ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

פרק א, סעיף ו ;">

בית מדרש ספרי אמונה וחסידות כתבי הראי"ה קוק אורות ישראל המבואר פרק א Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

איר תשס"ח

פרק א, סעיף ו

השלום העליו



נערך על ידי הרב

מוקדש לרפואת
מיכאל בן מזל טוב

לזכרו של יקותיאל הי"ד
דברים אלו נכתבו לעילוי נשמת הקדוש יקותיאל הי"ד, אותו זכיתי להכיר בשנים הספורות בהן גר איתנו בישוב. אצל יקותיאל היה אפשר להרגיש את הנשמה הקדושה, הקיימת בתוכו של כל יהודי. כל מפגש איתו היה מפגש עם מה שמסתתר מעבר לנפש ולרוח הפרטית שלו. הסתלקותו על קידוש השם הינה המשך של שירת חייו, שהיתה שירת נשמה ישראלית טהורה.
אחד מהדברים שעולים מתוך עיון בדברי הרב בפרק א' הוא הקשר שאינו יכול להנתק בין הנשמה הכללית שיש לאומה הישראלית, לבין הופעת הטוב בעולם. דמותו של יקותיאל הי"ד תשמר לעד בזכרונינו כדמות נשמתית, שכל מגע איתה היה מגע עם הטוב העדין והפנימי שבחיים.
בחמשת הסעיפים הראשונים של הפרק הרב מבאר מצדדים שונים מהי מהות נשמת כנסת ישראל, ומסעיף זה עובר הרב לבאר כיצד כל המהויות, אותן באר בתחילת הפרק, יוצאות לפועל במציאות. בסעיף זה הרב מבאר, שהיכולת להביא למצב בעולם שבו הטוב מנצח בצורה מוחלטת את הרע ניתנה רק לעם ישראל כאומה. ודאי שאת הסגולה הכללית שיש באומה יש יחידים שנושאים בתוכם בצורה מאד תמציתית. כזה היה יקותיאל הי"ד.

שתי נטיות מתרוצצות הננו פוגשים בנפש האדם, לשתי מגמות מחולפות. נטיה למלא את כל שאיפת הרע, את כל התאות היותר שפלות, בין מצד החומר בין מצד הרוח, שהן עוד מתרחבות ומסבכות בעוזן את האדם, כקנאה ושנאה וכיוצא בהן, - ולעומתה לא נוכל להתעלם מלראות את שאיפת הטוב, המתגלה לפעמים ברוחו של אדם, שכל העולם כולו כדאי הוא לה, להשכילו ולהיטיבו, ולמלאות אותו חסד אהבה ואורה. אבל כל נטיה חפצה להתגדר בלבדה ולהיות היא השלטת בקרב הלב ומלאה את כל רוח ונפש. והניגוד הזה הוא מרעיש את הלב וממלא את החיים חלחלות, והאדם מתאמץ תמיד איך להשלים בקרבו השלמה פנימית, ובלבד שיחדלו ממנו מצוקות נפשו.
והשלום מתכונן על ידי כבישת אחד מן הצדדים בדרך כניעה לצד השני, או - מה שהוא למעלה מזה - בדרך כריתות ברית והתאחדות גמורה, באופן שהצד המנגד מתהפך כולו, עם כל כחותיו, להצד שכנגדו לחם. על כן ישנם שני דרכים בהשאיפה לההשואה של התשוקות, שיסודי חיי האדם, הפרטי והחברותי, נבנים עליהן, והם הם הלוקחים את המקום היותר גדול בכל עדכי החיים וסעיפיהם. הדרך האחד הוא דרך הירידה, כלומר להדריך את האדם בחינוך כזה עד אשר סוף כל סוף ישתקע קול אלהים אשר בלבבו, ויהיה כולו יכול להיות מסור לשאיפותיו המוטבעות בעומק חומרו, ויצר הרע של הכעס והתאוה השנאה והזדון שבנפשו, וזאת היא מחשבת הרשעה, המקפלת את החלק היותר חזק שבקיבוצים האנושיים. הדרך השניה היא דרך העליה, לבקש לחנך את האדם עד שיבא למרום המטרה, שרק קול האלהים ישמע בלבבו, ורק הטוב האור החסד והאהבה יהיה חלקו, זה הדרך הולך ונכבש לאטו, בצעדים מדודים ואופן חשאי למאד.
באומות הוגלמה בישראל השאיפה אל השלום העליון, השלום האמתי, שהוא בטוח בנצחונו, אע"פ שדרכו רחוקה והיא עומדת בקשר מלחמה נגד השאיפה ההפוכה, אשר סופה לפול ולהוכיח את אפסותה לעין כל, ואז יהיה ד' אחד ושמו אחד.


