בית המדרש

  • ספריה
  • פרק ב'
קטגוריה משנית
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

הרב מרדכי צמח בן מזל

undefined
11 דק' קריאה
כנסת ישראל מיוסדת היא כולה על בסיס של המוסר האלוהי העליון. על כן כל התנשאות מוסרית הנמצאת באישיה הפרטיים מוסיפה לה כח. ולהפך נפילת מוסר, וכל רשע, לפי ערך הכיעור והרע שבתוכו, כך היא מחלשת את כחה ואת היחש שיש ליחידיה אל כללותה.
לכן דוקא תשועת ישראל תלויה היא בתשובה, בההטבה המוסרית במעשה, ברגש ובשכל, ולא כן תשועת עם אחר. ישנם עמים כאלה, שהכח המדביק אותם הוא דוקא איזו שאיפה כללית של רשע, של חפץ התגברות ללא שום אידיאל של צדק, וממילא הוא מלא רשע, מפני שמה שהוא דוחק את רגלי יתר העמים, אשר יבא עמהם במגע, הוא דבר שאין בצדק עליו יסוד נכון, ואם כן הוא מיוסד כולו ברשעה, על כן יכולים הם להיות מתחזקים גם כן על ידי תגבורת רשע, ולחזק את אגודתם על ידי איפת זדון. לא כן הוא בכנסת ישראל. את היחש, שיש ליחידים שבה אל כללותה, אי אפשר לתלות בשום חק אחר כי אם בחק העליון של אהבת הטוב היותר נשגב, שהוא עומד להמלא במילוי שאיפותיה היותר פנימיות של כלליות האומה. על כן כל המעשים שהם נובעים בדרך ישר, או גם בדרך מסובב, מהטוב העליון, הנם מחזקים את כחה, והעזיבה שלהם מחלישה היא את כחה.


הרב מדבר כאן על קשר בין כנסת ישראל , אשר מיוסדת היא כולה על בסיס של המוסר האלוהי העליון , לבין התנהגותם ה מוסרית של אישיה הפרטיים . מבחינה עקרונית-סגולית, המוסר הוא הכוח שעליו מיוסדת כנסת ישראל. זהו כוח הביטוי שלה, כוח ההתבססות שלה במציאות, וכמובן, חלק ניכר מן הבשורה שהיא מביאה לעולם. היהדות מוגדרת על ידי חוקרי הדתות לא רק כמונותיאיזם, אלא כ'מונותיאיזם מוסרי'. כלומר, לעיקר הראשון של אחדות הא-ל, יש גם השפעה על העקרונות המוסריים של בני החברה השונים. השפעות הן בתחום ההלכה המוגדרת, והן בתחום העקרונות הכלליים יותר של המוסר, הבאים לידי ביטוי בדברי הנביאים והחכמים. כל התנשאות מוסרית לא במובן של גאוותנות, אלא של התרוממות, רוממות מוסרית וצדקות גדולה, הנמצאת באישיה הפרטיים , כלומר, אם יש אישים מבני ישראל שהם צדיקים נשגבים, כל רוממות כזאת מוסיפה לה לכנסת ישראל כח .

ולהפך נפילת מוסר, וכל רשע, לפי ערך הכיעור והרע שבתוכו, ככל שהמעשה יותר מרושע, כך הנפילה המוסרית גדולה יותר, ו כך היא מחלשת עוד יותר את כחה של כנסת ישראל ואת היחש שיש ליחידיה אל כללותה. כלומר, היא מחלישה את כוחה של כנסת ישראל באופן כללי, כתופעה רוחנית, יישות היסטורית וכדו', וגם מרופפת את הקשר שבין היחידים אל הכלל. נפגמת אמונת היחיד בהכרח להיות בכנסת ישראל. למשל, ישנם סיפורים על אנשים פשוטים שאומרים דברים כמו: "באתי מהגולה, וחשבתי שבארץ ישראל כולם טובים וישרים, שהרי שם כולם יהודים, אלו לא הגויים האנטישמיים. ואיך שבאתי - רימו אותי! אז מה שווים היהודים?! האומה היהודית היא כבר לא יותר טובה מאחרות!". עוד יותר נורא, זה כאשר מעשים של רשע, רמאות או אי הגינות, נעשים על ידי יהודים שומרי מצוות, שכן זהו ממש ביטוי לצביעות, לקרע הפנימי שבין הדברים הנאמרים והנדרשים על ידי הנפש, לבין המציאות הממשית. בן לאומה אחרת אינו שואל שאלות כאלה. הוא מרגיש שזוהי האומה שלו, איך שלא תהיה. אבל ליהודי יש תנאים: הוא מוכן להיות יהודי יחד עם כל היהודים בתנאי שהם טובים, ואם הם לא טובים - אז הוא לא רוצה. לכאורה זהו חיסרון, אבל למעשה זה מפני שבישראל, האמון הבסיסי בין היחיד לאומה מתבסס דווקא על עניין המוסר הגבוה, הצדקות, היושר וההגינות. לכן יש משהו בתוך הנפש, דרישה פנימית, הבנה שחברה יהודית צריכה להיות יותר ישרה. זה לא פינוק, אלא דרישה יסודית.

