ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

מהות כנסת ישראל ותכונות חייה יג' ;">

דף הבית ספריה אמונה כתבי הראי"ה אורות ישראל פרק א' Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

איר תשס"ח

מהות כנסת ישראל ותכונות חייה יג'


נערך על ידי הרב

מוקדש לרפואת
מיכאל בן מזל

אי-אפשר לאדם להפרד מדבקות האלוהית, ואי-אפשר לכנסת ישראל להפרד מצור ישעה אור ד' אלוהי ישראל. אבל אי-האפשרות הזאת, ההולכת ומופיעה בכל הדורות, יש בה הכרח טבעי, שאיננו נותן מקום לבהירות הדעת לגלות את פעולתה. על כן באים ימים שתרדמה נופלת על האדם, והפרצופים ננסרים זה מזה, עד שהפירוד הגמור נעשה אפשרי, ובכללות התרדמה במקום צלע מחוברת, חיבור טבעי, גב לגב, עומדת תפארת אדם בכליל הדרה, שהבחירה השכלית מכרת לומר "זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי", והעולם מתכונן בהופעת חיים ותולדות קיימות עדי עד. האפשרויות לדבר "גבוהה גבוהה", על דבר שמד, על דבר כפירה, על דבר פירודים מוחלטים, הן תולדותיה של הנסירה, המביאה לידי ההתאחדות הגמורה, הצורית החפשית, "כמשוש חתן על כלה ישיש עליך אלוהיך". החזיון מתגלה ביחושה של התורה אל האומה, שהחיבור הטבעי הולך ומתפרד על ידי הנסירה התרדמית, וגמר הנסירה הוא תוכן הבנין, המביא לאחדות משוכללת, ותורה חוזרת ללומדיה, וכל בניך למודי ד' ורב שלום בניך.


ישנם שני מצבים של קשר: ישנו קשר טבעי, פשוט כל כך עד שלא נותנים עליו את הדעת. כך הוא, למשל, הקשר בין הזרוע לגוף. איננו חושבים עליהם כמחוברים, כי ברור לנו שהם דבר אחד. מצב נוסף של קשר, הוא הקשר המודע, בו מופיעה הכרת הערך של הקשר והרצון לקיים אותו, כלומר, ליצור תנאים שישמרו עליו. באותו משל, כאשר מתעוררת סכנה של פירוד בין הזרוע לגוף, נותנים את הדעת על הקשר ביניהם, מבינים את ערכו ומנסים ליצור תנאים שישמרו עליו ויעצימו אותו. הרב משתמש כדוגמא, במונח שחכמי הסוד משתמשים בו כאשר הם מפרשים את הפסוקים של יצירת אדם וחוה: "וַיִּבְרָא אֱלוֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ" (בראשית א, כז), הם אמנם היו שניים - "זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם" (שם), אבל לא היתה נתינת דעת על הקשר המוחלט, ההכרחי והטבעי הזה שבין זכר ונקבה. הם היו ממש גוף אחד. העובדה שלא היתה נתינת דעת על הקשר, גרמה לתחושה של חוסר. אם לאדם לא היתה דעת כלל, ממילא הוא לא היה מרגיש צורך לתת אותה על משהו, ואז לא היתה לו שום בעיה. אבל כאשר יש לו דעת, אלא שיש משהו בטבע שהוא לא נותן עליו את הדעת הזאת, הדבר גורם לדיסוננס (מצב של סתירה) ולתחושה של בדידות. בהמשך סיפור הבריאה, מתרחש תהליך מורכב: נסירה (חיתוך, כמו במילה מסוֹר), הפרדה, נתינת הדעת על כך שיש פה שניים, ואז מגיע רצון ההתאחדות. לכאורה רצון ההתאחדות הוא לא יותר מאשר רצון להחזיר את הדברים אחורה, למצב שלפני הנסירה, אבל הדבר איננו נכון. לפני הנסירה לא היה רצון בקשר, מודעות אליו והכרה בערכו. ההכרה בערכו של דבר, נוצרת תמיד על ידי המודעות אליו, כאשר מבינים את הייחוד שבו, את ערכו, את התועלת שבו, את השמחה שהוא נותן ואת העונג שהוא מעניק.

