ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

קשר היחיד והכלל בישראל סעיף ד ;">

דף הבית ספריה אמונה כתבי הראי"ה אורות ישראל פרק ב' Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

איר תשס"ח

קשר היחיד והכלל בישראל סעיף ד


נערך על ידי הרב

מוקדש לרפואת
מיכאל בן מזל טוב

היחש האמיתי של כל יחיד שבישראל לכנסת ישראל, במובן הרוחני המלא, המקיף את כל החיים, המוסריים, הרוחניים והטבעיים, צריך הוא למזון תמידי יותר ממה שצריך כל בן אומה טבעית ביחש לצירופו לעמו. הנטיות הטבעיות אינן צריכות כל כך חיזוק כמו הנטיות המוסריות, שהן צריכות טפוח וטיפול תמידי בלימוד ובמעשה. ועל כן האומות, הויתן הלאומית הוא יותר מכוון כלפי המילוי של הנטיות הטבעיות, כל זמן שהן קיימות משפיעות הן את צירופן על כל יחידיהן בלא הכרח של הזנה מיוחדת. בישראל גדול מאד האגד כלפי צדדי המוסריות והאידיאליות, המשותפת בכללות האומה, וכאשר הנטיות הרוחניות צריכות הן גם בכל יחיד טיפול תמידי, שלא ישפלו ולא יתטשטשו מצורתם, קל וחומר שהיחש שהיחיד נזקק מצדן אל הכלל כולו שצריך אימוץ ומזון תדירי. המובחר שבמזון הלא הוא תלמוד תורה לכל צדדיה, הכולל גם כן את הלימוד ההסתורי, בכל שלמותו, וקיום המצוות באמונה עמוקה המוארה באור דעת והכרה ברורה.


בפיסקה שלפנינו מופיעה חלוקה בין כל האומות, שכל אחת מהן נקראת אומה טבעית , לבין האומה הישראלית, שלא ברור מכאן מה הכינוי שלה. ההבדל מתבטא באופי הקשר שיש בין האומה הישראלית ליחידיה, בהשוואה לקשר שיש בין כל יחיד לאומתו הרגילה. ייתכן והרב נזקק לשאלה הזאת, ובאופן זה דווקא, ביחס לתופעה המעליבה, הצורמת, שרווחה בימיו. יחידים מבני ישראל הכריזו בריש גלי, שהם לא רוצים שום קשר עם האומה שלהם, וחלק מהם אף המירו את דתם. ואיכשהו, עלתה בידם. הם הצליחו, לפחות למראית עין בדור אחד או שניים, להשתחרר. התופעה עדיין קיימת בדורנו, אך אנו כבר איננו מתייחסים לכך באותה מידה של זעזוע. ברם, מצד האמת זה אכן מעליב וצורם, שכן לא מצאנו תופעה כזו באומות אחרות. נכון, אמנם, שבמקרה שלנו יש נסיבות מיוחדות: כאשר אומה נמצאת בגלות וסובלת צרות, לא כל יחידיה יכולים לשאת את כל העול והקושי שבקיום הזה. ברור שקל יותר להיות חלק מאחת האומות המסודרות, היושבות על אדמתן ומפתחות את עצמן בכל אופני הפיתוח החברתי והכלכלי. ואף על פי כן, נדמה כאילו גרועים אנחנו מכל האומות, שאין לנו את הרגש הטבעי הפשוט שיש לרוסי או לצרפתי כלפי אומתו. היהודים מוכנים, יחסית בקלות, לעבור למחנה אחר ולהזדהות, ועוד בהתלהבות מרובה, עם אומה אחרת לגמרי. עלינו להבין, אם כן, מה שונה אצלנו באופן כל כך עמוק, עד שנדמה שאין לנו את הרמה הטבעית והנורמלית של קשר בין היחיד והאומה שלו. כאן מוצא הרב את נקודת היתרון של אופי הקשר בין היחיד והאומה בישראל, שהיא גם נקודת התורפה בקשר הזה.

