלים סב, יב). היא עולה על שניהם במהות ההתחלקות שלהם, כלומר, מהותה האחת קודמת ועליונה להופעה הכפולה, כמין תזה ואנטי-תזה. אלא שכנסת ישראל אינה סינתזה במובן הפשוט, הנוצרת משתי ההופעות הקודמות. להיפך - היא מהות עליונה הקודמת לשתיהן, כמו שורש הקודם לענפים, שמזין את כל הענפים וניזון מהם בחזרה, אף שבמבט נדמה כי הם מתחרים ביניהם על אור ועל מקום.

ומזוהר תפארת ישראל הרי היא סופגת את אורה . נצח והוד, יונקים שניהם מתפארת, והתפארת עצמה יונקת וזוהרת ממה שלמעלה ממנה. הזוהר הזה הוא מקום השורש של כנסת ישראל, אף שבהופעתה הממשית היא מסיימת את עשר הספירות. היא המלכות, אולם המלכות "לית לה מגרמה כלום" (זוהר וישב קפא.) אין לה מעצמה, כלומר ממקומה הנמוך, כלום. כל מה שיש לה, הוא רק משורשה העליון מאד. היא סוף מעשה במחשבה תחילה. מבחינה זאת, נצח והוד הגבוהים ממנה בהופעתם, הם רק שתי צורות אשר למהותה, שתי צורות למציאותה בפועל - הניסית והטבעית. שתי צורות אלה לא יכולות כלל להתחרות ביניהן באמת, ולכן הן לא רק משלימות זו את זו, כי אם מרחיבות כל אחת את הגבול של חברתה. ככל שתרום הכרת הנס והתגלות ד', כך תתבסס ותעמיק הכרת השראת השכינה בתחתונים, בטבע, בארץ, בחיי החברה והיחיד ממש. וככל שתגדל ההכרה וההזדהות עם השראת השכינה, כן יישאו אנשים רבים יותר את עיניהם אל המרום, בציפייה לתוספת התגלות, לעלייה חדשה בברית עם בורא שמים וארץ שהוא הוא "אֵ-ל עֶלְיוֹן" (בראשית יד, יט) על הכל, ושמי השמים לא יכלכלוהו.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il