ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

מהות כנסת ישראל ותכונות חייה יד' ;">

דף הבית ספריה אמונה כתבי הראי"ה אורות ישראל פרק א' Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

איר תשס"ח

מהות כנסת ישראל ותכונות חייה יד'


נערך על ידי הרב

מוקדש לרפואת
מיכאל בן מזל

כל מה שהוא ראוי להעשות כבר הוא טבוע במהות השכל וההויה הרוחנית המקושרת עם כל יסוד המציאות, וכיון שנעשה להיפך ממה שראוי להעשות הרי הדבר מהרס את היקום, כמו מי שמתנהג בסידור גופו באפן המנגד לתנאי החיים שלו. אמנם אם אין הגילוי של ההשתלשלות מגיע לרשימה נפשית, אין ההרס פועל. התורה כולה היא המסקנא האחרונה של התוצאה של האורה האלוהית, ההולכת וזורמת בעולמים ומגיעה עד חידור התוכי של החיים, ישראל נזדככו כל כך עד כדי הרגשה זו של אי האפשרות של היפוך הסידור העליון המקיף והחודר. האבות הוטבעו כבר בזה במעלת רוחם, ובניהם נזדככו בכור הברזל עד שבאו בתעלומה פנימית לידי מדה זו, והידיעה הפנימית היא הידיעה המרגשת, שבזמן שהיא כבר באה לבגרותה מוכרחים הם תנאי החיים ללכת על פיה, ואם לא יהיה מדריך עליון להוציא אל הפועל את גילוי החיים בהנהגה לפי הידיעה הפנימית, אז העולם מתמוטט, וצרת החיים גדולה. וההארה באה. אור ד' נגלה על הר סיני, למשה הראה אוצר טובו וסוד הדר זיוו להורות תורה מורשה קהילת יעקב, לבסם עולם ומלואו. לפי זה כל חסיד, כל דורש מוסר וצדק, כיון שהגיעה דעתו לגלות רז מוסרי, הרי העולם כולו תובע את תפקיד מלוי החובה המגולה. לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום, על כן אינם מצווים, ואין מהלך הטבע פועל על ידם ביחס להדרכתם התורית, זהו רז מיוחד לישראל.