האומה הטבעית היא המסגרת הטבעית של קיום לאומי. זו קבוצת אנשים שיש ביניהם סוגים שונים של קשרים טבעיים חזקים, כמו קשרי דם שבטיים, קשרי שפה, הרגלים ומנהגים משותפים. הם יושבים במקום אחד, מקיימים מסגרת לאומית עצמאית או כמעט עצמאית, בה הם מבטאים את עצמם ואת אופיים. כמובן שכל זה בתנאי שהאומה הזאת קיימת כמו שהיא. אם היא תיכבש, תתפורר ותגורש - היא תיחרב, וממילא יחרב הקשר של היחידים אליה, והם יהפכו להיות חלק מאומות חדשות. באומה היהודית, מצב הדברים שונה: מצד אחד, הקשרים יכולים להיות רופפים למדי, אבל מצד שני, קיום האומה הוא מאד מיוחד, שכן היא לא אבדה למרות שחרבו התנאים הטבעיים לקיומה. נקודת היתרון והתורפה, היא היחש האמיתי של כל יחיד שבישראל לכנסת ישראל, במובן הרוחני המלא, המקיף את כל החיים, המוסריים, הרוחניים והטבעיים. לכל אדם יש יחס טבעי לאומתו, מפני שהוא חש יותר בנוח בחברת קרובי משפחתו, או אנשים הדומים לו באופי ומדברים באותה שפה. אולם באומה הישראלית, ישנה רמה עמוקה יותר של קשר. צרפתי או רוסי יכול לאהוב את אומתו, אדמתו או שפתו, אבל כשהוא חושב על אידיאלים מוסריים, אישיים או כלל עולמיים, בדרך כלל לא עולה בדעתו לחפש את שורשיהם דווקא בקיום הלאומי. הוא מבין שאלה עניינים אוניברסליים, הנוגעים לאדם באשר הוא אדם, ומקורם לא צריך להיות דווקא בתרבות שלו. כמובן שאם ישנם אנשי מוסר, מדע או הגות בני אומתו, הוא מאד גאה בהם. אבל אין פירוש הדבר שמה שמדבר מקרבם הוא דווקא האופי הצרפתי או הרוסי. הם מתנשאים להם כיחידים בעלי מחשבה או מופת מוסרי, ומהווים מופת לכלל האנושות. לעומת זאת, בן ישראל תובע מאומתו את המקוריות והייחודיות גם בתחום הרוחני והמוסרי. זוהי נקודת יתרון, שכן בן ישראל רואה באומה שלו משהו מיוחד במינו, משהו שהפוטנציאל הרוחני והמוסרי שלו, הוא לא פחות מגאולת העולם והיחיד. אבל מאידך, אם הוא לא מוצא את זה, הוא אומר "אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי"?! (בראשית כה, כב), בשביל מה אני צריך את זה?! אם עלי להיות סתם בן אדם, כבר עדיף להיות צרפתי או רוסי, שם לפחות החיים נורמליים. אם אני לא מוצא את מה שאני מבקש באוצר הרוח של האומה הישראלית, אף שזו יומרתה ויומרת נביאיה וחכמיה מאז ומקדם, אם זה ממילא עניין אוניברסלי, אז מה לי ולאומה הזאת?! למה אני צריך להתייסר, למה אני צריך להיות מושפל ומדוכא? הרי קשר טבעי אפשר לייצר גם עם אומה אחרת (או לפחות, אפשר לנסות לייצר). לכן, דווקא נקודת היתרון שבקשר הזה, יכולה להיות נקודת התורפה שלו.