נושא ומבנה הסעיף

הסעיף עוסק במלחמה הגדולה שיש בעולם בין הטוב לבין הרע. במבט ראשוני ומתוך סקירת ההסטוריה של העולם נראה שבעולם שלנו לא תהיה הכרעה מוחלטת במלחמה זו, אולם זאת ללא הופעת עם ישראל כאומה. הופעת עם ישראל כאומה תכריע את העולם כולו לצד של הטוב.

יש שני כוחות מנוגדים בעולם, הנלחמים זה בזה: שאיפת הטוב ושאיפת הרע. נטיות אלו נמצאות בנפש האדם הפרטית, בחברה, ובאומות. הרב מתאר תחילה את המלחמה בין הטוב והרע, ולאחר מכן את התקדמות העולם למימוש התקוה שלו, שהטוב יבטל את הרע.


מבנה הסעיף: הסעיף בנוי משלושה חלקים, ההולכים ומתפתחים.
החלק הראשון מתאר מה שיש בנפש האדם הפרטית.
החלק השני מתבונן בהופעת כוחות אלו בחברות האנושיות,
והחלק השלישי כיצד הם מופיעים באומות, ובפרט בעם ישראל שהינו עם מיוחד, שרק בהופעתו יבוא שלום אמיתי לעולם.

חלק א: הטוב והרע בנפש האדם הפרטי
א. הטוב והרע בנפש האדם

שתי נטיות מתרוצצות הננו פוגשים בנפש האדם, לשתי מגמות מחולפות.
נשים לב שהרב אינו מדבר כאן על הנשמה, שהיא החלק העליון של האדם וכל כולה טהורה, ואין בה אחיזה לכוחות הרע, אלא על החלק הנגלה יותר - על הנפש, שהיא סך כל הכוחות המתגלים במציאות הכי ממשית של האדם. וכותב הרב, שישנן שתי נטיות בנפש האדם. מצד אחד קיימת שאיפה לרע, רצון למעט את חיי הסביבה ואת חיי האדם עצמו, ומנגד קיימת השאיפה לטוב, הרצון להופיע עוד חיים ולהופיע את כל הכוחות הקיימים בעולם. בין נטיות אלו קיימת מלחמה תמידית.

ב. התאוה והגאוה - החומר והרוח
נטיה למלא את כל שאיפת הרע, את כל התאות היותר שפלות, בין מצד החומר בין מצד הרוח, שהן עוד מתרחבות ומסבכות בעוזן את האדם, כקנאה ושנאה וכיוצא בהן.
הרב אומר כאן שהשאיפה לרע נובעת הן מצד החומר והן מצד הרוח. המהר"ל כותב שיש שלש צורות של יחסים בין החומר לרוח, בין המצב הראשוני של הבריאה לבין המצב שבו החומר צריך להיות רק כלי לנשיאת הרוח:
א. יכולה להיות אומה שכל כולה גשמית, ואינה רוצה לפתח את הצד הרוחני. זוהי האומה המצרית .
ב. לעומתם, עם ישראל כל כולו רוחני, נבדל מהגשמי.
ג. בין שתי אומות אלו ניצבת האומה הכנענית, שצורתה מוטבעת בחומר, כלומר היא מכירה בכוחות הרוחניים שלה ומשתמשת בהם לשם הגדרת החומר. הכוח של עבודה זרה הוא היכולת לעשות מהחומר דבר רוחני יותר. לכן יש בכנען צד גרוע יותר ממצרים, ואין לבוא כלל בקהלם. כשהחומר לעצמו יפגש ברוח - יוכל הרוח לשעבד אליו את החומר ללא קושי גדול, אך כשהחומר מעורב ברוח - קשה יותר להפריד ביניהם.