פסקה זו היא למעשה פירוש הפסוק " לֹא עָשָׂה כֵן לְכָל גּוֹי וּמִשְׁפָּטִים בַּל יְדָעוּם " (תהלים קמז, כ). הפירוש איננו נעצר בפשט השטחי, המודיע לנו שרק בישראל ישנם המשפטים הטובים של התורה, אלא מסביר את הסיבה והשורש לכך.
כל מה שהוא ראוי להעשות כבר הוא טבוע במהות השכל וההויה הרוחנית המקושרת עם כל יסוד המציאות . הדברים לא מתהווים בדרך מקרה, סתם כך. התהליכים הגלויים לעין שמתרחשים על פני השטח, נובעים מחוקיות פנימית טבועה מראשית ויסוד ההוויה. כל מה שהוא ראוי , כלומר, יכול וצריך, להעשות. לא כל מעשה הוא ראוי; יכולים להיעשות גם מעשים לא ראויים, אשר יוצרים סתירה פנימית בתוך ההוויה. משמעותה של סתירה זו, היא שפעולות כאלה אפשריות רק עד גבול מסויים. בסופו של דבר, הגבול הזה יהיה ניכר. בתהליכים היסטוריים זה יכול להיות כמה דורות, בתהליכים ביולוגיים או כימיים זה יכול להיות מהר, אבל לבסוף הסתירה נעשית חריפה מדי עד שהדבר מפסיק להתקיים. סתירה זו, היא סימן שמה שנעשה הוא אולי אפשרי, אבל לא ראוי.
כבר הוא טבוע במהות השכל . למציאות עצמה יש, כביכול, שכל. כאשר מתבוננים במציאות, ניתן לזהות בה חוקיות. הטבע פועל פעולות מתמידות, החוזרות על עצמן ומביאות לתוצאות מועילות. לעריכה ולסדר הפנימיים הללו אנחנו קוראים חוקיות, ובדרך כלל אנחנו מייחסים חוקיות לפעולה של שכל. הפילוסופים הקדומים קראו לזה 'השכל הפועל', ומונח זה נשאר מורשה לחלקים של הפילוסופיה החדשה, בדמות ההנחה שהעולם (או ההוויה החומרית, החושית המוחשית), הוא אינטלגדלי (ניתן להבנה שכלית), מפני שהוא מתנהג באופן שכלי. וגם הרב אומר כאן שסדר המציאות טבוע במהות השכל , שהוא הרצון האלוהי המהווה והיוצר. רצון זה הוא חכם, ולכן תוצאות פעולתו יכולות להיתפש על ידי השכל.
בתוך היסוד הזה, הכל כבר קיים: כל מה שהוא ראוי להעשות כבר הוא טבוע במהות השכל . למשל, התפשטות השכל, הרצון החכם הזה, בנפש האדם, שהיא ההויה הרוחנית המקושרת עם כל יסוד המציאות . זה מעין ניסוח של מהות האדם: הוא הויה רוחנית , חלק אלוה ממעל, המקושרת עם כל יסוד המציאות , שהוא גם "עָפָר מִן הָאֲדָמָה" (בראשית ב, ז). מצד אחד, כל מה שראוי להיעשות על ידי האדם, כבר טבוע במהות ההויה הרוחנית המקושרת עם כל יסוד המציאות , כמו כל חלק אחר של ההוויה. אבל מצד שני, לאדם יש גם רצון משלו, המאפשר לו לעשות להיפך ממה שראוי להעשות . וכיון שנעשה כן, הרי הדבר מהרס את היקום , מכיוון שאדם קשור עם יסוד המציאות כולה. הוא חלק ממנה, ניזון ממנה ופועל בה. לכל הכרעה שלו יש השלכות לא רק על עצמו, אלא גם על המציאות שסביבו.
הדוגמא הבולטת ביותר של היחס הזה, היא ההתנהגות בסידור גופו של האדם. הגוף פועל על פי חוקיות; ישנם דברים הראויים להיעשות לקיומו התקין - במזון, במשקה, במנוחה, בפעולה וכו', אך אפשר לעשות גם אחרת. אפשר לעשות מעשים הנוגדים את החוקיות הפנימית של הגוף, וכתוצאה מכך - הוא נהרס. אפשר לתת לכך דוגמאות רבות, כמו מנוחה יתירה שמביאה לניוון, פעילות יתירה שמביאה לשחיקה, הימנעות מתזונה שמביאה לדלדול, או תזונה יתירה שמביאה לעומס רב וקריסת מערכות. הפעולות הבלתי ראויות - למן הברוטליות ביותר, כאשר אדם לוקח גרזן וחותך את עצמו, ועד לעדינות יותר, של אי-הקפדה על הבריאות, יוצרות סתירה במציאות. בשיאה, גורמת סתירה זאת לכך שהגוף פשוט לא יוכל לתפקד. עיקרון זה נכון גם כלפי ההוויה כולה, אם כי שם התהליכים ארוכים יותר, ובדרך כלל הסתירה ניכרת פחות.
לכל טעות וכישלון של האדם, יש תוצאות שליליות מסוימות. אבל הרס היקום, האישיות, או הגוף, הוא משהו מאד מעמיק. אם הפעולה השלילית נעשתה בכוונה, מתוך הכרעה ורצון, מִטְען ההרס שבה הוא גדול מאד, מפני שמלבד הנזק המסוים שהיא גורמת, היא שוללת והורסת את היסוד הראשי של החוקיות, השכל, ההרמוניה וההתאמה. כביכול, האדם אומר שהוא לא מכיר בשכל הזה, ובכך נהרס העיקר, גרעין המציאות. אמנם אם אין הגילוי של ההשתלשלות מגיע לרשימה נפשית, אם המעשה הוא רק שגגה או כישלון, הוא אינו פועל פעולה עמוקה על הנפש. מעשה כזה, קל יחסית לתקן, מפני שעל ידו אין ההרס פועל. ההרס המקומי קיים באותה מידה, אבל ההרס הפועל - הממשיך לפעול ולהרוס, לא קיים שם. כאשר המעשה הרע מטביע רושם על הנפש, כבר לא צריך לעשות עוד פעם את הפעולה כדי לגרום עוד נזק. ההשפעה השלילית שלו תמשיך לפעול, להרוס ולבוא לידי ביטוי בפעולות נוספות.