לכן דוקא תשועת ישראל תלויה היא בתשובה, והתשובה היא בההטבה המוסרית . יש שורה של ספרים, שמטרתם לחזק עניינים של שמירת המצוות והדקדוק בהן, ומעניין שהם נקראים ספרי מוסר. עצם המילה 'מוסר' באה מלשון לייסר ולהוכיח. דברי המוסר של הנביאים נאמרו על שמירת המצוות, וכמובן גם על היושר, ההגינות ועל כל מה שהיה טעון שיפור. אבל בכל זאת מעניין שהמילה 'מוסר' עצמה, הפכה להיות תרגום של 'אתיקה': ההגינות, היושר והצדק. והרב אומר כאן שלמען האמת כל תשובה, גם אם היא נוגעת רק לדקדוק במצוות, כמו שאדם שלא שמר שבת כראוי, מדקדק עכשיו יותר בשמירתה - הרי שהוא חזר בתשובה, והתשובה הזו היא הטבה מוסרית. לכאורה זהו רק מעשה טכני, ואף שהוא ודאי בעל ערך רב מבחינת המצווה האלוהית, לא ברור במה אדם זה נעשה יותר טוב? אם עכשיו הוא שומר שבת או כשרות, כיצד הוא הוטב על ידי המעשה הזה? התשובה לכך היא, שבתפישת היהדות ישנם כמה מימדים ביחס שבין אדם לאלוהים. יש מימד של מְצַוֶה ומצוּוה, שליט ונשלט. אבל ישנו מימד נוסף, והוא חשוב ובולט ביותר, של יחס מוסרי. של הכרתנו בא-ל לא רק כשולט וריבון שמוכרחים לציית להוראותיו. אלא גם כמי שמיטיב ומעניק, גומל חסד, ומעניק את כל שפע החיים. יש בתפישה הזאת עניין מוסרי מובהק, ולכן למשל אמרו חז"ל: "כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה, כאילו גוזל להקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל" (ברכות לה:). מדוע אתה לוקח משהו ששייך לו, ואינך משלם על כך?! לא חייבים לשלם בכסף, אבל צריך לפחות להודות על הדבר. אנחנו תופשים את המציאות האלוהית, ואת מערכת היחסים שלנו איתה, גם במימד מוסרי של הודאה והכרת הטוב, או להיפך, של כפיות טובה שלנו כלפיו.

גם כשאברהם אומר: "הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט"?! (בראשית יט, כה), זהו ביטוי של מימד מוסרי מובהק. אתה, הקב"ה, קובע לא רק חוקי טבע כגון שהחפצים יימשכו זה לזה, אלא גם חוקי גמול מוסריים, ואתה לא תעשה משפט?! איך ייתכן שיהיה "כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע", כאילו הכל אותו דבר?! יש כאן תודעה ברורה וחזקה מאד, של ראיית מערכת היחסים שבין אדם לאלוהים במימד המוסרי שלה. ולכן כל מה שאנחנו מתקנים במערכת היחסים הזאת, אפילו במצוות שהן מצוות שמעיות, או בין אדם למקום ולא בין אדם לחברו, ישנה הטבה מוסרית. האדם יותר יודע את מקומו ואת מקורו ויותר מבין ומסוגל לממש את תודעת הכרת הטובה שלו. זה מימד מוסרי חשוב ביותר, שכמובן בולט גם ביחסים שבין בני אדם. אם אדם הוא גזלן, שודד, רוצח או כפוי טובה, הוא רשע. ואם להיפך, הוא מכיר טובה, מכבד, מוכן לסייע ולעזור, הוא צדיק. זהו המימד המוסרי בחברה האנושית, והוא קיים גם במערכת היחסים שבין אדם לאלוהים.