ישנן שתי מידות שורשיות לכל שאיפות הרע: התאוה והגאוה. "הקנאה התאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם" 1 . על הכבוד נדבר רק בחלק השני של הסעיף, משום שהוא שייך יותר להתייחסות של האדם אל החברה הסובבת אותו. כאן אנו מדברים על יחס האדם כלפי עצמו.
השאיפה לרע באה בראש ובראשונה מצד החומר. עובדת היות האדם חומרי גורמת לכך, שהוא רוצה רק את מה שיש לו בפועל, ואינו נותן לכוחות חיים גדולים יותר לבוא לידי גילוי, שכן מציאות החומר קיימת רק 'בפועל' ואין בה צד של "בכוח". החומר מסתפק בבריאתו הראשונית כפי שהיא באה לידי ביטוי בפועל, ומנסה דרכה לחיות את החיים באופן פרטני מוגבל, לעומת השאיפה לטוב, שמנסה לגלות את מה שקיים בכוח. מכאן באות התאוות השפלות.
ויש שהשאיפה לרע נובעת מהרוח. כלומר, האדם יכול להשתמש גם בכוחותיו הרוחניים על מנת להגביר את שאיפת הרע. כוחות הקנאה והשנאה אינם נובעים מהתאוה אלא מהגאוה, מחוסר הכרה בכך שיש לאדם מקור עליון יותר שצריך לבוא לידי ביטוי, מהרצון להבליט את עצמיות האדם. יש כוח שנובע משאיפות לקטנוּת, שגורם לאדם להשפיל את עצמו ולא להכיר בגדלותו - זוהי התאוה, ויש כוח שנובע משאיפות לגדלות, שגורם לאדם להחשיב את עצמו יתר על עצמו - זוהי הגאוה. כמובן, האדם יכול להשתמש בשני הכוחות הללו גם לטוב - לענוה ולשאיפות גדולות להיטיב לאחרים.

ג. הטוב כטבע השני של האדם
ולעומתה לא נוכל להתעלם מלראות את שאיפת הטוב, המתגלה לפעמים ברוחו של אדם, שכל העולם כולו כדאי הוא לה, להשכילו ולהיטיבו, ולמלאות אותו חסד אהבה ואורה. אבל כל נטיה חפצה להתגדר בלבדה ולהיות היא השלטת בקרב הלב ומלאה את כל רוח ונפש.
הרב רומז כאן על כך שהשאיפה לרע נראית טבעית יותר לאדם מאשר השאיפה לרע, אולם ככל שנסתכל על העולם בצורה כללית יותר נראה, שהעולם מבוסס יותר בטבעו על הטוב. האדם בנוי תחילה מחומר, ומוטל עליו להוציא אל הפועל גם את הרוח הקיימת בו בפוטנציאל. כיון שהחומר קודם בזמן ברוח, האדם חש את החומר כטבע הראשון שלו. האדם צריך לחשוף את הטבע השני שלו, שנמצא בו בכוח.
לאחר שהאדם חושף את מה שיש בו בכוח מתברר שזהו הטבע העצמי יותר, ולכן הוא בעל עוצמות יתרות על החומר. מתחת לפני השטח מבצבצת באופן תמידי השאיפה לטוב, המתגלה בחסד ובאהבה (להיטיב לעולם) ובאור (להשכילו). ההתמודדות עם הרע הנובע מהחומר נעשית על ידי ההשכלה, המאירה את עכירות החומר המכסה מפני האור להתגלות, וההתמודדות עם הרע הנובע מהרוח נעשית על ידי ההטבה.