עד כאן, מתאר הרב עיקרון כללי של יחס האדם עם עצמו ועם העולם, ועכשיו הוא עובר לדבר באופן מפורט יותר על התורה וישראל. התורה כולה היא המסקנא האחרונה של התוצאה של האורה האלוהית . איננו מדברים כאן על התורה במובן של מהות רוחנית שקדמה לעולם, אלא על התורה באופן שאנחנו מכירים אותה - הכתובה, המסוימת שבידינו, שיש בה סך מסוים של ציוויים הנוגעים לחיינו. ההויה הרוחנית המקושרת עם כל יסוד המציאות , אלו ישראל, והאורה האלוהית , היא הרצון העליון, החכם, הקובע את עצם וסדר המציאות, את יישותה, את מטרתה, כלומר את הדברים הראויים לה, וכדומה. התורה היא המסקנא האחרונה של התוצאה של האורה הזאת. והאורה האלוהית, ההולכת וזורמת בעולמים ומתוך זרימתה היא מגיעה אל מסקנתה. החכמה הזאת, הרצון החכם האלוהי הבורא והיוצר, מגיע עד חידור תוכי של החיים. יש סדר מסוים לפיו האדם צריך לחיות, ועליו לתחזק אותו, ולהפנותו אל המטרות הראויות. על פי זה ניתן להבין מדוע התורה מרבה כל כך בפרטי המעשים, הכוונה הנכונה והסדר החברתי הראוי. המעשה צריך להיעשות דווקא במקום זה ולא במקום אחר, באופן זה ולא באופן אחר, בשעה כזאת ולא בשעה אחרת. הפרטים הקטנים של המעשים בפועל, המצטרפים מכל רגע ורגע, הם, ולא רק הכללים המקיפים, התוך והממשות של החיים.
ישראל נזדככו כל כך . החל מן האבות, ואחר כך בגלות מצרים, הרצון שלהם נזדכך לקרבת אלוהים, התגבש והתגלה עד כדי הרגשה זו של אי האפשרות כלומר, נקבע בנפשם של ישראל שאין לעשות דברים המנוגדים לסידור העליון המקיף והחודר , כלומר מנוגדים לרצון האלוהי החכם. מן העבר האחד, היתה השתלשלות הרצון האלוהי החכם הזה עד כדי פרטי הפרטים של החיים, ירידה 'מלמעלה למטה'. ומן העבר השני, עלייה והזדככות של ישראל מקרב האנושות, 'מלמטה למעלה', עד כדי הרגשה והזדהות פנימית עם הרצון האלוהי, והבנה שאי אפשר להפר אותו. זה היסוד של "נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" (שמות כד, ז). אנחנו לא בוחנים מה בדיוק הציווי, כי אנחנו יודעים שאם זה הרצון האלוהי - אין להפר אותו. אחר כך "נשמע", כלומר נשמע כיצד לא להפר אותו וכיצד לממש אותו. אבל ראשית, אנו מקבלים אותו. שתי התנועות - מלמעלה למטה ומלמטה למעלה, נפגשות בנקודה מסוימת: בהר סיני, בזמן מתן תורה. "וַיַּעַל מֹשֶׁה" (שמות יט, כ) אל ההר מעבר אחד, ו"וַיֵּרֶד ד' עַל הַר סִינַי" (שם) מן העבר השני.
האבות הוטבעו (מלשון טבע) כבר בזה במעלת רוחם . זה היה טבעם הראשוני, והם שכללו והשלימו אותו. ובניהם נזדככו בכור הברזל - הועמדו באותה מציאות של ניגודים, של ממלכה גדולה שעושה את הדברים בניגוד לרצון האלוהי (וממילא, גם בניגוד למה שראוי להיות בטבע). הניגוד הוא בכך שזה מביא לא רק לשעבוד כלכלי, אלא גם לאכזריות מפלצתית איומה ונוראה נגד חפים מפשע, עד כדי פעולה אנטי מוסרית מובהקת של גזירה על התינוקות. סתירה זו נוצרת מההכרעה האנושית לפעול על פי הרצון הפרטי האישי נגד הסדר העליון, ולקבוע מה תהיה המציאות מבלי לחקור מה מקורה של המציאות הזאת ויסודה. סתירה מוסרית איומה זו, מחריבה בסופו של דבר את מצרים. תהליך זה הוא גם הגורם לזיכוך הפנימי של בני ישראל, שלא היו בצד המשעבד, אלא בצד המשועבד. הם חשו את מלוא עוצמת הסתירה, כשהיא באה מתוך ההכרעה האנושית לעשות דברים לא ראויים. בניהם של האבות , שבמעלת רוחם ידעו לקבוע את העקרונות המוסריים של ההגינות, הענווה והנדיבות, נזדככו בכור הברזל כשראו את ההיפך מן העקרונות האלה בפעולה, בממשות קיצונית. עד שבאו בתעלומה פנימית , ולא בגלוי, לידי מדה זו . בגלל הצרות הם ירדו מ"ט שערי טומאה, עד שלא ראו כיצד ניתן להיחלץ מן הסתירה המציאותית הזאת. משעבדיהם היו חזקים מאד, והם לא ידעו כיצד להיחלץ מן המצב הזה. אבל הם הזדככו בכל זאת, מפני שאף על פי שהם לא ידעו מה לעשות כדי לשנות את המציאות, הם לא הסכימו איתה. בדרך אגב, מבאר לנו כאן הרב, את ה תעלומה הפנימית, שורש ההתהפכות, האופן בו מ"ט שערי טומאה יכולים להפוך להיות מ"ט שערי טהרה אחר כך. אף שירדו בפועל במ"ט שערי טומאה, כשניסו לשרוד בתוך המצב הבלתי אפשרי הזה, עצם אי ההסכמה והסבל הפנימי שנגרם להם מן הירידה הנוראה הזאת, היוו את השורש לעלייה הגדולה אחר כך. לאומה המצרית שיצרה את מ"ט שערי הטומאה והזדהתה עם מציאות הסתירה, לא היתה אפשרות להשתנות. רק מי שסבל מזה, אפילו שלדעתו בלית ברירה צריך היה לשתף עם זה פעולה, אבל העיקר שלא יכול היה להשלים עם זה וסבל, הוא המוכן למהפיכה הגדולה של מ"ט שערי טהרה, שאחר כך הביאו לעמידתם ליד הר סיני וקבלת התורה.
