חומש במדבר מתאר את חיי העם במדבר סיני לאחר היציאה ממצרים ולפני הכניסה לארץ. בימים אלה - ימי ספירת העומר, אנחנו עומדים לפני יום ירושלים ולפני חג השבועות. ביום ירושלים נציין את איחודה של העיר ושחרורה מעול זרים. בחג השבועות אנו מציינים את יום מתן תורה במדבר. בדברינו בשבועות הקרובים, ננסה לקשר בין ירושלים לימים בהם היה עם ישראל במדבר ובין ירושלים למתן תורה ולימי ספירת העומר.
הקב"ה קורא לנביא ירמיה לנחם את עם ישראל:
נשאלת השאלה, האם ירושלים הלכה אחרי הקב"ה במדבר - בארץ לא זרועה?
הפשט הוא לקרא באזני יושבי ירושלים כי הקב"ה זוכר להם את חסדם (כעם) כשהלכו אחריו במדבר.
נוסיף במאמר מוסגר כי לפסוק זה מקבילה מורחבת בהמשך הספר:
שם עוסק הנביא בגאולתו של כלל העם וממלכת שומרון שגם הם ישובו ויעלו לירושלים שנאמר:
"כִּי יֶשׁ יוֹם קָרְאוּ נֹצְרִים בְּהַר אֶפְרָיִם קוּמוּ וְנַעֲלֶה צִיּוֹן אֶל יְקֹוָק אֱלֹהֵינוּ " (שם ה).
בהמשך דברינו נשתמש גם בפסוק זה.
תירוץ נוסף, מובא בשם הגאון מוילנא בספר "קול התור". ירושלים היא "כנסת ישראל", כנסת ישראל הלכה במדבר אחרי דודה - אחרי הקב"ה והוא זוכר לה זאת גם ערב החורבן. ירושלים הנזכרת בפסוק היא "ירושלים של מעלה". מטרתנו בימי ספירת העומר, הימים שבין פסח, יום העצמאות, יום ירושלים לשבועות, להעלות את הכל למדרגה העליונה של "ירושלים של מעלה". אכן, מגלה לנו הגר"א כי "ירושלים של מעלה" = "כנסת ישראל" = "ספירת העומר" = לכולם סיכום זהה בגמטריה = 1071. התעלות זו מגיעה לשיאה במתן תורה, בהר סיני לאחר תשעה וארבעים ימי ספירת העומר.
לפי דבריו אומנם, "ירושלים של מעלה" ליוותה את עם ישראל עוד מימי הנדודים במדבר סיני אע"פ ש"ירושלים של מטה" הפכה להיות גורם משמעותי בחיי עם ישראל רק בימי דוד.
דוד המלך הוא שטבע את הביטוי "יְרוּשָׁלִַם הַבְּנוּיָה כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו" (תהלים קכ"ב ג). לפי חידושו של הגר"א יש לנו פשט חדש, בבנין "ירושלים של מטה" העיר מתחברת לה יחדיו ל"ירושלים של מעלה". זהו פן שני למדרש שמזהיר מפני פגיעה בקדושת "ירושלים של מטה" העלולה לגרום ח"ו גם לאי השכנת שכינה ב"ירושלים של מעלה". וז"ל:
"ירושלים הבנויה. א"ר יוחנן אמר הקב"ה לא אבוא בירושלים של מעלה, עד שאבוא לירושלים של מטה, שנאמר: "בקרבך קדוש ולא אבוא בעיר" (הושע י"א ט)" (מדרש תהלים מזמור קכב).
החיבור בין "ירושלים של מעלה" לירושלים של מטה, לא היה פשוט. החל מימי יהושע בן נון אשר כבש חלק מירושלים ושרף אותו ועד לימי דוד (למעלה מארבע מאות שנה) לא היה ברור שיש קשר בין ירושלים לבין "הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה" (דברים י"ב ה).
רק דוד, שהקדיש את חייו למציאת המקום "אֲשֶׁר יִבְחַר יְקֹוָק" הוא זה שזכה לחבר בין שמים וארץ. וכך מתאר דוד בספר תהילים את ההליך הארוך הקשה והמייגע:
בשבועות הקרובים נברר את שלבי התהליך וכמו שהבטחנו בראשית דברינו
נקשר גם בין מתן תורה בהר סיני לירושלים עיר הקודש והמקדש.
נסיים דברינו בברכת "מועדים לשמחה לגאולה שלמה".
הקב"ה קורא לנביא ירמיה לנחם את עם ישראל:
"הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלִַם לֵאמֹר כֹּה אָמַר יְקֹוָק זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה" (ב' ב).
נשאלת השאלה, האם ירושלים הלכה אחרי הקב"ה במדבר - בארץ לא זרועה?