ד. המניע לעשיית טוב
והניגוד הזה הוא מרעיש את הלב וממלא את החיים הלחלחות, והאדם מתאמץ תמיד איך להשלים בקרבו השלמה פנימית, ובלבד שיחדלו ממנו מצוקות נפשו. והשלום מתכונן על ידי כבישת אחד מן הצדדים בדרך כניעה לצד השני, או - מה שהוא למעלה מזה - בדרך כריתות ברית והתאחדות גמורה, באופן שהצד המנגד מתהפך כולו, עם כל כחותיו, להצד שכנגדו לחם.
מה שגורם לאדם לשאוף לטוב הוא השאיפה למנוחה, הקיימת בבסיס רצון האדם. האדם צריך להחליט על זהותו, שאם לא כן אין משמעות לחייו. כאן הרב מתאר אדם שאינו הולך אחרי הטוב מתוך אידיאל טהור אלא מתוך רצון לנוח, שמשמעותו רצון להגדיר את עצמו.
שלום ניתן לעשות בשתי דרכים, בדרך של כבישה וכניעה או בדרך של ברית. הכבישה מביאה לאדם נינוחות, אך מצריכה אותו כל הזמן לשמור על הכוח שנכבש שלא יתרומם שוב. בדרך הכבישה יתכן מצב שרע יש יותר כוח והוא ינצח, כיון שעצם הכיבוש דורש כוחניות. למעלה מדרך הכבישה ניצבת הדרך של כריתת ברית והתאחדות גמורה בין שני הכוחות. דרך זו מביאה את האדם לשלמות אמיתית וגורמת לו נינוחות מלאה. בדרך זו קל יותר שהרע ישתעבד לטוב 2 .
ניתן לומר שדרך כריתת הברית נעשית בצורה שכל אחד מוותר קצת לשני, וכך הוא 'קונה' אותו בדבר אחר. באופן עמוק, כוונת הרב היא שהטוב כולל את הרע, שהרי גם הרע נועד לשימוש הטוב ולכן ניתן לנצלו לטוב. מה שאין כן הרע, שודאי שאינו כולל את הטוב.

פרק ד: הטוב והרע בחברה האנושית
א. מפרט שמתמודד לבד לחיי חברה

על כן ישנם שני דרכים בהשאיפה לההשואה של התשוקות, שיסודי חיי האדם, הפרטי והחברותי, נבנים עליהן, והם הם הלוקחים את המקום היותר גדול בכל ערכי החיים וסעיפיהם.
כדי להגיע למנוחה האדם נעזר לפעמים באוירה החברתית שבה הוא נולד, או שבה הוא בוחר להיות. החברה בנויה על מוסכמות ערכיות. כתוצאה מכך שבאדם הפרטי קיימת המלחמה הפנימית בנפשו, בונה האדם אמירה תרבותית לערכים שעליהם תושתת החברה, ואת האופן שבו הם יבואו לידי ביטוי.