והידיעה הפנימית היא הידיעה המרגשת , נראה שהניקוד צריך להיות המַּרְגֶשֶת, מפני שהכוונה יוצרת רגש. זו ידיעה פנימית, לא גלויה. לא משהו שהם ביקשו לעצמם כפילוסופיית חיים או תורת מוסר. אבל הידיעה הפנימית הזאת שכך זה רע, יצרה רגש עמוק מאד של תקווה ורצון לטוב. הידיעה הזאת, היא שתיצור לבסוף את רגש ההזדהות, את הספונטניות של האמירה "נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע", אשר אינה צריכה לשום שיקול נוסף. שבזמן שהיא , הידיעה הזאת שיוצרת רגש, כבר באה לבגרותה, לאחר עשר המכות, בקיעת ים סוף והיציאה למדבר. ההתבגרות היא חווית ההנהגה האלוהית, בניגוד ולעומת ההנהגה הקודמת שהיתה במצרים. וכשהידיעה הפנימית מגיעה לבגרותה, מוכרחים הם תנאי החיים ללכת על פיה, עכשיו כבר צריך לסדר את החיים אחרת ממה שהיה קודם. הקב"ה העניש את מצרים, העביר את ישראל בים, נתן להם מן לאכול ומים לשתות. נפלא. אבל הם עדיין אינם יודעים איך יוצרים מציאות חדשה, ראויה, כך שלא נחזור למצב שהיה במצרים. הניסים הגדולים היו מועילים מאד בשביל ההווה, אבל השאלה הגדולה היא מה הם אומרים לגבי בניית סדר החיים. ואם לא יהיה מדריך עליון להוציא אל הפועל את גילוי החיים בהנהגה לפי הידיעה הפנימית, אז העולם מתמוטט . מי שיש לו ידיעה רגשית כל כך חזקה, יודע שצריך להיות סדר עליון במציאות, אבל עוד לא יודע מה הוא. לחזור לעולם הקודם אי אפשר, שכן כבר ידוע שהוא לא טוב, ועולם חדש - אין. וצרת החיים גדולה. החיים הופכים לצרה. כאשר אדם יודע מה הוא רוצה, בדרך כלל הוא מצליח להגשים זאת, במידה מסוימת, והדבר גורם לו שמחה. אבל אם הוא לא יודע, אין דרך לשמוח, והחיים הופכים להיות צרה. אדם כזה מוכרח לקבל התגלות אלוהית, או לחדול מלהתקיים.
המדריך עליון להוציא אל הפועל את גילוי החיים , זו התורה. הייחודיות של התורה, היא בתוכן ובאמירה שבה. בניגוד לשאר הניסים, היא לא נוגעת אך ורק לפיתרון הבעיה המציאותית של אותה שעה - אין מה לאכול, אין מה לשתות, קשה להסתדר במדבר וכדומה. ודאי שאת כל אלה צריך וחשוב לפתור, אבל הבעיה היא כיצד לבנות את העתיד. וזה המדריך העליון , לא המושיע המקומי אלא המדריך. זה שלא רק פותר לאדם בעיה מיידית, אלא מחכים אותו כך שהוא יבנה מציאות אחרת.
וההארה באה. אור ד' נגלה על הר סיני, למשה הראה (הקב"ה הֶראה לו, והוא ראה) אוצר טובו וסוד הדר זיוו - ההדרכה האלוהית. להורות תורה מורשה . כלומר, דבר שאפשר להוריש אותו, ולמעשה זה יכול להיות רק ידע. אמנם גם חפצים אפשר להוריש, אבל ערכם הולך ופוחת עם הזמן. לעומת זאת, אם הידע אמיתי וחשוב, ערכו הולך ועולה. התורה ניתנה לישראל כדי לבסם עולם ומלואו. דווקא להם, כי הם עברו את התהליכים האלה, מן האבות וכור הברזל במצרים, עברו את התהליך הנפשי של הרגשה וידיעה שיש לעשות רק את הראוי לעשותו. רק אליו צריך לשאוף, ובו ראוי לדבוק.
ו לפי זה כל חסיד, כל דורש מוסר וצדק, כיון שהגיעה דעתו לגלות רז מוסרי, הרי העולם כולו תובע את תפקיד מלוי החובה המגולה. אם יש בעולם חסיד ודורש מוסר וצדק, העולם חייב להיענות לדרישה שלו, או שלא יוכל לחיות. העולם חייב להיענות, צריכה להיות איזו הארה. אין פירושו של דבר שעכשיו הכל יתהפך לטובה, אבל צריכה לפחות להתחיל דרך שתוביל לזה, אפילו תארך אלפי שנים. העיקר שתהיה מגמה של תיקון, ש הרי העולם כולו תובע את תפקיד מלוי החובה המגולה. יש מישהו שהגיע לדבר הזה בהכרתו. ההכרה, אפילו של יחיד, היא ביטוי למציאות בכללותה. כבר ביארנו, שבמקום שיש רושם נפשי, יש כוח גדול - לטוב ולמוטב. הוא יכול לשמש להרס גדול, ויכול לשמש לטובה גדולה. במקרה זה, הרושם הנפשי הוא ביטוי לכך שהמציאות עצמה כבר תובעת את הפיתרון.

