ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

פרק א, פסקה ה ;">

בית מדרש ספרי אמונה וחסידות כתבי הראי"ה קוק אורות ישראל המבואר פרק א Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

איר תשס"ח

פרק א, פסקה ה


נערך על ידי הרב

מוקדש לרפואת
מיכאל בן מזל טוב

אנו, כלומר כנסת ישראל, רוצה לחיות דוקא מפני התכלית המוסרית שיש בההויה בכללה. ומתוך שאנו מכירים בקרבנו, שההתרכזות של החיים היא לנו המגמה המוסרית הכללית, מתוך כך אנו בטוחים, שבחיינו נהיה מסייעים להשלמתה. אם בפעם אחת היתה אבודה ממנו כליל המגמה המוסרית של ההויה, אז היינו אובדים לגמרי את שאיפת החיים, וממילא היו החיים הכלליים בטלים וכלים בלי תקנה. אבל לא תאבד כליל ממנו המגמה המוסרית בכללותה, וגם זיק אחד, שנשאר ממנו בעומק הנשמה בהסתרה גמורה, ישיב את הכל לתחיה.
הננו אוהבים את המגמה המוסרית העליונה שבהויה, כשם שהננו אוהבים את עצמנו, ויותר ממה שהננו אוהבים את עצמנו, כי בתוכיותנו הננו מרגישים רק ניצוץ אחד מהמגמה הכללית המקפת כל, וה"כל" שבמגמה האהובה אהבת חיים יקר הוא לנו הרבה יותר מהניצוץ העצמי שבנו. המגמה המוסרית הנקיה שבהויה מתבלטת בשמות הקדושים, שהשם העליון הנכתב ובלתי נקרא הוא מרכזם. ועל כן מונח בו צרור החיים לנו ולכל, "ואתם הדבקים בד' אלהיכם חיים כולכם היום".

שתי הפיסקאות הבאות מבררות כיצד מתגלה בפועל הגרעין הפנימי של כנסת ישראל, ובכך הן מהוות המשך לסעיף ד'. בסעיף ז' נחזור ליחס שבין סעיף ג' לסעיף ד'.

החלק הראשון - חיבור רצון החיים של כנסת ישראל למגמה המוסרית
אנו, כלומר כנסת ישראל, רוצה לחיות דוקא מפני התכלית המוסרית שיש בההויה בכללה. ומתוך שאנו מכירים בקרבנו, שההתרכזות של החיים היא לנו המגמה המוסרית הכללית, מתוך כך אנו בטוחים, שבחיינו נהיה מסייעים להשלמתה.

נראה שהכוונה של הרב היא לכך שיש בעולם כוחות רע, כוחות הרס, שלא נותנים לכל כוח אחר להופיע, ויש כוחות טוב. הרצון לטוב הוא הרצון שכולם יוכלו להופיע את עצמם.
ההגדרה של "מגמה מוסרית" היא עשיית דברים לשם האידיאל ולא לצורך עצמי, כשהאידיאל הטהור הוא הרצון שיהיה טוב לכל . אמנם הלשון "מוסר" קצת קשה כאן, שכן היא מדגישה יותר דוקא את הצד של ה"סור מרע" 1 . יתכן שהרב רוצה ללמדנו שהרצון לטוב אינו דבר שהאדם יוצר, אלא הוא כבר קיים בבסיס הטוב, והאדם צריך רק להסיר את המסכים המונעים מהטוב להתגלות.
התכלית המוסרית נראית רק כשההויה היא בכללה. אם נסתכל על כל חלק בעולם בנפרד, נראה שהעולם מלא במאבקים, ולכאורה הוא כלל אינו מוסרי. אכן, היו תזות נוראיות שהתפתחו מהן המון כוחות של רוע, כגון הנאציזם, שהבין שסדר העולם הוא כזה שהחזק הוא השורד. אנחנו מסתכלים על העולם בצורה אחדותית כוללת, ועל כן אומרים שלעולם יש מגמה כללית מוסרית שיהיה טוב לכל היצורים. אמנם בינתיים יש בעולם גם מלחמות הישרדות, הנובעות מנפילות של האדם, או אף של העולמות שקדמו לאדם, אולם בסוף הדרך ודאי יהיה טוב לכל..

נראה שבסעיף זה הרב מדבר על כנסת ישראל כפי שהיא מתגלית בעולם הזה כעם ישראל, ולא על נקודת הראשית שלה, שבה עסקו הסעיפים הקודמים. עם ישראל אינו רוצה לחיות כעם רגיל, שרוצה לחיות רק כדי לשרוד, אלא רצונו לחיים מחובר למגמה המוסרית, שיהיה טוב עצמי לכל. כאשר עם ישראל נפגש עם המציאות בעוד היא לא שלמה - הוא מוביל את העולם לגילוי מגמתו.