ב. הטוב והרע בחברה קשור לכפירה ואמונה
הדרך האחד הוא דרך הירידה, כלומר להדריך את האדם בחינוך כזה עד אשר סוף-כל-סוף ישתקע קול אלהים אשר בלבבו, ויהיה כולו יכול להיות מסור לשאיפותיו המוטבעות בעומק חומרו, ויצר הרע של הכעס והתאוה השנאה והזדון שבנפשו, וזאת היא מחשבת הרשעה, המקפלת את החלק היותר חזק שבקיבוצים האנושיים.
בחלק הזה מחבר הרב בין הכפירה בה' והשמיעה בקולו, לבין השאיפות שתבואנה לידי ביטוי בחברה. אם קול האלקים משתקע בלבבו של האדם הוא יתמסר לחומר, ולעומת זאת אם האדם ישמע רק את קול האלקים בלבבו הוא יצליח להגיע אל המטרה העליונה, ולשעבד את הרע אל הטוב.
בחלק הראשון של הפיסקה עוסק הרב בכך שהמלחמה בין כוחות הנפש היא ביחסים הבסיסיים בתוך האדם, ובאיזון הפנימי בין חומר לרוח, בין שנאה לאהבה. הקנאה והתאוה הן שתי מידות המתגלות בצורה של רוע. בחלק הראשון ההתמודדות אינה התמודדות ערכית, אלא בעיקר מוסרית. אף אדם לא יבוא עם אידיאולוגיה של בהמיות, לכן האמונה והכפירה נשארים מחוץ לתחום ההתמודדות. יתכן שהאדם יאמין בקב"ה, אולם לא יצליח להתמודד מול חולשתו החומרית, ומול האגואיזם שמצוי בו.
אולם בחלק השני הרב מתייחס גם לכפירה ולאמונה. בחברה כבר מציבים מערכת ערכים, שעל פיה מנהלים את הסדר החברתי. החברה רוצה לאפשר לעצמה לגייס את כל כוחותיה להגברת החומר והתאוות, ומצד שני מופיעה בה האמונה בקול פנימי אמיתי, המחייב את האדם לתת לטוב האלוקי להופיע. בחברה ודאי שהטוב יכבוש את הרע, משום שבאופן בסיסי קול האלקים קיים בנפש האדם, וקול אלוקים זה מיתרגם כרצון להביא את הטוב לידי גילוי. היכולת של הרע לשרוד בחברה היא רק באמצעות הכפירה. הכפירה מיתרגמת בצורה של רע, והשמיעה לקול ה' מתגלה בצורה של טוב.

ג. הכבוד והכעס
על גבי התאוה והקנאה הכתובים בחלק הראשון, העוסק באדם הפרטי, מוסיף הרב בחלק השני את הכעס והזדון שבנפשו של האדם. כלומר, אצל האדם הפרטי הכל אינטרסנטי. החומר אינו פועל על מנת להילחם בטוב דווקא, אלא הוא עצמי, הוא חלק ממציאות האדם שנברא חומרי. בחברה אנו מוצאים גם זדון וכעס, שהם כוחניים יותר מתאווה וקנאה. הרע בחברה אינו פועל סתם מתוך אגואיזם, אלא הוא רע אקטיבי שנוצר על ידי הכעס. מידת הכעס נובעת מכך שאדם רוצה דבר מסוים, ויש משהו חיצוני שמפריע לו.
השורש של הכעס הוא הרצון לכבוד, ככוח רע המוציא את האדם מהעולם. הכבוד הוא התלות של האדם במעמדו בחברה. האדם עושה דברים בכדי לרכוש מעמד או שלטון. הכבוד ודאי קשור לענין האמונה והכפירה, שכן הכבוד האמיתי שייך רק של מלך הכבוד, כל דבר מקבל את ערכו מכוח הקב"ה שהוא מקור החיים. בכל מחשבה על כבוד שיכול לבוא ממקור אחר יש משום דחיקת רגלי השכינה. הצורה הקיצונית של התגלות הכבוד היא הכפירה, אי ההבנה שיש בורא, שיש בסיס משותף לכולם ויש לכבד כל אחד ואחד. אדם כועס כשלא מכבדים אותו. הוא מנסה לתת לעצמו כוח על ידי ביזוי האחר, וזהו ביטוי של חולשה. יש חברה הבנויה על חסד ועל רצון להיטיב אחד לשני, ויש חברה שבה כל אחד רוצה לחוש את עצמו. הכפירה היא הכלי שהאדם משתמש בו כדי שיוכל להוות משענת מוסרית לשאיפות הנמוכות שלו, ליצרים הנמוכים שלו.
הדרך השניה היא דרך העליה, לבקש לחנך את האדם עד שיבא למרום המטרה, שרק קול האלהים ישמע בלבבו, ורק הטוב האור החסד והאהבה יהיה חלקו, זה הדרך הולך ונכבש לאטו, בצעדים מדודים ואופן חשאי למאד
יתכן שהטוב, האור החסד והאהבה הם ארבעה כוחות הפכיים לכוחות הרע שתוארו לפני כן:
א. האור כנגד החומר והעכירות – מתואר כאן היחס הבסיסי שבין הרוח לחומר.
ב. הטוב כנגד הזדון.
ג. האהבה כנגד השנאה.
ד. החסד כנגד הכעס - המחשבה להיטיב לאחר לעומת המחשבה על האדם עצמו (יש מקום גם להחליף בין הזדון לכעס, ולומר שהטוב כנגד הכעס והחסד כנגד הזדון).

