ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

קשר היחיד והכלל בישראל סעיף ו ;">

דף הבית ספריה אמונה כתבי הראי"ה אורות ישראל פרק ב' Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

איר תשס"ח

קשר היחיד והכלל בישראל סעיף ו


נערך על ידי הרב

מוקדש לרפואת
מיכאל בן מזל טוב

היופי הפנימי של כנסת ישראל, שבזה היא ממשכת את לב כל בניה אליה, הוא החן האלוהי הנסוך עליה, מפני שבכללותה היא משגת מהאלוהות נועם עליון עדין כל כך, מה שאין כל אומה וכל פרט יכול להשיגו. ומתוך שמזיו כללותה נמשך גם כן חוט של חסד בתוך כל יחיד מיחידיה, על ידי חוט קטן זה מרגיש היחיד את היופי הנעלה שיש בכללות האומה על ידי החן האלוהי החי בקרבה, ומתוך כך הוא מקושר אליה בכללה בקשר אמיץ.


יופי , חן ונועם , הם מושגים המבטאים רגש מיוחד, המושך את האדם אל עבר המקור שלהם. בפסקה זו, מדגיש הרב את הקשר הפנימי שבין היחיד בישראל ובין כנסת ישראל, קשר הנובע דווקא מתכונת היופי הפנימי שבה, שהוא החן האלוהי הנסוך עליה. זהו חן של קרבת אלוהים, חן המושגים (הרעיונות) על דבר האלוהות, העולם והחברה האנושית המוסרית וחזון הנביאים. זהו חן גדול ויופי נפלא, של התאמת הסגנון, התוכן, הרצון והשאיפה, שנמשך גם בתורה שבעל פה, בדבריהם של החכמים שבכל הדורות. בהיגיון הרב שמושקע בלימוד התורה, בערך המוסרי הגדול של לימוד התורה, תיקון האדם, מידותיו והחברה על ידי לימוד התורה, אהבתה ואהבת לומדיה. מה שמושך בתורה שבכתב ושבעל פה, אינו פרט זה או אחר. מצוי בה קשר בין עוצמת החוק והצו (המתורגמת גם לעיון אינטלקטואלי, ההכרחי להבנת התורה שבכתב ושבעל פה), ובין העוצמה הנפשית-מוסרית-מצפונית של האישיות והחברה המתוקנת. בקשר הזה, במציאות החברתית והאישית הישראלית, יש טעם, יופי וחן, ולכן הוא מושך מצד עצמו. בדורות המאוחרים יותר, הופך לימוד התורה לערך המרכזי בקיום היהודי בגולה. אך גם אז, הוירטואוזיות של השימוש בדברי תורה - פסוקים, דרשות, דברי אגדות והלכות, עבר את גבול התועלתיות, והתקרב אל גבול האומנות. זהו החן והיופי, הנעימות הפנימית, המזון הרוחני שמספק את המאוויים הנפשיים של אסתטיקה, כמו שהרב כותב (אדר היקר מד) שהפלפול התלמודי נועד לספק את הצורך האסתטי שבנפש תלמידי החכמים. התועלת המעשית מהפלפול אינה גדולה במיוחד, אבל היתה משיכה אל היכולת לבטא את הכישרונות, להתנסח בחריפות, למצוא טעמים, נימוקים, צדדים וצידי צדדים הגיוניים. זה ממלא את הנפש לא רק בידיעות מסוימות, אלא גם בתחושה של חדווה, כזו הנובעת בדרך כלל ממעשה אומנות.

החן האלוהי נסוך על כנסת ישראל, בתור המוציאה לפועל את דבר ד' ואת הקשר עמו - הן בצד התיאולוגי-פילוסופי הכללי, והן בצד המיסטי, הנפלא והסודי. ראיית המציאות כעשויה רבדים רבדים שכל אחד עמוק מחברו, ראיית העולמות השונים, המגוון והעושר האדיר של התכונות והפנים השונות שיש למציאות כבריאה אלוהית, ולרצון האלוהי שבא לידי ביטוי במציאות הזאת. בלימוד ההלכתי וביצירת מסגרות חברתיות ומוסריות יש, מעבר לתועלת ולעוצמה, גם חן ויופי, הנותנים לנפש היהודית כר לבטא בו את המאוויים הנפשיים שלה. ובניה , כלומר, הפרטים, נמשכים אל החן הזה. וזאת, מפני שלאמיתו של דבר, תכונות אלה נמצאות גם בנפשו של כל יחיד מישראל, ועל כן הוא רוצה לבטא את עצמו בתחומים הללו. הוא רוצה בעדינות וגם בחריפות, והוא מוצא אותן לא רק בכלל המציאות או בנפשו, אלא בעיקר במורשת הלאומית שלו, בכנסת ישראל, בתורה ובאוצרות הרוח שלה.