לכן דוקא תשועת ישראל תלויה היא בתשובה . ישנה מחלוקת בגמרא (סנהדרין צז:) האם הגאולה תלויה בתשובה או לא, ודעת ר' יהושע שהלכה בדרך כלל כמותו לגבי ר' אליעזר, שהיא אינה תלויה. כיצד, אם כן, אומר כאן הרב לכאורה שהגאולה תלויה בתשובה? אלא, צריך להבין שהתלות הזאת אינה במובן הפשטני - שאם לא תהיה תשובה מלאה, הגאולה לא תתחיל. אמנם יש בגאולה מהלך מצד "בְּעִתָּהּ" (ישעיהו ס, כב), יש זמן ועת שבו היא תתחיל ללא תלות במעשינו. אבל אין צל של ספק שגאולה במלאותה ובשלמותה, לא תוכל להיות אלא על ידי התשובה. שכן אי אפשר לתאר שכל המציאות כולה תשתנה לטובה, ורק האנשים יהיו רשעים - זו עדיין איננה גאולה שלמה. על אחת כמה וכמה, שלדעת כולם רק על ידי התשובה ניתן להחיש ולזרז את הגאולה ולגרום לכך שתבוא באופן של "אֲחִישֶׁנָּה" (שם). וכל כך מפני שזהו גילוי התוכן המוסרי האלוהי העליון של כלל ישראל. לכן בכל תשובה, גם אם היא תשובה שבין אדם למקום, בודאי ובודאי בין אדם לחברו, יש תוכן מוסרי.

ההטבה המוסרית שבתשובה, יכולה להיות במעשה, ברגש ובשכל . היא יכולה להיות מעשית, במקרה שהאדם קלקל על ידי מעשיו, ועליו לתקן את אשר עיוות. אבל יש גם אנשים שמתנהגים בסדר עם אלוהים ועם אדם, ואינם חורגים במעשיהם משורת הדין והנימוס, אבל הרגשות שלהם מאד שליליים - הם מתנהגים כאילו מתוך הכרח ועבדות. הם מתנהגים כראוי בפועל, אבל מרגישים רע מאד כלפי ההתנהגות הזאת, כי זה מפריע להם: אנשים בעולם מפריעים להם, וגם הקב"ה (כביכול) מיותר, היה קל יותר בלעדיו. נכון שאין להם ברירה, הם קיימים והוא קיים, ולכן אין ברירה אלא להתנהג אליו יפה, אבל זה מפריע. לכן יש אנשים שבמשך כל או רוב חייהם הם מחמיצי פנים, למרות שאי אפשר לטעון שהם מתנהגים לא טוב. הם מתנהגים לפי הסדר המקובל, אבל בפנים לא טוב להם, ובסופו של דבר גם לאחרים לא טוב מהם. הם נותנים את הצדקה שלהם, אבל מסתכלים על מי שנותנים לו בצורה כזו, שהוא היה משלם להם פי עשרה ממה שנתנו רק כדי שלא יסתכלו עליו. כאן יש עניין של תשובה ברגש , וזו תשובה שפעמים רבות קשה הרבה יותר מזו שבמעשה : צריך לחוש ולהרגיש שהאחרים אינם מיותרים כי אם בעלי חשיבות, במיוחד כשמדובר באלוהים, שהוא מקור של חיים, נחמה, אהבה, חום, מטרה לחיות למענה ועוד. זה שינוי גדול מאד מבחינת הרגש.