תהליך הנסירה, כמו כל סוג של חיתוך והפרדה, הוא מורכב וקשה. הוא קשה גם מבחינה גופנית, כי לא קל לאדם כאשר חותכים את הצלע שלו. אין הכוונה כאן לאחת מעצמות החזה (כדברי הנוצרים), אלא (כמו צלע במשולש) לאחד הצדדים של האדם. האדם ואשתו היו מחוברים גב אל גב (ע' ברכות סא.), היו לו פנים לכאן ולכאן, ועל כן הם לא ידעו זה את זה פנים אל פנים. החיבור היה גמור, אבל לא בדעת. צריך היה להפריד אותם כדי שיוכלו לראות, להביט, להתבונן ולהבין זה את זה. בתורה, יש לנו את הסיפור הראשון של ניתוח בהרדמה כללית - כדי שהכאב לא יהיה חזק כל כך, הורדם האדם בשעה שד' לקח את צלעו. הבעיה בתרדמה, היא שבאמת לא מרגישים את הכאב. וכשלא מרגישים את הכאב, נדמה שסוף סוף הוקל לנו, נפטרנו ממשהו שהכביד עלינו. לעומת זאת, אם היינו מרגישים את כאב ההפרדה והחיתוך, הוא היה נורא, עולה אלפי מונים על תחושת ההקלה. אבל כשלא מרגישים את הכאב, יש רק תחושה של הקלה. היתרון הוא עצמו החיסרון, הפיתרון הוא גם הבעיה, וממילא - לא פיתרון שלם. ואז מתחיל תהליך שני, חדש, של היכרות פנים בפנים. "זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי" (בראשית ב, כג). לפתע מכירים. זה תמיד היה כל כך קרוב, דומה ושייך, אבל לא היתה מודעות לכך. עכשיו האדם יודע, מעריך, מבין ולכן בוחר בקשר הזה מרצונו. המודעות לכך שיש כאן שני אנשים נפרדים, היא המודעות לאפשרות שהקשר יכול גם לא להתקיים. מודעות זו, היא היוצרת את המוטיבציה לרצות בקשר, להדגיש את ערכו, ולהתאמץ כדי לשמור עליו. תהליך זה מלווה את האדם כפרט, ואת החברה ככלל, בשלבי ההתפתחות השונים שלהם. כל אחד מאיתנו נולד לתוך מציאות מסוימת, שהקשר שלו איתה הוא הכרחי וטבעי. בתוכה, עליו לעבור תהליך של מודעות, הערכה מחדש, עשיית סדר ופיתוחם של רצון ובחירה. אלו שלבי ההתפתחות מן הינקות אל הבגרות, שהם בעצם שלבי ההכרה. הם כוללים התרחקות והפרדות, כמו גם חיבורים והערכות חדשים. כשם שאלו שלבי החיים של היחידים, כך הם גם שלבי החיים של עמים ותרבויות, ושל העולם בכללתו.

התהליך הזה נכון, גם בקשר שבין כנסת ישראל ל צור ישעה אור ד' אלוהי ישראל. מלכתחילה זהו קשר טבעי, דבקות שלא ניתנת להפרדה מצד עצמה: אי-אפשר לכנסת ישראל להפרד מצור ישעה אור ד' אלוהי ישראל. אבל אי-האפשרות הזאת, ההולכת ומופיעה בכל הדורות, יש בה הכרח טבעי, שאיננו נותן מקום לבהירות הדעת לגלות את פעולתה. הדעת מתגלה רק כאשר יש מרחק, וממילא קיימת אפשרות בחירה. נזר האדם, צלם האלוהים שבו, הוא הדעת וחופש הבחירה, יכולת ההערכה והתבונה, וממילא גם היכולת ליצור. כשאי אפשר להינתק, אין בחירה, ולכן הנזר הזה נחסם מלהופיע. הפגם הזה נובע דווקא ממצב מאד עליון של חיבור הכרחי, טבעי וגמור בין השורש והענף; בין המקור האלוהי לבין הבריאה שנובעת ממנו, והוא חזק במיוחד בכנסת ישראל. לצורך תיקון הפגם, שהוא מעין הסתנוורות גמורה מן האור האלוהי, יש תהליך מורכב - מעין ניתוח של הפרדה, או שימת מחיצה, בין ד' לכנסת ישראל. על כן באים ימים שתרדמה נופלת על האדם, תרדמה שמכהה את הקשר לד', מורידה את סף הרגישות לכאב ההיפרדות, ולא נותנת לאדם להבין שהיפרדות זו היא מוות, אבדון ואסון. והפרצופים ננסרים זה מזה (ה'פרצופים' ו'הנסירה', שניהם ביטויים הבאים מתוך קבלת האר"י), עד שהפירוד הגמור נעשה אפשרי, ובכללות התרדמה במקום צלע מחוברת, חיבור טבעי, גב לגב, עומדת תפארת אדם בכליל הדרה - הפנים. לא באופן של גב אל גב, שזהו חיבור טבעי, אבל ללא דעת. עכשיו, עם הנסירה, הפירוד והחיתוך, מופיע גם יתרון מסוים, והוא היכולת לעמוד פנים אל פנים: פנים אל פנים כלפי אלוהים, וגם פנים אל פנים של האדם כלפי עצמו, כאשר הוא מעריך את עצמו ועושה את חשבון נפשו. הוא יכול לבקר את עצמו, להעצים כוחות מסוימים הקיימים בתוכו, ולהילחם באחרים. שהבחירה השכלית מכרת לומר "זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי", והעולם מתכונן , כלומר, מופיעה בו ההכנה, בהופעת חיים ותולדות קיימות עדי עד. רק באופן זה, יכול האדם ליצור. התולדות הן תוצאת תהליך ההולדה שמתחיל מן המפגש הזה, שהוא תוצאת הנסירה וההכרה והדעת, ויכול להתרחש רק באופן של פנים אל פנים.