בכללותה היא משגת מהאלוהות נועם עליון עדין כל כך . נועם זה, הוא האופן בו מִתְרַאֶה הא-ל לכנסת ישראל, לעומת האופן בו הוא מִתְרַאֶה במסורות הרוחניות השונות שיש לאדם. בעבר, רווחו דימויי האלים מטילי האימה, הברקים והרעמים, אלה העושים בעולמם כבתוך שלהם. תפישה כזו יצרה תחושה של פחד גדול מפניהם, ורצון גדול לְרָצוֹת אותם, כדי שיעניקו מחסדם לאותו אדם או קיבוץ אנושי. גם באומה הישראלית הא-ל הוא ריבון העולם והבורא, אבל החידוש הוא דווקא בפנים המאירות שלו כלפי כנסת ישראל. הקב"ה מִתְרַאֶה אליה כדואג, גואל ומושיע, הרוצה בחיי הפרט והכלל. הוא המעניק הגדול, ומהבחינה הזאת, הענקת התורה ומצוותיה אף היא חסד: "רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע… וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים" (דברים ל, טו-יט). לכן, דווקא כנסת ישראל משיגה את האלוהות ב נועם עליון עדין כל כך, נועם של דאגה מתמדת לחייה של האומה, ואפילו התחשבות מרובה בחסרונות ובפגמים של היחידים והכלל. אמנם הן בנבואת משה והן בנבואת שאר הנביאים ישנם תוכחה, צו וחוק; אך גדולים מהם הנחמה והחזון. הציור הנפלא של שלמות, שלווה ועונג, הרושם הכללי האדיר והחדש שבא לעולם רק עם הופעתה של כנסת ישראל, נמשך בספרות היהודית לדורי דורות - באגדות, בתיאורים, במשלים, בתפילות, בפיוטים ובספרי המוסר. תמיד ישנם חלקים של תוכחה, צו וחיוב, אבל תמיד ישנם גם נחמה וחזון, וערכם תמיד גדול יותר. כדוגמא סמלית לכך, ניתן להביא את דברי הרמח"ל (מסילת ישרים א), שחובתו של האדם בעולמו היא להתענג על ד'. היחס בין ד' לאדם הוא יחס של עונג, ובקשר עם ד' יש נועם ועדינות. 1 האדם, חייו ורצונותיו הם בעלי ערך, וכמובן, כלל ישראל הוא בעל ערך גדול במציאות. לכן, אין כל אומה יכולה להשיג את הנועם הזה, ו גם אין כל פרט בפני עצמו יכול להשיגו . פרט לא יכול לדבר על חזון עולמי, כאשר זירת ההתייחסות הינה עשרות שנות חייו בלבד. לכן פעמים רבות הנכבדים והחשובים שבבני אומות העולם, מתקשים מאד לדבר מתוך מסגרת חייהם הפרטיים, על החזון הגדול של השלמות העולמית.

ומתוך שמזיו כללותה של כנסת ישראל נמשך גם כן חוט של חסד בתוך כל יחיד מיחידיה, על ידי חוט קטן זה מרגיש היחיד את היופי הנעלה שיש בכללות האומה . "כל העוסק בתורה בלילה - הקדוש ברוך הוא מושך עליו חוט של חסד ביום" (חגיגה יב:). הקו, חוט החסד הזה, נמשך אל כל יחיד ויחיד מכללות כנסת ישראל וכללות התורה. כל לימוד מותיר רושם שנמשך והולך גם ביומו הפרטי של האדם. היום הוא זמן של ביטוי הפרטיות של כל יחיד ויחיד, זמן של עבודה, פרנסה ומשפחה (כמו כן, ניתן לראות שבדרך כלל היום הוא זמן החיוב של המצוות הפרטיות). לעומתו, הלילה הוא זמן מנוחה והתכנסות של כל אחד אל השורש הקדום יותר שלו. דווקא מן השורש הזה, נמשך חוט של חסד גם לחייו הפרטיים, למעשים המפורטים. בדומה לכך, נמשך חוט של חסד על כל יחיד ויחיד מן השורש שלו - כנסת ישראל.