על זה נאמר " לֹא עָשָׂה כֵן לְכָל גּוֹי ". יש אמנם יחידים שהם צדיקים וחסידים בכל האומות, שהם דורשי מהפכות גדולות, דורשי מוסר וצדק. אך כאומה, " לֹא עָשָׂה כֵן לְכָל גּוֹי ", ולכן גם " בַּל יְדָעוּם ". לכאורה זה תמוה מאד, שכן התורה לא היתה ספר סודי. אדרבא, היא תורגמה לכל השפות. ובכל זאת, הגויים לא ידעו את משפטיה, מפני ש" לֹא עָשָׂה כֵן לְכָל גּוֹי ". התחושה הפנימית של חידור הרצון האלוהי החכם עד תוככי החיים, לא קיימת אצלם. אף אחד מהם לא עבר את תהליך הזיכוך הזה, ובאף אחד לא הוטבע הטבע הזה. באף אחד - מלבד העם הזה, ולכן רק הוא יכול להזדהות עם התורה באופן מלא. אחרים יכולים לקרוא את זה כספר, ולהתרשם מזה במידה מסוימת. יחידים יכולים להתפעל עד מאד, אבל כציבור, כאומות, או כתרבויות שלמות, הם אינם מסוגלים להגיע להכרה ששום מציאות אחרת לא תיתכן. על כן אינם מצווים . "גדול מצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה" (קידושין לא.). מצווה היא תביעה נפשית של המציאות, וממילא גם תביעה אלוהית, השייכת רק למי שאפשר לתבוע ממנו. ואין מהלך הטבע פועל על ידם ביחס להדרכתם התורית . מאחר וחסרה להם התביעה הנפשית הפנימית, גם כשהם רוצים לקיים מה שכתוב בתורה - הם לא מצליחים כל כך. למעשים שלהם אין את אותה רשימה נפשית . הם לא נובעים מן הרושם הנפשי שהוטבע בישראל. הם לא יודעים מהו הרס, ולא מהו הסדר הנכון. הנוצרים מנסים לפי דרכם, המוסלמים מנסים לפי דרכם, ואומרים שלא חשוב מה כתוב בתורה. בפועל, המציאות לא נעשית טובה יותר.

זהו רז מיוחד לישראל , אותו רז שעליו אמרו "בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, יצאה בת קול ואמרה להם: בני, מי גלה לכם רז זה שמלאכי השרת משתמשים בו?" (ילקוט שמעוני תהילים רמז תתס). תיקון המציאות כולה על פי התורה, כלומר על פי אותו הקשר עם הרצון האלוהי, החודר לתוכי תוכיות החיים של כל מעשה, של כל שעה, של כל אדם ושל כל מצב, מיוחד לישראל בלבד. על זה נאמר " לֹא עָשָׂה כֵן לְכָל גּוֹי וּמִשְׁפָּטִים בַּל יְדָעוּם ".
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il