הטוב הולך ותופס מקום מרכזי יותר בחברות האנושיות, שניסו להציע צורות שונות של שלטון ובניית סדר חברתי צודק. הטוב יכול לתפוס מקום מכוח הבנת ערכו של כל פרט, בשל היותו חשוב שאין ליקח את זכויותיו, או לחילופין מכוח הבנת התכלית של הטוב בעולם, והשאיפה לקחת אחריות וליישם רעיונות כללים אלו. הדרך הראשונה הביאה לבניית דמוקרטיה, היא מתפתחת מתוך ההבנה שלכל פרט יש נשמה אלוקית, גם לו יש מקום, גם לו יש זכויות, ולא ראוי שישתלטו עליו. החברה אינה מציעה כאן תיקון כללי שכולם מאוגדים סביבו, אלא הכרה בזכות הקיום של כל פרט. זהו הבסיס לכל הדמוקרטיות בעולם המערבי.
הדרך השניה באה לידי ביטוי בנסיונות הרבים שניסו עמים שונים לבנות חברה צודקת, מתוך הרמת דגל כללי. האנושות ניסתה למצוא את התכלית של העולם, או לפחות להביא את העולם כולו להיות מאוגד סביב רעיונות של צדק ומוסר. דרך זו היא למשל הבסיס לקומוניזם, סוציאליזם וכו'. דרך זו, שיש בה לעת עתה אתגר עצום לחברה האנושית, נכשלה בצורה מוחלטת. דרך זו יכולה להתגלות רק על ידי ישראל, ואכן היא תתגלה בעתיד.
הדרך הראשונה הולכת לאיטה, כיון שהתהליך מתחיל במצב שבו כל אחד כבר מחשיב את עצמו, ואי אפשר לדחוק אותו. כלומר, הטוב העצמי לא כל כך מתגלה בעולם, אלא שכבר אי אפשר להיות כל כך רע. זו צורת התיקון שהחברות יכולות להגיע אליה ללא עם ישראל. הרמה הכי גבוהה שהאנושות יכולה להתפתח אליה היא הזהירות מלשלוט על האחר. האנושות בכוחות החיוביים שבה יכולה לסור מרע, אולם אינה יכולה לעשות טוב עצמי.

ד. עוצמת המלחמה בין הטוב לרע באומות, בחברה ובאדם הפרטי
מדברי הרב עולה, שהמלחמה בין הטוב לרע בחברה גדולה יותר מאשר המלחמה ביניהם בנפש האדם הפרטית, משום שכל כוח מקבל עוד עוצמה. כך למשל בשונה מהאדם הפרטי, שנוצר על בסיס חומרי 3 בסיס קיומה של החברה האנושית אינו רק בסיס חומרי, אלא תערובת של אינטרסים כלכליים ושותפות רוחנית, ואילו יסודם של האומות הוא יותר בסיס תרבותי, ולכן בהם הנטייה אל הרוח נראית כלפי חוץ יותר טבעית. על כן, אצל האומות המלחמה בין טוב לרע תהיה המלחמה עוד יותר קיצונית מאשר בתוך חברה.
מאידך, באותה מידה שהמלחמה נהיית קיצונית יותר ככל שמתייחסים לחלקים גדולים יותר בעולם, כך גם הגורם לנצחונו של הטוב משתנה. בנפש האדם הפרטית אין מהלך קבוע, שעל פיו הטוב הולך ומנצח, וכך המאבק בין הטוב והרע אינו מוכרע. יש רק התנהלות מעשית, שנוטה לפעמים לצד הטוב ולפעמים לצד הרע. המניע לבחירת האדם בטוב לא בא מתוך ערכיות ואפילו לא מתוך תועלתיות, אלא מתוך רצון למנוחה. קשה לאדם עם ההתמודדות והמלחמה הפנימית היוצרים מתח בנפשו, ועל כן הוא מוכרח להכריע לצד מסוים - טוב או רע.