הפשט הוא לקרא באזני יושבי ירושלים כי הקב"ה זוכר להם את חסדם (כעם) כשהלכו אחריו במדבר.
נוסיף במאמר מוסגר כי לפסוק זה מקבילה מורחבת בהמשך הספר:
"כֹּה אָמַר יְקֹוָק מָצָא חֵן בַּמִּדְבָּר עַם שְׂרִידֵי חָרֶב הָלוֹךְ לְהַרְגִּיעוֹ יִשְׂרָאֵל: מֵרָחוֹק יְקֹוָק נִרְאָה לִי וְאַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיךְ עַל כֵּן מְשַׁכְתִּיךְ חָסֶד" (ל"א א-ב).
שם עוסק הנביא בגאולתו של כלל העם וממלכת שומרון שגם הם ישובו ויעלו לירושלים שנאמר:
"כִּי יֶשׁ יוֹם קָרְאוּ נֹצְרִים בְּהַר אֶפְרָיִם קוּמוּ וְנַעֲלֶה צִיּוֹן אֶל יְקֹוָק אֱלֹהֵינוּ " (שם ה).
בהמשך דברינו נשתמש גם בפסוק זה.
תירוץ נוסף, מובא בשם הגאון מוילנא בספר "קול התור". ירושלים היא "כנסת ישראל", כנסת ישראל הלכה במדבר אחרי דודה - אחרי הקב"ה והוא זוכר לה זאת גם ערב החורבן. ירושלים הנזכרת בפסוק היא "ירושלים של מעלה". מטרתנו בימי ספירת העומר, הימים שבין פסח, יום העצמאות, יום ירושלים לשבועות, להעלות את הכל למדרגה העליונה של "ירושלים של מעלה". אכן, מגלה לנו הגר"א כי "ירושלים של מעלה" = "כנסת ישראל" = "ספירת העומר" = לכולם סיכום זהה בגמטריה = 1071. התעלות זו מגיעה לשיאה במתן תורה, בהר סיני לאחר תשעה וארבעים ימי ספירת העומר.
לפי דבריו אומנם, "ירושלים של מעלה" ליוותה את עם ישראל עוד מימי הנדודים במדבר סיני אע"פ ש"ירושלים של מטה" הפכה להיות גורם משמעותי בחיי עם ישראל רק בימי דוד.
דוד המלך הוא שטבע את הביטוי "יְרוּשָׁלִַם הַבְּנוּיָה כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו" (תהלים קכ"ב ג). לפי חידושו של הגר"א יש לנו פשט חדש, בבנין "ירושלים של מטה" העיר מתחברת לה יחדיו ל"ירושלים של מעלה". זהו פן שני למדרש שמזהיר מפני פגיעה בקדושת "ירושלים של מטה" העלולה לגרום ח"ו גם לאי השכנת שכינה ב"ירושלים של מעלה". וז"ל:
"ירושלים הבנויה. א"ר יוחנן אמר הקב"ה לא אבוא בירושלים של מעלה, עד שאבוא לירושלים של מטה, שנאמר: "בקרבך קדוש ולא אבוא בעיר" (הושע י"א ט)" (מדרש תהלים מזמור קכב).
החיבור בין "ירושלים של מעלה" לירושלים של מטה, לא היה פשוט. החל מימי יהושע בן נון אשר כבש חלק מירושלים ושרף אותו ועד לימי דוד (למעלה מארבע מאות שנה) לא היה ברור שיש קשר בין ירושלים לבין "הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה" (דברים י"ב ה).
רק דוד, שהקדיש את חייו למציאת המקום "אֲשֶׁר יִבְחַר יְקֹוָק" הוא זה שזכה לחבר בין שמים וארץ. וכך מתאר דוד בספר תהילים את ההליך הארוך הקשה והמייגע:
"שִׁיר הַמַּעֲלוֹת זְכוֹר יְקֹוָק לְדָוִד אֵת כָּל עֻנּוֹתוֹ: אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַיקֹוָק נָדַר לַאֲבִיר יַעֲקֹב: אִם אָבֹא בְּאֹהֶל בֵּיתִי אִם אֶעֱלֶה עַל עֶרֶשׂ יְצוּעָי: אִם אֶתֵּן שְׁנַת לְעֵינָי לְעַפְעַפַּי תְּנוּמָה: עַד אֶמְצָא מָקוֹם לַיקֹוָק מִשְׁכָּנוֹת לַאֲבִיר יַעֲקֹב" (קל"ב א-ה).
בשבועות הקרובים נברר את שלבי התהליך וכמו שהבטחנו בראשית דברינו
נקשר גם בין מתן תורה בהר סיני לירושלים עיר הקודש והמקדש.
נסיים דברינו בברכת "מועדים לשמחה לגאולה שלמה".