עכשיו, עובר הרב מתוך הכלל האוניברסלי הנוגע לכל אדם, אל הבנת המצב הקיים בזמן החדש בעם ישראל. מה שנאמר בהתחלה, אי-אפשר לאדם להפרד מדבקות האלוהית, ואי-אפשר לכנסת ישראל להפרד מצור ישעה , מתברר לכאורה כשגוי - עובדה שכן אפשר. הרבה דורות נדמה היה שזה בלתי אפשרי, אבל עכשיו מתברר שאפשר. נוצרו האפשרויות לדבר "גבוהה גבוהה", כלומר, ברמה גבוהה, להעמיד את זה כמין ערך. על דבר שמד, יהודים התנצרו, התאסלמו, והצטרפו לכל מיני קבוצות אחרות. או אפילו אם לא יתרחקו מהעם - על דבר כפירה, בכל אופן יסירו מעצמם את האלוהות, את האמונה היהודית. על דבר פירודים מוחלטים, בין ישראל לאביהם שבשמיים, בין יהודים ליהודים. הכל אפשר. אם רוצים להחליט שלא יהיו יותר יהודים בעולם - אז לא יהיו. אם נחליט שרק אנשים מסוימים הם יהודים ואחרים לא - גם זה ביכולתנו. התרדמה הזאת, כלומר, אי התחושה של עומק כאב החיתוך והפירוד, יוצרת חופש מדומה ללכת נגד הטבע. מטבע הדברים, כואב נורא לאדם שחותכים אותו. אבל כאשר הוא מורדם - הוא חופשי, לא כואב לו. בבקשה, אפשר לחתוך, אפשר לחלק, אפשר לחבר. אצבעות, ידיים, רגליים, לא חשוב. זה בסדר גמור, חופש 'נפלא'… אבל הוא הכרחי כדי שתהיה הכרה לא רק בהכרחיותו ובמידת חיוניותו הטבעית של הקשר, אלא גם בערכו, וממילא אפשר יהיה לרצות בו.