היחיד בישראל רוצה מאומתו את המובן הרוחני המלא, המקיף את כל החיים, המוסריים, הרוחניים והטבעיים . דרישה כזאת צריכה למזון תמידי יותר ממה שצריך כל בן אומה טבעית ביחש לצירופו לעמו. באומה רגילה, לא צריך כל הזמן להגות באופייה של האומה, כי מספיק הקשר הטבעי הפשוט אליה. לא כן בישראל, שם צריך מזון תמידי , צריכה להיות התחדשות מתמדת. האומה צריכה לתת משהו, והיחיד צריך לחוש שהוא מסוגל לקבל, להתחדש ולהתעלות על ידי זה. הנטיות הטבעיות , מעיר כאן הרב, אינן צריכות כל כך חיזוק כמו הנטיות המוסריות. אנחנו לא צריכים תורות גדולות בשביל לנשום או לרצות לאכול, שכן אנחנו עושים זאת בדרך כלל באופן רגיל, בלי לחשוב. אבל בשביל להיות אדם מוסרי יש צורך במחשבה מרובה, חשבון נפש, שימת לב ועדינות. עניינים מוסריים אינם מושגים אלא על ידי מאמץ אינטלקטואלי, רגשי ומעשי. לכן, אומר הרב, הנטייה המוסרית צריכה הרבה יותר מודעות, הרבה יותר מאמץ והרבה יותר מזון , כלומר, משהו ממשי, כדי להתקיים ולהתפתח. הנטיות המוסריות, שהן צריכות טפוח וטיפול תמידי בלימוד. צריך ללמוד מה צודק ומה לא צודק, צריך להיות יותר ויותר מתוחכם ובעל יכולת להבחין בין שקר לאמת, בין עוול לצדק, בין טוב לרע. וזאת, מפני שהרבה פעמים רק גבולות דקים מאד מפרידים בין הדברים. בקלות יכול להיות מעשה נכון במצב אחד, ולא נכון במצב אחר. וכן לגבי המעשה : צריך אומץ, גבורה ומתינות, כדי להוציא לפועל את מה שהאדם לומד. בנוסף, מעשה כולל גם רגשות, וחיסרון במידות המעשיות או בעולם הרגש, עלול להוביל לכישלון ניסיון התיקון.

ועל כן האומות, שיסוד הויתן הלאומית הוא יותר מכוון כלפי המילוי של הנטיות הטבעיות, כל זמן שהן קיימות, משפיעות הן את צירופן על כל יחידיהן בלא הכרח של הזנה מיוחדת. כל זמן שהאומה קיימת, הקשר אליה חזק, מפני שיש עוצמת קיום חברתי-לאומי בפועל. ממילא, הרגשות המתלווים לכך הם פשוטים: אדם משתייך למשהו; הוא חי, קיים ופועל. הרב לא אומר את זה באופן מוחלט, שכן לגבי כל אומה ניתן להתייחס לרובד עמוק יותר של קיום. בכל אומה יש גם אפיון וגוון תרבותי רוחני מסוים, ואפשר להבין איך הגוון המיוחד הזה משפיע על הדעת, המנהג, אורח החיים, מושגי היופי והצדק. אפשר להבחין בגוון מסוים של הדת הנוצרית אצל האיטלקים, השונה במקצת מזה של הספרדים, ושונה מאד מזה של הרוסים או הגרמנים. האומנות של אלה, אינה דומה בדיוק לאומנות של אלה, ויש גם הבדלים במנהגים החברתיים. פה יכולה להיות קצת יותר עדינות, שם קצת יותר גסות, ובתחומים אחרים זה יכול להיות להיפך. ישנם גוונים שונים, ואין ספק שניתן לחוש איזה אופי מיוחד, סוג של מילוי רוחני, דתי ומוסרי ייחודי. ובכל זאת, הוא מהווה רק את השכבה החיצונה, שהיא לא עיקר ויסוד קיומה של האומה. לכן יכול להתרחש תהליך בו אומות מתפוררות ויורדות מן הבמה, ורק המורשת הכללית שלהן נשארת לאומות החדשות. לכן, אומר הרב שיסוד הויתן הלאומית הוא יותר מכוון כלפי המילוי של הנטיות הטבעיות. לא שאין שם שום דבר אחר, אבל זה העיקר, ולכן כל זמן שהן קיימות משפיעות הן את צירופן על כל יחידיהן בלא הכרח של הזנה מיוחדת. היחיד אינו צריך לברר את האידיאה הלאומית המיוחדת של אותה אומה, כדי לחוש את מלוא ההזדהות והקשר החזק איתה, עד כדי רגש עז של פטריוטיזם.