מזיו כללותה נמשך גם כן חוט של חסד בתוך כל יחיד מיחידיה . זהו חסד של יכולת להתקשר לדברים הגדולים שהזכרנו קודם. אנו מתוודעים כאן אל המבנה המורכב של התורה, הכולל גם את הרעיונות והציורים הגדולים, וגם את המצוות הפרטיות. הנצרות ביטלה את המצוות הפרטיות, מתוך אמירה שמספיק אידיאל החסד הגדול וכל אחד יכול לעשות כרצונו. אבל הניסיון הזה נכשל. צריך להימשך החוט הפרטי - כל אדם צריך לדעת שבשעה מסוימת, במצב מסוים ובתנאים מסוימים, יש לו מחויבות פרטית, המהווה את נקודת האחיזה והקשר שלו אל החסד הכללי. תיקון העולם הוא דבר גדול, אך ישנו גם תיקון פרטי של כל שעה ומצב, והוא נמשך מתיקון העולם הגדול. אמנם הוא לא ממצה את התיקון הגדול, ובודאי שהוא לא יכול לבוא במקומו - אחרת היו רק מצוות פרטיות, בלי אידיאלים כלליים נישאים. אבל ישנו קשר בין המצוות לאידיאלים, ישנה המשכה מן המושגים הגדולים אל המושגים והתובנות המוסריות הפרטיות של כל יחיד ויחיד. כך הוא גם בכנסת ישראל, שחיבור כל היחידים אליה, הוא במידה רבה על ידי תפישה שדבר ד', התורה, היא הנחלה הרוחנית של כנסת ישראל. ולכן, כל יחיד שקשור בחלק מחלקי התורה, קשור על ידי כך גם בכללות האומה. כשהוא חווה את יכולת הפעולה הגדולה שלה בזירה ההיסטורית, הוא חש שגם בו יש משהו מן הכישרונות והתכונות האלה. לא תמיד זה גורם לו להרגיש יותר בנוח, אבל בכל אופן הוא חש קרוב יותר אל הכלל הזה.

הקישור אל האומה הוא על ידי החן האלוהי החי בקרבה, כלומר, הפן של הגילוי האלוהי שיש בהופעה של כללות האומה במציאות. ו רק מתוך כך הוא , היחיד, מקושר אליה בכללה בקשר אמיץ. ומכלל הן, אנחנו יכולים לשמוע גם את הלאו: הסתרה, החשכה או ניסיון התרחקות מהפן של הגילוי האלוהי במציאותה של האומה, מרופפים את הקשר של היחידים אליה. למשל, מצב הגלות, בו נדמה כאילו המון דברים נמצאים מחוץ לגבול ישראל, מרופף את הקשר של יחידים רבים אליה. הסתר פנים והחשכה, גורמים לכך שליחידים ישנן הרבה פחות אפשרויות לבטא את מכלול המאוויים והתכונות בתוך השדה הישראלי, וזה גורם להם להתרחק. אמנם ההתרחקות לא היתה קלה, ולוותה בצער גדול וחיבוטי נפש, אבל בכל זאת נדמה היה להם שלא היתה ברירה. מושגי היופי, החן והנועם הוחשכו מאד בגלות, והפכו יותר למושגים של סבל, קושי, קטנות והרגשה שאין מוצא ואין ברירה. ואדרבא, נדמה היה שהיופי, החן והנועם נמצאים דווקא בחוץ. שם, מחוץ לגבול הקהילה היהודית, מחוץ לתרבות היהודית, נמצאים השדות הגדולים לעבודה, לפעולה ולביטוי הכישרון. מן העבר השני, גם חוט קטן זה של חסד, מסוגל ליצור את הרגשת היופי הנעלה שיש בכללות האומה על ידי החן האלוהי החי בקרבה , קצהו צריך להיות קשור למשהו, והוא יכול להתקשר רק אל הנפש המתוקנת. אם רבים מבני ישראל מתנכרים ומתרחקים באופן מודע מן המושגים של הנועם והחן האלוהי, שוב קשה להם לשמור על הקשר והמשיכה דווקא לכללות ישראל. להיפך, הקשר עם המושגים האלוהיים נדמה להם לטורח, והם יוצאים (או לפחות מנסים לצאת) מן המציאות הזאת, ולהשתלב באומה או בתרבות אחרת. כדי שהקשר יהיה חזק, צריכה להיות מוכנות משני הצדדים. מצד כללות האומה, עליה להיות מוארת באופן המירבי על ידי הנועם האלוהי: אומה היושבת בארצה, כאשר כל זירות הפעולה בעולם פתוחות בפניה. המלכות, המקדש, כל סוגי הבניין והעבודה, בגשמיות וברוחניות. ומצד היחיד, עליו להיות מתוקן מספיק, כדי ששאיפותיו אל החן והנועם האלוהי העדין תהיינה שאיפות חזקות. אז, הוא ירצה להתחבר אל מקור הנועם והחן, וימצא אותו בכנסת ישראל, באומתו. אם משהו מתקלקל באחד הצדדים, ניכרת מיד התרופפות הקשר.