אם בפעם אחת היתה אבודה ממנו כליל המגמה המוסרית של ההויה, אז היינו אובדים לגמרי את שאיפת החיים וממילא היו החיים הכלליים בטלים וכלים בלי תקנה. אבל לא תאבד כליל ממנו המגמה המוסרית בכללותה, וגם זיק אחד, שנשאר ממנו בעומק הנשמה בהסתרה גמורה, ישיב את הכל לתחיה.
לכאורה נשאלת השאלה, הרי גם בעם ישראל אנו מוצאים עליות וירידות! אנו לא רואים תמיד שהמגמה המוסרית עליה דיבר הרב יוצאת אל הפועל, לא תמיד עם ישראל הולך לאורה. כיצד? על שאלה זו עונה הרב כאן.
הנחת יסוד שלנו היא, שלכל אדם ואדם יש רצון בחיים. אם אדם הולך ומאבד את עצמו לדעת ודאי נובע הדבר ממחלת נפש, הנובעת מתחושה של האדם שהוא בעצם לא חי, או שהוא חושב שאחר כך הוא יחיה יותר. הכוח הבסיסי ביותר שהקדוש ברוך הוא נטע בהויה הוא עצם הרצון להיות הויה. כיון שאנו יודעים שכל ההויה קיימת רק בשביל שיתגלה בה הטוב, המגמה המוסרית, ודאי שאם נניח שעם ישראל לא יחיה פעם אחת לאור המגמה הזו - יהיה זה כמו התאבדות, ויאבד העולם. אולם הרב מבאר שלא יתכן כזה מצב.
יתכן מצב שבו עם המגמה המוסרית לא תהיה המגמה המרכזית בחייו של עם ישראל, וזאת משום שבחיים יש המון כיסויים, הם מאוד מגוונים, יש בהם הרבה עוצמות חיים שיכולים למשוך לכיוונים אחרים מלבד המגמה המוסרית. לא תמיד ההויה מופיעה בכללותה, כי אם באופן חלקי. אכן, גם לעם ישראל יכולות להיות הרבה תקופות שהמגמה המוסרית לא תהיה מרכזית, אבל ודאי לא יתכן שיהיה מצב שבו עם ישראל יעמוד בפני פרשת דרכים האם להתנתק לגמרי מהמגמה המוסרית, ויתנתק. כל עוד האדם אומר לעצמו שיש בו נקודה טובה - הוא יכול לסטות לדרכים לא מרכזיות ולא להיות עסוק במגמת חייו, אבל כשהוא מגיע לפרשת דרכים הוא מיד שב למרכז. נקודת החיים הזו קיימת באופן עמוק כל כך בעם ישראל, שאין סיכוי שעם ישראל יתנגד לה. במקומות רבים מדבר הרב על הביטחון הזה, שגם כשעם ישראל נוטה אל הגשמיות - הוא לא סוטה לגמרי, והוא עוד ישוב לעצמו.

החלק השני - התגלות המגמה המוסרית על ידי אהבת המידות האלוקיות

הננו אוהבים את המגמה המוסרית העליונה שבהויה, כשם שהננו אוהבים את עצמנו, ויותר ממה שהננו אוהבים את עצמנו, כי בתוכיותנו הננו מרגישים רק ניצוץ אחד מהמגמה הכללית המקפת כל וה"כל" שבמגמה האהובה אהבת חיים יקר הוא לנו הרבה יותר מהניצוץ העצמי שבנו.
בחלק הראשון דיבר הרב על הרצון לחיים, ואילו כאן הרב מדבר על מה שאנחנו אוהבים. מהו ההבדל בין הרצון לאהבה. הרצון הוא מה שעומד בבסיס כל חיי האדם, מה שנותן לו את תחילת ומגמת חייו. הרצון אינו מורכב מכוח אחד באדם, אלא הוא סך כל המציאות שלו. ישנם הרבה כוחות המשפיעים על הרצון, כמו השכל והרגש. ישנם סוגי אנשים שונים, כל אחד בעל הרכב כוחות נפש שונה, אך באופן כללי עדיף שהשכל הוא שישלוט על הרצון יותר משאר הכוחות. זוהי דרך המלך, כיון שהשכל הוא הכוח המרכזי, כוח נבדל מהאדם שניתן לו בכדי שיוכל להיות מחובר לדברים שלמעלה ממנו, ושלא יהיה מוגבל רק אל עצמיותו. האהבה היא כוח שנמצא ברגש האדם, תחושת משיכה, דביקות, השתוקקות לדבר מסוים. כאן הרב מחדש שאפילו כוחות האהבה, הכוחות הממשיים שיש בכנסת ישראל, מחוברים אל האידיאל השלם של ההויה כולה. בדרך כלל האדם אוהב קודם כל את עצמו. ואהבה זו ביסודה באה ממקום טהור, שכן האדם נברא בצלם אלקים, "ואהבת לרעך כמוך". הרב אינו מדבר כאן נגד הכוח הזה של האהבה העצמית, אלא על כך שהאהבה הגדולה יותר שיש בנו היא האהבה לכל העולם, לכלל ההויה, אף על פי שדבר זה הוא לכאורה בלתי אנושי. בעם ישראל זה עובד, כי בתוכיותנו אנו מרגישים רק ניצוץ אחד מתוך כל המגמה הכללית הזו.

