ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

קשר היחיד והכלל בישראל סעיף ח ;">

דף הבית ספריה אמונה כתבי הראי"ה אורות ישראל פרק ב' Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

איר תשס"ח

קשר היחיד והכלל בישראל סעיף ח


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
מיכאל בן מזל טוב

רוח הקודש בא דרך כנסת ישראל אל הלב של כל יחיד ויחיד לפי מעשיו, - החפץ של האידיאליה האלוהית היותר גבוהה, לגשמה בחיים ובמעשה, בחיי החברה והאומה, ולהרגילה בעדנת הציורים התמידיים, ההולכים ושוטפים תמיד בכח המדמה אשר בנפש האדם, ולהרחיב צעדיה בחכמה וכשרון, עד שמצד רוב פיתוחה ושכלולה היא מוצאת את עצמה מבונה בכל טוב, אור חסד, גבורה, חכמה, שמחה, עדן ואהבה, ומתוך שלמות בנינה ומילואה היא מרגשת גם כן בהארה פנימית את האור והטוב העולה למעלה למעלה מכל הכלים של יכלתה וחפציה, והיא מתנשאת תמיד לעומתם. וכשם שהחפץ העליון האלוהי, השרוי בכללות האומה, נותן מכחו את עז רוח קדשו על היחידים המתכשרים אליו, כן גם כל יחיד המתכשר בתכונה אלוהית, בטוב מוחלט, במוסר טהור וכללי, המחוזק בדעה ושכל טוב, לפי אותה המדה שהוא משתוקק להעלות את נשמת האומה כולה, לרוממה ולשגבה, כן הוא פועל, וכן הוא מחזק אותה ומוציא אותה מתעלומת הכח אל אור הפועל. "כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הצבור, אמר הקב"ה מעלה אני עליו כאילו פדאני לי ולבני מבין אומות העולם" (ברכות ח).


עד עתה, ראינו בעיקר את ההשפעה מתוך כללות האומה על היחיד. כאן, אנחנו רואים שיש גם השפעה הדדית של היחיד על מצבה והתגלותה של כנסת ישראל, עד כדי שהקב"ה אומר שהוא פדאני לי . ראשית כל, הרב מציב את העיקרון, שרוח הקודש , כלומר, ההתגלות של אוצר האידיאליות של כנסת ישראל בחיים בפועל, בא דרך כנסת ישראל אל הלב של כל יחיד ויחיד לפי מעשיו . ישנו, אמנם, קשר בסיסי, עקרוני, שקיים תמיד בין כללות האומה לכל יחיד מיחידיה. אבל עוצמת הגילוי של הקשר הזה, הינה לפי מעמדו ומעשיו של האדם, כפי שהוא בונה את עצמו מתוך מודעותו ובחירתו.

החפץ של האידיאליה האלוהית היותר גבוהה, לגשמה בחיים ובמעשה, בחיי החברה - בדור מסוים, והאומה - לטווחים ארוכים יותר, לדורות. ולהרגילה בעדנת הציורים (זהו ביטוי שבו הרב מתרגם לפעמים לעברית את המונח 'אידיאלים') התמידיים, כלומר ציורי החזון והמגמות, שהם האידיאלים ההולכים ושוטפים תמיד בכח המדמה אשר בנפש האדם . כל חזון, נובע מן הכוח המדמה. במקומות שונים, קושר הרב בין הנבואה וחזונה לבין הכוח המדמה, על פי הפסוק "וּבְיַד הַנְּבִיאִים אֲדַמֶּה" (הושע יב, יא). לכן, גם הציור החזוני, האידיאלי, שאפשר לסמן אותו כמגמה ומטרה לפני האדם כיחיד ולפני החברה בכללותה, נוצר בכח המדמה אשר בנפש האדם .



ולהרחיב צעדיה בחכמה וכשרון . שכן יש צורך לא רק להציב את האידיאלים, אלא להרחיב את הצעדים. כלומר, ליצור שדה מעש בו המטרות תוכלנה להתגשם, או לפחות להתקרב להגשמתן. עד שמצד רוב פיתוחה ושכלולה היא , רוח הקדש שבכנסת ישראל, מוצאת את עצמה מבונה בכל טוב, אור חסד, גבורה, חכמה, שמחה, עדן ואהבה, כל התכונות של החיים. אין כאן הצטמצמות בתכונה אחת בלבד, גם אם היא יכולה להיחשב על ידי מישהו כתכונה מוסרית עדיפה, כי אם רוח הקודש מבונה בכל טוב : אור של חסד , ומיד כאיזון לו - הגבורה , חכמה שיש בה דייקנות וסדר, ושמחה שיש בה רגש ועליזות, קצת פריצת סדרים, כלומר, ספונטניות שאינה כפופה דווקא לגדרי הסדר וההיגיון. עדן ואהבה - עדין הוא ביטוי שיש בו עדינות ורגישות, כלומר שמירת מרחק מסוים וויסות העוצמה על מנת שלא להזיק מתוך קרבת יתר. לעומת האהבה המקלקלת את השורה (בראשית רבה נה), במובן של קרבה יתירה מעבר למה שהיה ראוי.