וישנה תשובה בשכל , במושגים. זו איננה בעיה של מעשים, ולא של רגש, אלא עניין של הבנה עמוקה, בהירות מחשבה והבנת מושגי היושר, הטוב, הצדק והאמת. יש אנשים נחמדים בעלי רגשות טובים העושים מעשים טובים, אבל מערכת המושגים שלהם לא טובה, והיא מהווה עבורם מכשול. הם לא מבינים את הדברים כמו שצריך, מעין מה שמצייר הרמב"ם בתחילת ספרו 'מורה נבוכים'. הספר הוא בעצם תשובה לתלמיד שפונה אליו, והרמב"ם אומר לו: "אני מבין שאתה נבוך, המושגים שלך לא מבוררים. אתה איש טוב, ואתה מתאמץ לעשות דברים טובים, אבל אתה לא מבין נכון. מהו הטבע? מהו העולם? מהו האדם? איך אלוהים מתייחס לכל אלה? אתה לא מבין, ולכן אתה נבוך". בעיית המושגים היא בעיה לא קטנה של שכבות עליונות של התרבות: מהו האדם? מהי ההיסטוריה? מהי חברה? כל אלו באמת דברים קשים ולא פשוטים בכלל, וכל שכן שהמושגים היותר מופשטים - האמת והשקר, הצדק והרשע, קשים עוד יותר להבנה, ולעתים הבעיה היא דווקא שם. גם בהבנה לא נכונה שייך עניין של תשובה, של מאמץ עוד יותר גבוה, לברר ולהגיע למושגים יותר נכונים, מזוקקים. בכל סוגי התשובה יש עניין מוסרי. העמדת הצדק והיושר, אם במעשה, אם ברגש ואם בשכל, זה עניין מוסרי, זו הטבה לאדם ולעולם.

בהמשך הפסקה, מסביר הרב שכל זה נכון לגבי ישראל, אבל לא בהכרח נכון לגבי עמים אחרים, ולפעמים אפילו להיפך. יש כוחות המאגדים את כל העמים האחרים, שהם לא חיוביים ולא שליליים - כוחות ההזדמנות: אנשים מזדמנים למקום אחד, שם כוחות כלכליים מסוימים מביאים אותם לחיות יחד מתוך הצורך וההכרח. זה משהו נייטרלי שאין בו בשורה מוסרית, אבל גם לאו דווקא עניין של רשע. אבל ישנם עמים כאלה, שהכח המדביק אותם , מה שעושה את היחידים לעם, הוא דוקא איזו שאיפה כללית של רשע, של חפץ התגברות ונצחנות, הרצון להיות יותר מהאחר, ללא שום אידיאל של צדק . הדגם המקראי שלנו לעם כזה הוא עמלק, עם שהוא אמנם מלוכד מאד מבפנים, אבל כל עניינו הוא לנצח אחרים ולשדוד מהם כל מה שאפשר. מפעם לפעם, אנו מוצאים דוגמאות היסטוריות של עמים שמה שהפך אותם לעם, זה דווקא אותו הכוח של הרשע, חלק מהם קיימים במשך פרקי זמן היסטוריים יחסית קצרים, וחלק במשך פרקים ארוכים יותר. לדוגמא, ממלכתו של ג'ינג'ס חאן, שליט המונגולים, (למעשה, היו שם גם טאטאריים ועוד כל מיני שבטים נודדים) במאה ה-12 וה-13. הם כבשו שטחים אדירים, מדינות וממלכות, וכל זה לצורך התגברות הרשע - לכבוש כדי להיות חזק יותר מהאחרים. אם היה עוד מישהו שהם היו יודעים עליו שהוא קיים, היו ודאי צריכים לנצח לשדוד ולשרוף גם אותו. הדבר התבטא גם באמות המידה שלהם: הגיבור היה מי שהרג יותר אנשים ואנס יותר נשים. דרך אגב, הוא לא חייב היה לעשות זאת בכוח זרועו, אפשר היה לעשות זאת גם בכוח הפקחות והידיעה כיצד לרמות את האויב. אבל מכל מקום, זו התרבות שנוצרה אצלם, וסיפורי העם שלהם הם סיפורי 'גבורה' מהסוג הזה.