המגמה המוסרית הנקיה שבההויה מתבלטת בשמות הקדושים, שהשם העליון הנכתב ובלתי-נקרא הוא מרכזם. ועל כן מונח בו צרור החיים לנו ולכל, "ואתם הדבקים בד' אלהיכם חיים כולכם היום".
למעשה, הרב בא ואומר שבמציאות של העולם הזה יש קושי: כיצד נגיע לגילוי המגמה המוסרית בצורתה הנקיה הטהורה, כך שלא תהיה בה שום נגיעה אישית? אם נגיע לכך דרך האהבה העצמית, אפילו בצדדיה הגבוהים (אהבת המידות, הנשמה), אפשר יהיה לטפס לאט לאט ולגלות מהי עצמיותנו. אולם, קשה לאדם להתנקות לגמרי ולטהר את האהבה הזו. אם כן כיצד ניתן לעשות זאת? באיזה דבר מתגלית המגמה המוסרית בלי נגיעות עצמיות? התשובה לכך היא - בשמות הקדושים.
מה הם השמות הקדושים? במילון הראי"ה מובא "מושגי האלקות שיכול כל אשר שכל במוחו לבטא ולשאוף להם, להשתוקק עליהם ולהתקשר בעניינם. זאת משום שהשמות אינם מסמלים...". כלומר, האדם יכול להתבונן ולהתחבר למידות שונות – חסד, רחמים וכו' - שבהן הקדוש ברוך הוא מנהיג את העולם. כשאדם נדבק בהם הוא לא מתעסק בעצמו, אלא בדבר שהוא למעלה ממנו. רק שם יכולה להתגלות המגמה המוסרית הטהורה. שם הוי"ה, השם העליון, עצם זה שהקדוש ברוך הוא מהוה, נכתב ואינו נקרא. הדבר מבטא שהקב"ה נמצא למעלה מהאדם, שאינו יכול אפילו לקרוא את השם הזה, הוא למעלה ממוגבלויות האדם. כל השמות הם החלק שאותו האדם יכול להשיג במידותיו של הקדוש ברוך הוא, אולם השם העליון ודאי לא יוכל להיקלט אף פעם בצורה שלימה בעולם הזה.
החלק הזה של הסעיף מבאר לנו את היחס שבין סעיף ג' לסעיף ד'. בסעיף ג' אמר הרב שכנסת ישראל משתוקקת כל כולה לאלוקות, ובסעיף ד' אמר הרב שכנסת ישראל אינה מחולקת מהאלוקות. כאן אומר הרב שמבחינת היכולת של האדם בפועל לגלות את עצמו - הוא לא יוכל להגיע לסעיף ד' בלי סעיף ג'. כלומר, בשביל שבאמת כנסת ישראל לא תהיה מחולקת מהאלוקות בצורה טהורה לחלוטין היא חייבת להתחיל לבטא את המגמה המוסרית דרך הדביקות בעניין האלוקי.
המסילת ישרים מקדים את מידת הטהרה למידת החסידות. מידת הטהרה היא הדרך לעבוד את ה' ללא שום כוונה זרה, עשיית המצוות בכונה זכה, וזהו סעיף ג'. לעומת זאת, החסידות היא היכולת לעשות לפנים משורת הדין, כשהמגמה והכוונה העושה דברים היא עשיית חסד עם כנסת ישראל ועם הדור שנמצא בו. החסידות היא הדביקות הגמורה בקב"ה ובעם ישראל, וזהו סעיף ד'.


^ 1 כך היא המשמעות המקובלת בספרי המוסר, וכך נראה גם מדברי הרב עצמו בספר 'מוסר הקודש', שמדבר בהרבה פיסקאות על מגמת המוסר באופן הזה.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il