ומתוך שלמות בנינה ומילואה היא מרגשת גם כן בהארה פנימית את האור והטוב העולה למעלה למעלה מכל הכלים של יכלתה וחפציה . כל אלה, החפצים והרצונות השונים, הם הכלים לרוח הקודש, ואחר כך בנינה . בניין גם הוא סוג של כלי, אך יציב וקבוע יותר. כלי החיים - המוסדות, המנהגים, ההלכות, אורחות החיים וכל הדברים הנחוצים לבניין החברה האנושית, הם כלים לקלוט, לממש ולגשם את רוח הקודש. והיא , הנטייה שלמעלה מן הכל, מתנשאת , כלומר, עולה תמיד לעומתם , לעומת הכלים, השאיפות והחפצים. שכן שום מגמה מן המגמות, שום חזון וציור של חכמה, שמחה, חסד או גבורה, אינם ממצים את עוצמת הקשר עם הא-ל האינסופי. למרות זאת יש להם ערך גדול - הם יכולים לשמש תשתית יציבה כדי שהכמיהה אל התעלומה, אל מה שמעל ומעבר, תוכל להתקיים בתוך המציאות בלי להרוס ולסתור אותה. כדי שתוכל לאצור בתוכה את הכמיהה הזאת, עליה להיות מבונה בכל טוב .

וכשם שהחפץ העליון האלוהי, השרוי בכללות האומה, נותן מכחו את עז רוח קדשו על היחידים המתכשרים אליו (כלומר, אלה שלפי מעשיהם ומאמציהם נעשים מוכשרים יותר להיות המבטאים של רוח הקדש ורוח האומה), כן גם כל יחיד המתכשר בתכונה אלוהית, בטוב מוחלט, במוסר טהור וכללי, המחוזק בדעה ושכל טוב, לפי אותה המדה שהוא משתוקק להעלות את נשמת האומה כולה, לרוממה ולשגבה, כן הוא פועל, וכן הוא מחזק אותה ומוציא אותה מתעלומת הכח אל אור הפועל. יש כאן משוואה: רוח הקדש הקיימת באומה, פועלת ישועות וטובות על היחיד המכשיר את עצמו לקלוט אותה. ובאותו אופן, כל יחיד שמצליח לקלוט את רוח אלוהים הטהורה שבמציאות, לפי אותה המדה שהוא משתוקק להעלות את נשמת האומה , הוא מחזק ומוציא אל הפועל את אור נשמתה של האומה. כלומר, לא מספיק שהוא יהיה איש בעל כישרון יוצא מן הכלל ויכולת נפלאה. לא מספיק שהוא קולט את האלוהות השרויה בהוויה כולה וקולט את רוח הקדש שבכנסת ישראל. הוא צריך להיות גם בעל רצון להעלות את כנסת ישראל. זוהי מערכת גומלין בין היחידים המיוחדים, המופלאים בכישרונותיהם, שלכאורה יכולים היו לעמוד לבדם כגיבורי האנושות, ללא קשר לאומה מסוימת או לזמן מסוים, לבין כנסת ישראל. גם היא, כפי שראינו בפרק הקודם, איננה כמו כל אומה אחרת, מפני שהיא מבטאת את רוח הקדש האלוהית באופן מיוחד. בתחילה, הנולדים לכנסת ישראל (שביטוייה בפועל הוא כלל בני האומה הישראלית), מקבלים ממנה את רוח הקודש ואת נשמתם המיוחדת, הכללית מאד. ולאחר מכן, אף שלפעמים מאמציהם עולים אל מעבר לגבול הלאומי, בכל זאת הם רוצים לגמול דווקא לכנסת ישראל, וממקדים את רצונם בהעלאתה לרמה גבוהה יותר של קיום בפועל.

מציאותם של בעלי הרוחניות המופלאה, מסמנת את המעבר מתקופה לתקופה בהתפתחות היהודית ההיסטורית. הם מבשרי התקופות החדשות. אנשים מיוחדים במינם, כמו האר"י הקדוש, שבגודל נשמתו, כישרונו ורצונו הגדול להעלות את כנסת ישראל, תורם תרומה ייחודית, ואכן מוציא מתעלומת הכח אל אור הפועל את עומקי רוח הקדש הקיימים בכנסת ישראל. המעמקים האלה קיימים תמיד, אבל הם נמצאים בתעלומת הכח ואינם באים לידי ביטוי ב פועל בדרך שהיתה קיימת עד אז. על מנת לגלות אותם, יש צורך במאמץ מודע של יחיד שהגיע לרמה גבוהה בזכות עצמו. באותם הכתובים, באותם המאמרים, שלכאורה כבר נידונו ונתפרשו כל צרכם, וכבר ישנם באוצר התרבותי הרוחני הלאומי, הוא מוצא אור חדש לגמרי. מתוך אישיותו ונשמתו הגדולה, הוא בונה שכבה חדשה, רובד חדש בהבנת כנסת ישראל, תפקידה, רוחה ונשמתה. אך הדבר אינו נשאר בגדר הישג אישי, כי אם מעלה את רמת ההתייחסות והרוחניות של כל כנסת ישראל הקיימת בפועל, לרמה חדשה. הוא פותח דרך הארה חדשה לגמרי, שתהיה מעתה ואילך דרך לרבים. יחסי הגומלין שבין הכלל המקודש והיחידים המקודשים, פועלים תמיד בכל דור ודור, אלא שרק מפעם לפעם, כאשר מגיעים אנשים גדולים המסוגלים לגלות תעלומות גדולות, הדברים בולטים במיוחד. במבט לאחור, אנו אומרים שהתחילה אז תקופה חדשה.

