אור השכינה הוא כנסת ישראל, האידיאל הישראלי השורה באומה כולה, העושה אותה לחטיבה אחת בכל דורותיה.
השכינה היא התגלות האור האלקי במציאות, וכותב הרב שאור השכינה הוא כנסת ישראל. "אורייתא קודשא בריך הוא ושכינתיה חד הוא" - התורה היא שמו של ה' המגלה את האור האלקי בעולם, והשכינה היא הופעת הקדוש ברוך הוא בעצם המציאות של כנסת ישראל, של נשמה כללית, שמתגלה בצורה של עם הנושא אידיאל ומגמה, ורק מכוחה מתאחדים כל הדורות. מה שגורם לקישור בין כל חלקי העולם הקטנים הוא ההופעה של עם ישראל, המכיל בקרבו את כל הצדדים. ככל שהופעת עם ישראל קשורה לאור השכינה כך היא מתגלה באחדותה בעולם, ומגלה את האידיאל השוזר את רצף הדורות.
כשהאורה הגדולה הזאת מתגלה בארץ, מתגלם בחיים המעשים והשכליים, הכל מתברך.
בסעיפים הקודמים הסברנו מהו 'אור השכינה'. אור זה קשור לרעיונות הבסיסיים שהם המהות של עם ישראל, וסביבם מגלה עם ישראל את הצד הרוחני העליון. יש לו רצון להיטיב ללא שום הגבלה, והוא יכול לאחד את כולם סביב רעיונות אלו ולחבר את הכל אל האלוקות. ישנם זמנים שבהם האור הזה מניע את עם ישראל לעשות מעשים מסוימים או לפתח רעיונות מסוימים, ואז המציאות כולה מתברכת, כיון שמדובר על אור שנוגע לכל המציאות. כעת מפרט הרב כיצד הכל מתברך:


תחילה מתאר הרב באופן פרטני כיצד כל דבר מתברך לפי עניינו, ולבסוף אומר בצורה כללית שהכל עלז שמח ומרנן. ונפרט:
הנשמה: מבחינת הנשמה הכל מאיר, הכל בהיר, ולחייה יש ערך כשלעצמם. ערכם של חיים ללא הנשמה הם כערכו של אמצעי לתכלית אחרת, כפי שמגדיר המסילת ישרים 1 שהעולם הבא הוא עולם התכלית, והעולם הזה הוא עולם של דרך, של אמצעי - על ידי החיים אנו מגיעים למדרגה אחרת. אולם חיי הנשמה הם חיים של תענוג, שערכם הוא מצד עצמם. "לויתן זה יצרת לשחק בו" 2 – המשחק של ילד קטן הוא עצם החיים, הוא לא מהווה אמצעי לדבר אחר. על כן, בהתגלות החיים בארץ מתוסף בה עוד אור (כנגד החכמה שתוזכר בהמשך) ותענוג (כנגד הרצון).
נפש חיה: הרב אינו כותב אם כוונתו היא לנפשות בעולם באופן כללי, או דווקא לנפש של ישראל. ונראה יותר כפי הצד השני. אור השכינה מביא לחיבור העולם אל ה', לכלות הנפש לאלקים, לנטיית הנפש כלפי מעלה, לצדדים הרוחניים ולא לצדדים הגופניים.
העולם: מה ההבדל בין הלשון "מתעלה" שכתב הרב על נפש החיה, לבין הלשון "מתרומם" שכתב הרב לגבי העולם ומלואו? נראה שלגבי הנפש מדובר בנטייה להתעלות, ולגבי העולם מדובר במציאות גבוהה יותר. העולם מתעלה למדרגה שבה החומר מחובר יותר לרוח ופחות גס, וגם הפגישה של האדם איתו אינו הופכת את האדם לגס יותר אלא להיפך.
הטללים, הרוחות והגשמים: הקדוש ברוך הוא משפיע חיות לעולם דרך הטל, הרוחות והגשמים. הטל הוא סימן לברכה הבסיסית הקבועה שתבוא בשפע, לעומת הרוחות והגשמים שהם סימן לברכה מזדמנת, שמתחדשת מדי פעם.


מכאן עובר הרב לברכה הכללית שבאה כאשר אור השכינה מתגלה בארץ, שאז כל המציאות מתעדנת. בעולם יש מאבק איתנים בין הטוב והרע, וכשיתגלה האור המאחד את כל עם ישראל לחטיבה אחת, לא יהיה עוד מאבק ויתמלאו כל החיים בעדן, בשירה המבטאת אחדות.
הכל עלז שמח ומרנן : הרב מדבר כאן על שלשה סוגי שמחה, המקבילים לפסוק המובא בסוף הפיסקה - "שמחו בד' וגילו צדיקים והרנינו כל ישרי לב". נסביר את ההבדל ביניהם על פי פירושו של המלבי"ם על פסוק זה: שמחה היא תחושת השלמות. גילה היא תחושת ההתחדשות. גילה באה על נסים ונפלאות, לעומת השמחה הבאה על השגחת ה' קבועה. רננה היא הביטוי כלפי חוץ של השמחה או של הגילה.
נשים לב שהרב אינו מביא את הדברים כפי סדרם בפסוק. ניתן לומר שהפסוק מדבר באופן כללי על כל הזמנים, שאז הסדר הוא שמחה, גילה ורננה, ואילו הרב מדבר על זמן של התחדשות, ולכן הסדר בדבריו הוא עליזות, שמחה ורננה. שעת גילוי אור השכינה מלאה בהתחדשות, הגורמת קודם כל לגילה. התחושה הזו מובילה את האדם לתחושה של שלמות, וממילא לרננה.
מצד אחד , כשהאורה הזו מתגלה, עם ישראל מתמלא בתחושה של עליזות הנובעת מן ההתחדשות, וגם במשך הליכתנו לקראת אותו שיא של גילוי מתברך העולם עוד ועוד, אם כי בצורה מצומצמת יותר, והדבר בא לידי ביטוי בשמחה כללית הבאה מתוך תחושת חיבור לנצח. ומצד שני , השמחה, הגילה והרינה מבטאים את המצב הקבוע של המציאות, שגם כשעם ישראל נמצא בשלמות עליונה הוא ממשיך להשתלם ולחוש את תחושת ההתחדשות, הגילה. השמחה בה' יכולה להביא אותנו למצב של גילה קבועה. כיון שאנו דבקים באור אינסוף של הקדוש ברוך הוא, יכולה להיות התעלות אינסופית של השגחה המתחדשת בכל עת.

האידיאל הלאומי הנצחי מתגלה בצורה של עם שנמצא בעולם הזה. מה שבונה לעם את הלאומיות הוא התחושה של החיבור לנצח, והאידיאל הזה מקושר עם הנשמה הנמצאת בעולם עליון יותר. כשעם ישראל מגלה את הצד הלאומי שלו אז מתגלה הקדוש ברוך הוא כאלקי ישראל, והדבר יוצר אחדות בין כל העולמות כולם, עושה את הכל לחטיבה אחת המחוברת למקורה.

---