פרק ה': האומות וישראל
באומות הוגלמה בישראל השאיפה אל השלום העליון, השלום האמתי, שהוא בטוח בנצחונו, אף על פי שדרכו רחוקה והיא עומדת בקשר מלחמה נגד השאיפה ההפוכה, אשר סופה לפול ולהוכיח את אפסותה לעין כל, ואז יהיה ד' אחד ושמו אחד.

א. שאיפת הטוב העצמי
החברות האנושיות הולכות ומתאגדות בצורה רחבה יותר בצורה של אומות. היחסים בין האומות הינם יחסים מסובכים, יש ביניהן הרבה כוחניות, ורוב המלחמות בעולם הן מלחמות בין אומות. כאשר קמה אומה יש לה רצון לשלוט. הרצון לשלוט נראה כדבר מוסרי, משום שלכל אומה יש רעיון שעומד בבסיסה, והמלחמה על קיום האומה היא מלחמה על אותו רעיון. הלאומיות האנושית הינה לאומיות שעלולה לגרום לדחיקת לאום אחד את הלאום השני.
התכונה המייחדת את הלאומיות הישראלית היא היותה לאומיות כללית, אנו לא מופיעים את עצמנו מתוך תחושה אגואיסטית. כבר לאבי אומתינו נאמר: "וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה" 4 . אין עינינו צרה בהצלחת העמים האחרים, להיפך - אנו שואפים שכל אומה ואומה תוכל לגלות את עצמה בצורה שלמה. זהו השלום העליון שאליו אנו שייכים ושואפים.

ב. המלחמה הקטנה כנגד המלחמה הגדולה
בפועל, כל ההסטוריה של עם ישראל רצופה במלחמות. לכאורה, מלחמה רק מונעת מהטוב להתגלות, ולכן נראה שעם ישראל רחוק מאד מלהכריע את העולם לכף זכות. אכן, במבט של דמוקרטיה, של הדגשת הפרט בחברה, מלחמה היא דבר רע. ללא שייכות לאידיאל, לרצון לתיקון העולם, לדרך האמיתית ליצירת שלום אמיתי, המלחמה היא הופעה נוראית של כוחות רע. אולם, אצל עם ישראל השאיפה לשלום אינה יכולה להסתפק במשהו שהוא פחות מהשלם. השלמות אינה ותרנית, היא נותנת מקום לכל מי שבא בעד העולם, ומאידך אינה נרתעת מלהילחם בכל מי שרוצה להרוס, להזיק ולפגוע באחרים. עם ישראל מתחבר אל כל מי שבה לבנות את הטוב, והוא הראשון שיוצא להילחם בכל מי שבא להלחם בטוב.
ברמת הפרט, אין אדם שהוא במדרגה של עמלק. במקרה הגרוע ביותר האדם יכול להיות שקוע בחומר. אין אדם שמחפש רק עשיית רע, ללא שום אינטרס. לעומת זאת, באומות יכול להתגלות רע צרוף, וממילא חייבים לצאת כנגדו במלחמה. אנו עושים מלחמה קטנה, כדי למנוע הרבה מלחמות גדולות.