הן תולדותיה של הנסירה, המביאה בסופו של דבר לידי ההתאחדות הגמורה, הצורית (מלשון צורה) שאיננה הכרחית, כי אם החפשית . זו דרגה גבוהה יותר של ההתאחדות מאשר זו הקודמת, הטבעית וההכרחית, מפני שיש בה משהו שהוא לא רק אנושי-הכרחי, כי אם אלוהי-חופשי, המתקרב לסוג של אינסופיות, חופשיות ואי-מוגבלות. להיות בלתי מוגבל, להיות אינסופי, להיות חופשי לגמרי, זו תכונה אלוהית, ולכן יש בזה משהו מן ההתקרבות לאלוהים. בתהליך המורכב הזה, יש סתירות פנימיות. ישנה התרחקות, אך היא עצמה הדבקות היותר גדולה. אפשר להיות דבק באלוהים מצד היותך משועבד לו, ואפשר לעשות זאת מצד היותך קרוב אליו, בכך שאתה חושף בתוכך תכונה מעין אלוהית. זהו דבר מסוכן ביותר, ועלולה להיווצר אשלייה של "והייתם כאלוהים" (בראשית ג, ו). מצד אחד, ברור שאדם לא יכול להיות ממש כאלוהים. אבל מצד שני, לרצות את הטוב באופן חופשי, ולא רק מצד ההכרח, זו הדרגה הגבוהה ביותר שיכול היצור האנושי להגיע אליה. " ( כמשוש ) [ וּמְשׂוֹשׂ] חָתָן עַל כַּלָּה יָשִׂישׂ עָלַיִךְ אֱלֹוהָיִךְ" (ישעיהו סב, ה). ההכרח הוא המציאות הנתונה. לא חושבים עליו במונחים של טוב או רע; זה פשוט מה שיש, ואי אפשר אחרת. שמחת ההתאחדות, המציאה והיצירה, קיימת רק כאשר הן נעשות ברצון. ההתאחדות המחודשת הזאת מדומה למשוש חתן על כלה (ולכן גם הרב מביא את הדוגמא של הנסירה בין זכר לנקבה), הנובע מהתאחדותם הגמורה, הגבוהה יותר מזו שהיתה לפני כן, גב אל גב, שכן עכשיו היא פנים בפנים, יש בה הכרה וערך. "וּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל כַּלָּה יָשִׂישׂ עָלַיִךְ אֱלוֹהָיִךְ". משוש של הכרה, ערך ורצון.

החזיון מתגלה ביחושה של התורה אל האומה, שהחיבור הטבעי הולך ומתפרד על ידי הנסירה התרדמית. האומה לא חשה בכאבי ההיפרדות שלה מהתורה ומאורח החיים של התורה, למרות שזה אסון נורא, עד שאלמלי התרדמה הכאב היה עד בלי נשוא. אבל אז היו נשארים עם התורה לא בגלל שהיו רוצים בה, אלא בכלל הכאב, בגלל האסון, וזה לא טוב. זה נמוך מדי. צריך להישאר עם התורה מתוך בחירה ורצון. לא רק בגלל הכאב, האבדן והאסון שבעזיבה, שהם מניעים שליליים; אלא למען החזון הגדול שבתורה, השמחה הגדולה והעונג שבהוויה.

החיבור הטבעי הולך ומתפרד על ידי הנסירה התרדמית, וגמר הנסירה הוא תוכן הבנין, המביא לאחדות משוכללת . תוך כדי הנסירה, החופש נובע מן התרדמה, כלומר מאשליית האפשרות הבלתי מוגבלת. אבל גמר הבניין, גמר הנסירה , אף על פי שהוא מסתמך על אשליית התרדמה, נובע מתוך חופש. הדבר דומה לאנשים שחולמים חלומות וזוכרים אותם לאחר מכן. בחלום, נוצרות אפשרויות שלא תמיד החיים מזמנים. האדם יכול להיות אמיץ או עשיר, לחוות חוויות קשות, או נהדרות ומצוינות, וזה מלמד אותו משהו. כשהוא מקיץ מחלומו, הוא עשיר יותר, הוא התנסה במשהו. נכון, זה לא קרה בפועל, אבל זה סוג של התנסות. ואם הוא זוכר, כלומר הוא מודע, אז הוא פועל לא פעם בעקבות ההתנסות הזאת, שהיתה בחלום תוך כדי התרדמה. כלומר, גם אם אנחנו מדברים על אשלייה תוך כדי מעין חלום, גם אם החופש הוא אשלייה, זה עדיין סוג של התנסות. והיא מייצרת מתוכה רצון חדש ויכולת להתבונן על החיים בעיניים שונות ממה שהיה לפני כן. ברור לגמרי, שהיפרדות מוחלטת מהקב"ה היא בלתי אפשרית. משמעותה של היפרדות ברייה, או אפילו מולקולה, מהקב"ה היא שהיא תהפוך לאין גמור בצורה מיידית. אם נדמה שיש היפרדות כזאת, מדובר במעין חלום, או אשלייה. אבל ישנו ערך מוסף לחלום הזה, לתרדמה הזאת. יש התנסות נפשית של כאילו היפרדות, ואז האדם יכול לשאול את עצמו מה הוא באמת רוצה, למה הוא שואף ומה חשוב לו. לאחר מכן, היקיצה נותנת לו את זירת הפעולה, בה הוא יכול לממש את מה שהוא חווה והתנסה בו, אפילו שזה היה רק בחלום. החלום הוא מעין אימון, 'כאילו קרב'. באימון אין סכנות ממשיות כמו בקרב, אבל ישנן תחושות שהן מעין אותן סכנות, וההתנסות בהן יכולה ללמד את האדם לקחים שיועילו לו גם בקרב האמיתי.