ומנגד, בישראל גדול מאד האגד כלפי צדדי המוסריות והאידיאליות, דווקא מפני הפיזור הגדול ותנאי הקיום השונים, לפעמים באופן קיצוני, בין הקהילות. היהודים מפוזרים מתימן ועד גרמניה, משנחאי ועד סן פרנסיסקו, בתנאי חיים שונים, ולפעמים עם שפה קהילתית-עממית שונה. היסוד הטבעי נפגם על ידי הגלות והפיזור. האגד - נקודת האחדות של כל היהודים, גדול מאד דווקא כלפי צדדי המוסריות והאידיאליות , אמנם, על ידי כך הובלטו מאד היסודות הרוחניים והמוסריים של האידיאה הלאומית הישראלית. על כן דווקא הדביקות באופי העמוק של האומה הישראלית, ברצון לתקן עולם במלכות שד-י, ברצון להביאה גאולה לישראל ולעולם כולו, בתביעת מוסריות מן היחיד ומן הכלל, כל אלה מבוטאים בפועל בתורה, שבכתב ושבעל פה. למעשה, הדביקות בתורה, לימודה וקיומה, זוהי הדביקות בכנסת ישראל, זהו הדבר המאגד.

לפני שנים רבות, פגשתי יהודי יליד הולנד, שהיה ילד כשגורש עם הוריו ואחותו לברגן-בלזן לקראת סוף המלחמה. באותו הזמן, הנאצים ששלטו בחלק מצפון אפריקה החליטו לשלוח יהודים מלוב למחנות באירופה. הוא היה אז ילד בגיל שבע-שמונה, ופתאום באה קבוצה של אנשים שונים לגמרי מכל היהודים שהכיר. שונים בצבע הפנים, מדברים בשפה אחרת - לא הולנדית ואפילו לא יידיש, לבושים אחרת. והוא שאל את עצמו, למה שלחו אותם? עד שהוא ראה שאחרי שקצת התארגנו, אדם מבוגר שהביא חומש החל ללמוד תורה עם כמה ילדים שהיו בקבוצה. אז ידע שהם יהודים, זה מה שחיבר אותם. אותו חומש כולם לומדים, וכל השאר נעשה כבר לא חשוב. האגד הזה, האחדות הזאת, היתה מבוטאת דווקא בתורה. צריך לשים לב, אין הכוונה שהתורה היא בלבד זו שמאחדת, אלא שהאחדות הישראלית יוצאת לפועל על ידי התורה. מלבדה, ישנה קרבת נשמות, כמו שמסופר על ר' אריה לוין, שכאשר ביקר בבתי חולים, לפעמים מישהו מהחולים היה שואל אותו "מאיפה אני מכיר אותך?", והוא היה עונה: "מה זאת אומרת? בודאי היינו שכנים במעמד הר סיני, עמדנו זה ליד זה"...

אחדות ישראל קיימת מצד עצמה, אבל לבטא אותה, להביא אותה אל המודעות, לממש אותה באורח החיים, בסדרה של מחויבות, מעשים, מחשבות ודאגות זה כלפי זה, זוהי התורה. רק בישראל יש לתורה השפעה כזאת, וזה מפני שהיא מבטאת את מה שיש בנשמה הישראלית. הרי התורה, לפחות זו שבכתב, תורגמה לשפות רבות, ובכל זאת לא היתה לה השפעה גדולה כל כך על שום אומה אחרת. רואים בה יצירה דתית גדולה, יצירה פיוטית חשובה, יצירה משפטית דגולה, ובצדק, שכן היא כוללת את כל אלה. אבל בשום מקום היא לא הפכה להיות נחלתה של אומה, שכן היא לא השיקוף של נשמתם. לכן אומר הרב, האחדות היא דווקא כלפי צדדי המוסריות והאידיאליות , מפני שהתורה מעוררת את הנימים העמוקים ביותר בנפש היחיד שבישראל, את מאוויי הלב העמוקים ביותר, את השאיפות הנאצלות ביותר, בתחום האידיאל הכלל אנושי והאישי, המוסרי והרוחני בכללותו. זו המוסריות והאידאליות המשותפת שנמצאת דווקא בכללות האומה .