ג. הרע אינו מציאות
מה נותן לעם ישראל, שהינו מלא טוב ומלא רחמים, כוח לצאת למלחמה - שהיא מלאה אכזריות? רק הידיעה שאנו נלחמים נגד כוחות שאין בהם חיים, שהם מקור למוות ולהרס, נותנת לנו את העוצמה ללכת ולסתור, משום שאנו בטוחים שבסתירתנו אנו בונים. לעם ישראל נטפלים תמיד הכוחות השליליים ביותר שיש בעולם. הקב"ה עושה איתנו חסד בכך שכל אויבינו הם רשעים גדולים. אם היינו צריכים להלחם כנגד אויבים נחמדים, עם ישראל המלא ברחמים ודאי היה מתפתה לנחמדוּת של אויבנו, ולא היה מסוגל לצאת למלחמה נגדם. היכולת לערוך מלחמה באה רק מתוך עומק של הבנה שאין באויב שום נקודת חיים, שהשאיפה לרע שנמצאת אצלו היא רע מוחלט ואין לו מקום. על הרע הזה כתב הרב שהוא צריך להוכיח את אפסותו לעיני כל.
כאשר כל העמים רואים את עמלק הם מנסים להתרחק ממנו, או לכרות איתו בריתות, ובלבד שהם עצמם לא יפגעו. העמים מנהלים מדיניות שכל כולה אינטרסים, כשטובת עצמם בראש מעיינם. הם מפחדים לצאת כנגד העמלקיים. רק עם ישראל, שבא עם שאיפה עצמית לטוב, ולא עם תפיסה פרטית של שאיפה למנוחה, יכול לבוא עם ביטחון אמיתי בנצחונו. לולא הביטחון העצמי לא היה אפשר לצאת למלחמה. הביטחון הזה נובע מכך שעם ישראל בטוח שהקב"ה מוביל את עולמו אל נצחון הצדק, נצחון השלום האמיתי, השלום העליון.

ד. מתאחדים סביב הקב"ה וסביב עם ישראל.
כיצד כל אומות העולם יכירו בקב"ה, ויהיה ה' אחד ושמו אחד? כאשר עם ישראל יתנהג בצורה חריגה מכל האומות, ולא יפחד להלחם כנגד הרע. כתוצאה מהמלחמה הארוכה שמנהל עם ישראל כנגד כוחות הרע יגיע העולם לכלל הכרה, שעם ישראל הציל אותו מכוחות ההרס שהיו בקרבו. כך ראינו למשל בהפצצת הכור העירקי. כשעם ישראל הפציץ אותו רבו הגינויים מכל אומות העולם, אולם הנה מתברר לאט לאט כיצד עם ישראל הציל את העולם מיכולת הריסתו בידי אנשים שונאי חיים.
הצדק והמוסר, שהיו בסיס כל ההסטוריה שלנו, יהיו בסופו של דבר אור לגויים. הגויים ישאלו את עצמם מהו אותו צופן פנימי שהביא חיים לעולם, שהביא טוב, אור ואמונה לעולם. אז יראו כולם שהקשר עם אבינו שבשמים הוא סוד מצפונינו. אז יהיה ה' אחד ושמו אחד. אמן כן יהי רצון.


^ 1 אבות ד, כא.
^ 2 האם ניתן ללכת בדרך השניה, כך שהטוב ישתעבד לרע? יש הסבר על שליחת השעיר לעזאזל, שמתאר את הפעולה הזו באופן של כעין ויתור קטן לרע על מנת שלא יפריע. אם כך היא הדרך של כריתת ברית, אכן יתכן שגם הרע יצליח לשעבד את הטוב. אך לא נראה שלכך מתכוון כאן הרב. באופן מעשי, יתכן שכך יפעל לפעמים יצר הרע, אך באופן כללי מוכרח להיות שהטוב הוא שינצח.
^ 3 עיין חלק א, אות ב.
^ 4 בראשית יב, ב ועוד.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il