במידה מסוימת, אפשר לומר שכמו בדגם המקראי של עמלק, עמים כאלה הם פעמים רבות נוודים. שבטים נוודים מתאימים לכך, כי בדרך כלל אין להם משהו שהם מפתחים משלהם. הם חיים תמיד מן השוד, ממה שהם לוקחים מן האחרים. גם מה שהם לוקחים, לא הופך להיות משאב התחלתי לצורך התיישבות או פיתוח כישרון עצמי, אלא הנוודות נשארת צורת החיים שלהם. כך יכול להיווצר מצב של תסבוכת קשה של האופי הלאומי, שבר בזהות והרגשה שאין כלים אחרים לבטא את הייחודיות אלא על ידי רשע, ואז דווקא הרשע הוא הכוח המדבק. לעתים ניתן לראות דוגמאות לכך גם אצל אנשים פרטיים, המחפשים בכל מחיר דרך להבליט את עצמם, אלא שהם לא נתברכו בכישרון גדול (לפחות על פני השטח). בכל זאת, נשארה בפניהם דרך להתבלט - הם יכולים להציק, ובזה הם מבטאים את עצמם. ולפעמים, הם לא רק מציקים בשולי השוליים של החיים, אלא ממש גורמים לסבל, או לאובדן קשה. וכל זה מפני שאין בהם משהו אחר, זה כל מה שהם. יש להם שרירים, ציפורניים ושיניים ובזה הם משתמשים כדי לנשוך, לשרוט, להכות ולקלקל.

גם בימינו, נראה שחלק ניכר מהאנושות לא מוצא בתוכו שום כישורים מיוחדים להתבלט בעזרתם, ולכן הוא מנסה לעשות זאת על ידי רצח מאורגן, וכמה שיותר גדול. אין להם משהו אחר להתפאר בו, ולכן הם מתפארים ברצח בלבד, וכמובן, הם מבטיחים עוד יותר רצח בעתיד - מפני שאם זו המלאכה שהם מצליחים בה ובזה הם מיוחדים - הם רוצים יותר. לא מספיק פיגוע ורצח המוני של אלפי אנשים, צריך עשרות אלפים. לא מספיק בדרך כזאת, צריך גם בדרך זוועתית יותר, אם אפשר. כי אל מול כל שאר העמים והתרבויות, אין מה לשים על השולחן חוץ מכוח הזרוע, הכמות, הרשעות והזדון הפנימי. ההתמרמרות הזאת על כך שאין להם מה לשים, מרגיזה אותם כל כך, שלכל הפחות הם רוצים לקלקל גם לאחרים ולהראות להם שגם זה לא שווה: לא שווה שבונים בניינים גבוהים, בתי קפה ובתי חרושת, ועושים מטוסים גדולים ואניות גדולות. הם חושבים שהם יכולים להיות יותר מכל אלה, בכך שהם הורסים, שורפים, הורגים ורוצחים. זוהי רשעות, ומעניין שאנחנו רואים, ממש לנגד עינינו, שדווקא זה מדביק אותם ויוצר אצלם סולידריות המונית. המונים יוצאים לרחובות בשאגות שמחה - לא על שליחת אדם לירח, מציאת מרפא לסרטן או חקיקת חוקה נפלאה, אלא על רצח. גרימת סבל, באופן המזוקק ביותר, גורמת להמונים רבים במקומות שונים לצהול ולחוש בעוצמה גדולה, כתף אל כתף, את האחדות והאחווה. זהו מה שקורה כשהכוח המדביק, היוצר סולידריות, הוא הרשע כפשוטו ובכל טומאתו.