הנטיות הרוחניות צריכות הן גם בכל יחיד טיפול תמידי . כלומר, נטייה מוסרית של כל יחיד באשר הוא, צריכה טיפוח כמו כל כישרון, כדי שלא ישפלו ולא יתטשטשו מצורתם . שכן אדם יכול לבזבז את האוצר הנפשי שלו, לטשטש את הנטייה המוסרית שלו, וזה, כמובן, הפסד עצום. לכן הנטיות הרוחניות צריכות חשבון, שימת לב וטיפוח. זה נכון לגבי יחיד הקשור לאומתו בקשר טבעי, ו קל וחומר שהיחש שהיחיד נזקק מצדן של התכונות האלה אל הכלל כולו שצריך אימוץ ומזון תדירי. אם היחיד בינו לבינו צריך לטפח את התכונות האידיאליות והמוסריות שלו, בודאי שצריך מזון תדירי אצל היחיד בישראל, שאצלו גם היחס אל הכלל מבוסס בעיקר על התכונות האלה, ולא רק על התכונה הטבעית. אמנם גם מצד התכונה הטבעית יש קשר מסוים לכלל. סביר להניח שיהודי, גם אם הוא מתבולל, אם הוא שומע קלונם של יהודים אחרים זה עושה לו משהו, זה נוגע בו. אפילו אם הוא בין המקללים, אז הוא יהיה מן המקללים היותר נמרצים, כי עמוק בפנים הוא חש שזה משהו שלו. על כן, הוא לא שווה נפש כלפיו, לטוב ולרע. הוא לא שווה נפש כלפי אחיו, גם אם הוא מנסה, אולי, להתגבר על הרגש הזה. והדבר ברור ומובן, כמו שאם אדם קרוב אליך מעליב אותך, זה צורב הרבה יותר, מאשר אם היה זה מישהו שלא איכפת לך ממנו ולא איכפת לו ממך.

ועל כן המובחר שבמזון הזה, כלומר הטיפול והטיפוח הטוב ביותר של התכונות בנפש היחיד היונקות מכללות האומה, הלא הוא תלמוד תורה לכל צדדיה . חשוב להדגיש שזה כולל את כל הצדדים. יש בזה משהו מן הביקורת של הרב על תלמוד התורה שרווח בימיו, שבמידה רבה חד-הצדדיות שלו דחתה, או בכל אופן היתה עילה לרבים מבני ישראל לעזוב לא רק את התורה, אלא גם את האומה. לדגש הרב על הלימוד ההלכתי-תלמודי יש שורשים, מאחר והוא הדבר הפשוט וההכרחי. שהרי, בכל יום צריך לעשות מעשים, אי אפשר לחכות ולהגיד בינתיים "אני לא יודע". מה זה אתה לא יודע? אתה צריך לאכול, צריך להתלבש, ליצור חברה, אז אתה צריך לדעת מה טוב ומה לא טוב מבחינת התורה. מבחינה זו, ברור שהלימוד ההלכתי עומד בחזית. אבל במשך הדורות, הופר האיזון בין המקצועות השונים של התורה. כלומר, מקצועות התורה כוללים את הלימוד ההלכתי העיוני, אבל גם את לימוד סתרי התורה, האגדות, הלימוד המוסרי והפילוסופי. ואף מה שהרב מזכיר כאן, הלימוד ההסתורי , לדעת את רציפות הדורות, את הזיכרון, להבין את התורה בהתפתחותה ובהתגלותה במשך הדורות. על ידי יחידים וקהילות, בתוך מאורעות שונים, להבין מה כוחה, מה ממשותה, אפילו זה חלק מהתורה. האיזון הזה הופר. עם הזמן, הלך והצטמצם העיסוק בתורה לסוג מסויים של לימוד. ומובן מאליו, שהסוג הזה לא מתאים לכל אחד, וגם לא צריך להתאים לכל אחד. יותר מזה, גם עבור אלו שהוא מתאים להם, הוא לבדו אינו מספיק, מפני שאדם צריך להתפתח באופן יותר שלם, רב צדדי ורב גוני. אי הידיעה שיש בתורה פנים שונות ומקצועות שונים, שכל אחד מהם בעל עוצמה רבה מאד, היא חיסרון בנפש ובקשר שבין כל יחיד מישראל לתורה, וממילא גם לנפש האומה. לכן, אומר הרב, צריך להיות הכל - המובחר שבמזון הלא הוא תלמוד תורה לכל צדדיה, הכולל גם כן את הלימוד ההסתורי, בכל שלמותו . וזה היה גם המאמץ שלו, להחזיר את לימודי האמונה, הפילוסופיה היהודית מימי הביניים, המדרש, המוסר וסתרי תורה, למקומם הראוי.