במהלך הדורות היו, וישנן עדיין, טלטלות שונות שהרחיקו את נפשות בני ישראל מן השאיפה לקשר עם אלוהים. התמעטות היחידים בכנסת ישראל במשך דורות הגלות, היו לא רק מפני המחלות, הצרות וגזירות השמד, אלא במידה רבה גם מפני המשיכה לצאת לעולם אחר. ובזמן החדש, ההתבוללות היא שיוצרת שוב התמעטות מספרית משמעותית. האתגר שהועמד במלוא חריפותו בפני כנסת ישראל כאומה ובפני בני ישראל כיחידים, הוא שיקום ההארה האלוהית על כנסת ישראל, ושיקום הקשר שבין היחידים לכללות האומה. הקשר הזה מוכרח להיות בהארת הפנים, על כנסת ישראל, מלווה בחוויית החן והנועם. ובאותה מידה, צריך לשקם את יכולת ההתקשרות של היחיד. שכן גם כאשר מפעם לפעם מופיעה לנו הארת הפנים שבתקומת ישראל, שביכולת העמידה מול האויבים, לא רק עמידה של התגוננות אלא אפילו ניצחונות. השיבה אל חבלי הארץ, שהם חבלי הרוח והקודש, לא רק שטחים למרעה, לזריעה או לבניין. כל הדברים הללו עדיין אינם ברורים מספיק, עדיין ישנה בעיה ביכולת הקליטה של היחידים את הארת הפנים הזאת. זהו ללא ספק אתגר קשה ביותר, אך הקשר האמיץ שבין היחיד לכללות האומה נוצר דווקא על ידי היופי, החן והנועם. ביטויים אסתטיים הם בדרך כלל מותרות - התוספת על גבי התועלת, הצורך וההכרח. אבל דווקא התוספת המיוחדת והמופלאה של עונג ושביעות רצון, היא הנדרשת על ידי בני ישראל מאומתם.



^ 1. בתפישת הנצרות, הפן של העונג והנועם הופרד מן המכלול כולו, הודגש והוקצן באופן מופלג ביותר, מעבר למה שהוא יכול וצריך להיות. היה כאן היפוך גמור לעומת האכזריות שבאליליות. אם בתפישה האלילית האדם הוקרב לא-ל, בתפישה הנוצרית הא-ל הקריב את עצמו למען האדם. כמובן שזה לא נכון (וגם לא יכול או צריך להיות נכון) - זו פשוט אלילות במהופך. ובכל זאת, אין ספק שהעוצמה הגדולה של הנצרות, נובעת במידה רבה מן הפן הזה שבחוויה (היהודית במקורה) של הקשר רווי העונג עם אלוהים. השפעת המקור ניכרת עד כדי כך, שהם אפילו ניסו ליצור מושג חדש - הכנסייה, שהיא במקום כנסת ישראל. ברור היה להם שהכנסייה היא משכן החסד האלוהי, כלומר שיש איזה כלל שבו החסד יכול לשכון, והיחידים צריכים להיות קשורים אליו. אלא שזה לא היה הכלל הלאומי הישראלי, וממילא התוצאות היו שונות בתכלית.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il