כמובן, אילו היו היחידים הרבים המרכיבים את העמים הללו חוזרים בתשובה ומפנים את כוחם למטרות נעלות, היו גם מוצאים בתוכם כוחות חיוביים שיביאו אותם אל המטרות הללו. אבל פעולה כזו היתה משנה באופן מהותי את אופיים הלאומי. כלומר, הסיבות לכך שהם חיים יחד תהיינה שונות לחלוטין מאלה שהיו קודם, עד שלמעשה אפשר לומר שהם התאגדו מחדש לעם אחר. אבל ההתאגדות הלאומית שלהם כמו שהיא היום, מבוססת על שאיפה כללית של רשע . וממילא הוא , העם הזה, מלא רשע, מפני שמה שהוא דוחק את רגלי יתר העמים, אשר יבא עמהם במגע, הוא דבר שאין בצדק עליו יסוד נכון . הצדק הוא טענה סבירה, כגון: לקחו ממני דבר, ואני רוצה להשיבו לעצמי. גם לרשע יש לכאורה טענות כאלה, אלא שכשמנתחים אותן, רואים שבעצם הוא אומר שהוא צודק מפני שלקחו ממנו את כל העולם, ולא נתנו לו את מה שהוא רוצה שיהיה לו. הוא רוצה להיות חכם, הוא רוצה להיות יפה, ואין לו. יש אנשים יפים וחכמים, אבל הוא אינו כזה, ולכן הוא מרגיש שהם לקחו ממנו את היופי והחכמה. זו אכן התמרמרות נוראה, אבל זה לא יסוד של צדק ומשפט, ואם כן הוא מיוסד כולו ברשעה, על כן יכולים הם להיות מתחזקים גם כן על ידי תגבורת רשע . אם אצלנו, הרשע מרופף את הקשרים בין היחידים והאומה, שם להיפך - הוא מחזק את הקשר, האחווה והסולידריות. ולחזק את אגודתם על ידי איפת זדון. 'איפה' במובן של כלי. יש "אֵיפַת צֶדֶק" (ויקרא יט, לו), ויש איפת זדון , שבה הרשע אינו משהו אקראי, אלא דבר שעושים אותו בכוונה. אנו רואים ניגוד גמור ומוחלט לרעיון הבסיסי של מוסר אלוהי עליון, של רצון ההטבה לכלל העולם, לכל האנושות כולה. כמובן שהדבר בא לידי ביטוי במגוון תחומים: כיצד משקיעים את האנרגיה, כיצד מגדלים ומטפחים את הכישרונות וכו'.

לא כן הוא בכנסת ישראל. את היחש, שיש ליחידים שבה אל כללותה, אי אפשר לתלות בשום חק אחר כי אם בחק העליון של אהבת הטוב היותר נשגב . זהו חזון אחרית הימים של הנביאים: "לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה" (ישעיהו ב, ד). שהטוב שבנפש כל אדם, אפילו אם יש לו רק מעט טוב, יהיה העיקר ויבוא לידי ביטוי. ואז יוכל כל אדם להשלים את רעהו, ולא לגזול ממנו ולהתחרות בו. החזון הזה עומד להמלא במילוי שאיפותיה היותר פנימיות של כלליות האומה , כלומר, נוצר בקרב האומה - על ידי השראת השכינה על נבחרי אישיה, הנביאים, והוא, היסוד לקשר שבין היחידים והאומה. על כן כל המעשים שהם נובעים בדרך ישר, או גם בדרך מסובב, מהטוב העליון, לפעמים רואים את הטוב ממש, בהוראת התורה בדרך הישר והטוב. ויש, שזה לאו דווקא הוראת התורה, אבל זו נטייה נפשית. למשל, קידום הרפואה, המדע, הסדר החברתי המתוקן והיופי וכדומה. אלו דברים שהם לא ישירות מדבר האלוהים הכתוב בתורה, אבל בסיבוב הסיבות, מתוך הנטיות הנפשיות ומתוך צורך המציאות, כל הדברים הללו הנם מחזקים את כחה, והעזיבה שלהם מחלישה היא את כחה.


חשוב מאד להבין זאת, שכן עלינו לדעת מה היסוד שלנו. גם אם נכפית עלינו מלחמה, שיסודה ברשע נורא כלפינו שמתמשך כבר אלפי שנים, לא ההתפארות ברצח היא העיקר אצלנו, אלא להיפך: בניין החיים הפנימיים, המשפחתיים, החברתיים והלאומיים, והיכולת לפתח ולטפח את מושגי החכמה, היופי, הסיוע והעזרה. אפילו הניסיונות הבלתי נלאים, לפעמים עד כדי איזו תמימות מוזרה, להשפיע טוב גם על אלה שנלחמים בנו. כל הדברים הללו נובעים מהאופי הלאומי, הנטייה הבסיסית של המוסר האלוהי העליון, שהיא הדבק של היחידים אל כללות האומה. זהו הכוח שעל ידו מתבטאת התופעה הרוחנית המיוחדת הזאת, כאומה בפועל.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il