וקיום המצוות , ושוב, לא להתרכז אך ורק בצד המעשי של קיום המצוות, אלא לקיימן באמונה עמוקה , ולא רק בדביקות רגשית, אלא כזו המוארה באור דעת והכרה ברורה. עלינו לקבץ את כל מקצועות התורה, העיון התלמודי-ההלכתי, ההלכה הפסוקה, המדרש, האגדה, החסידות והקבלה, המוסר, הפילוסופיה, ההיסטוריה והספרות, כל מה שהוא עצמו תורה, מואר מן התורה או נוגע לתורה. אל מה שיוצא ממנה או צמח ממנה, בכל הדורות ובכל המצבים, עלינו לקבץ אותם מחדש. ואז, דווקא באופן זה, לראות את התורה בשלמותה הבסיסית. שלמות של ממש לא תיתכן, כי עדיין חסרה לנו נבואה, חסרה לנו סנהדרין, וחסר לנו בית המקדש. אבל לפחות ביסודה, צריכה התורה להילמד על ידינו בשלמותה וברוב גווניה ככל האפשר. דווקא האופן הזה של היחס לתורה, צריך להוות תשתית לאותה האחדות הישראלית, שהיא קודם כל אחדות הנפשות, אחדות הרצון והשאיפות, ולא רק האחדות הטבעית שבפועל.

למרות ההצלחה האדירה של התנועה הציונית הלאומית, התחדשות היישוב היהודי בארץ ישראל וקיום המסגרת העצמאית המדינית, השגת האחדות הזאת איננה דבר פשוט. גם בימי העליות הציוניות הראשונות, רבים היו שירדו מן הארץ, למרות שעלו ממניעים אידיאליסטיים - להיות בארץ ישראל ולעבוד בה. אבל מאחר ולא הצליחו בתחילה, הם הרשו לעצמם לרדת, ופירושו של דבר היה להתרחק, גם באופן נפשי ורוחני, מן הקיום היהודי. אמנם, לפעמים כשיהודים מתקבצים יחד, מוצאים גם אחדות טבעית, זה יכול לקרות במידה מסוימת. אבל בסך הכל, במשך כל הזמנים, וגם בימינו, אחדות האומה ממניעים טבעיים לא מצליחה כל כך. כי אנשים אומרים, שמאחר ומבחינה טבעית לא כל כך טוב, עדיף להשתלב בחברה אחרת. המוטיבציה להיות ביחד, חייבת להיות דווקא רוחנית, מוסרית ואידיאלית. אחדות השאיפות, אחדות הערכים, אחדות המאוויים, אחדות הנפשות. האחדות הרוחנית על כל גווניה, קודמת לאחדות הגופים בפועל.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il