וגמר הנסירה הוא תוכן הבנין, הנובע מן התהליך הזה, המביא לאחדות משוכללת . יש אחדות פשוטה, ויש אחדות משוכללת. האחדות הפשוטה היא הטבעית וההכרחית, שאין בה הכרה ודעת. היא קיימת, אבל לא מכירים בה ובערכה. האחדות המשוכללת, היא האחדות שיש בה גם רצון, הכרה ובחירה, ובזה היא השתכללה יותר. התולדות של האחדות הזאת, הם הרצון והבחירה. זאת כבר הפעולה האנושית הריבונית. האדם ריבון על רצונו, על בחירתו, הוא מוליד מתוכו משהו, למשל נטייה נפשית או רצון. זוהי הנטייה הנפשית המשוכללת. ותורה חוזרת ללומדיה, מתוך בחירה, מתוך אהבה, ולא רק מתוך אימת הכאב וההכרח.



" וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי ד' וְרַב שְׁלוֹם בָּנָיִךְ " (ישעיהו נד, יג). גם לימודי ד', יכולים להיעשות מתוך הכרח, אבל כאשר הם ברצון - " וְרַב שְׁלוֹם בָּנָיִךְ ", וזהו ריבוי של שלום, של שלימות. אבל השלימות הזו היא לא אחת, פשוטה, הכרחית וטבעית. האחדות שאין בלתה מיוחסת לקב"ה, שהכל ממנו, הכל על ידו והכל ברצונו. אבל העולם שלנו, הוא עולם של ריבוי שמבחינתנו הוא אמיתי, והוא מעמיד אותנו במבחן של בחירה והכרה, הערכה ושיקול. אנחנו יכולים לפנות ימינה או שמאלה, למטה או למעלה, אחורה או קדימה. " וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי ד' " ועם זאת " וְרַב שְׁלוֹם בָּנָיִךְ ". השלימות שלנו היא מרובת פנים - יש בה בחירה, רצון, אהבה והכרה. זוהי האחדות המשוכללת. יסודה ושורשה הוא האחדות הגמורה, אבל בעולמנו, אנחנו מתרגמים אותה לעצמנו: את האחדות - לריבוי מלוכד והרמוני, את האינסופיות - למספרים ללא גבול, את האינסוף - לאין ספור. אצלנו ה" וְרַב שְׁלוֹם בָּנָיִךְ " הוא המציאות הגבוהה ביותר, כאשר השלימות היא מרובת פנים. לכן, גם התורה שלנו מרובת פנים - "שבעים פנים לתורה" (רמב"ן בראשית ח, ד), "וּכְפַטִּישׁ יְפֹצֵץ סָלַע" (ירמיהו כג, כט). היא אחת, אבל היא מתגלה לפי הלומדים. כל לומד, על פי רצונו, אופיו ויכולת ההכרה שלו, מגלה משהו משלו בתורה. לכן התורה שייכת ללומד, ולא הלומד שייך לתורה. תלמיד חכם - "תורה דיליה היא" (התורה שלו היא) (קידושין לב:), מפני שהיא מתגלה בעולם לפי אופיו, לפי מה שהוא. הוא מתמסר אליה באהבה, אבל תכונותיו המיוחדות האישיות, הן אלה שמגלות בתורה עוד ועוד פנים. ואם זה נעשה באופן נכון, אז הם פנים כהלכה, ולא "פנים בתורה שלא כהלכה" (אבות ג, יא). ולכן הפסוק המסיים הזה, " וְכָל בָּנַיִךְ ", כולם - " לִמּוּדֵי ד' ". אין מישהו שנשאר בחוץ, אין אפשרות כזאת באמת, שכן הדבקות היא גמורה. " וְרַב שְׁלוֹם בָּנָיִךְ ", השלום הוא מרובה, כי יש בו גם הכרה, דעת וערך, ולא רק חיבור הכרחי וטבעי.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il