כל העוסק בתורה - מצד גודל שכלו, ובגמילות חסדים - מצד גודל מוּסרוֹ, ומתפלל עם הצבור, ממקד את רצונו ברצון הציבור ורוצה להעלות את כנסת ישראל למדרגה חדשה. כל מי שיש בו שלוש תכונות אלה, לפי המידה בה הן קיימות בו, אמר הקב"ה מעלה אני עליו כאילו פדאני לי - לרוחי, רוח הקודש. הוא פדה את הקודש שיש בעולם, הקב"ה כביכול אומר שגם הוא היה במאסר של תעלומה, בסתר, ועכשיו התגלה, נפדה ויצא לחפשי. ולבני , שכן מעתה ההארה היא לכל בני ישראל בפועל, ולא רק לאותו יחיד, מבין אומות העולם - מן הגלות, המאסר וההסתר. השבי שאומות העולם שובים את ישראל, איננו כלכלי, מדיני או חברתי בלבד, אלא גם רוחני. על מנת להתקיים בגלות, כנסת ישראל מוכרחה לתפקד על פי המושגים והקריטריונים של אומות העולם. אבל עצם ההכרח הזה הוא מעין מאסר והסתתרות בכלא נורא, כמו לבישת בגדים של אחרים כדי להתקיים ולהישאר בחיים.

מי שבכל זאת מסוגל בתוך המציאות הזאת לגלות גילויים מקוריים, להעלות את רמתה של האומה, הרי הוא ממש פודה מן הגלות, ככל שהוא מכוון יותר למעמקי הקדש שבכנסת ישראל ובנשמת היחיד. כל מי שפועל בזה, מגלה גם את ניצוץ הגאולה, הפדות מן הגלות. גם האר"י עצמו קשר את הדברים האלה, ואמר שהעיסוק בנסתרות לפי שיטתו, הוא אחד האמצעים ליציאה מן הגלות. 1 זו יציאה רוחנית, שיכולה אולי להגיע עד כדי יציאה בפועל שגם אחריה עדיין יש מקום ליציאה רוחנית נוספת. פדות מדינית, כלכלית וחברתית איננה מספקת, ויש צורך גם בפדות וגאולה רוחנית. הרב, בעקבות דברי האר"י האלה ודברי המקובלים הגדולים שהיו לפניו, ראה בעיסוק הזה את הגאולה של הקדש. לכן, הוא דיבר על 'תחיית החול' שזו הגאולה המדינית החברתית, ועל 'תחיית הקדש', היא העיסוק ברוחניות היהודית, העצמת הגילוי של רוח הקדש שבכנסת ישראל ושבנשמת היחיד. הפדות מבית הכלא הרוחני - המושגים וקני המידה שאומות אחרות מציבות כקני מידה של קיום, חזון, תוכן ומשמעות החיים, תבוא על ידי יצירה רוחנית גדולה. רק המקוריות הזאת תציב מחדש את כנסת ישראל בפועל, בעמדתה הראויה לה בתרבות העולמית בקרב העמים.



^ 1. שאלה: האם יהיה נכון לומר, שתנועת החסידות היוותה הצלחה עצומה מבחינה זו, שהרי היא הקיפה המונים רבים, הרבה יותר מתורת האר"י?
תשובה: אי אפשר לזלזל בזה, כמובן, אבל יחד עם זאת צריך לדעת, שהעיקר כאן אינו כמות העוסקים, אלא איכות העיסוק. ההמונים הרבים נשארו פחות או יותר ברמתם, ולא הצליחו ללמוד תורה באותו עומק כמו תלמידי האר"י. גם אם ניקח בחשבון את ההבדלים שבין דרכו של האר"י לדרכה של החסידות לגווניה, ככל הנראה אין הבדל גדול בין מספר המקובלים הגדולים שהלכו בדרכו של האר"י, לבין מספר האנשים הגדולים שהחסידות הצליחה לקרב אל המקורות האלה. כתנועה עממית המונית, בודאי שהחסידות גדולה הרבה יותר, אבל צריך לדעת שאת התופעה הזאת ראו רבים לא רק בחיוב, כי אם גם בשלילה. וזאת, מפני שקשה מאד, אם בכלל אפשרי, לעשות פופולריזציה למושגים עמוקים וגדולים כל כך, ולהכניס אותם לחיי ההמונים, מבלי להעלות קודם את אותם ההמונים במדרגות רבות.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il