^ 1. ביחו"ד ב, א, כתב שמנהג ספרדים שלא להוציא ציציות. והוסיף עוד מקורות באוצרות יוסף (מהרב דוד יוסף) א, כז. ומו"ר הרצי"ה בהדרכתו לתלמידים לא חילק בין אשכנזים לספרדים, אולם שמעתי מהרב דוד חי הכהן שליט"א, מגדולי תלמידי הרצי"ה, ששאל את הרצי"ה האם הדרכתו להוציא ציציות מחייבת גם אותו, שכן מנהג משפחתו, (דודו היה ת"ח חשוב ומנאמני ביתו של בעל ה'בן איש חי'), שלא להוציא ציציות. והשיב לו הרצי"ה, שאינו צריך להוציא ציציות. ועל פי זה הוא מורה לתלמידיו הספרדים שלא להוציא ציציות.
ונראה לענ"ד שיש מקום לומר שגם מנהג הספרדים שמוזכר בספרים מהדורות הקודמים, אינו נוגע כלל לציציות, אלא עיקר דברם היה על הבגד, וכיוון שהיו רגילים בארצות המזרח וצפון אפריקה לילך במין חלוק (ג'לביה), לא היה ניתן להסתיר את הבגד ולהוציא את הציציות, אלא היה צריך לבחור: או ללבוש את הטלית על הבגדים ולגלות את הכל כדברי השולחן ערוך, או להסתיר את הכל כדברי האר"י. ונהגו כאר"י להסתיר. אבל למי שהולך במכנסיים וחולצה, אין בעייה להסתיר את הבגד ולגלות את הציציות, ולקיים בזה את המצווה בהידור. וכך משמע מדברי האר"י בעצמו, שצריך להסתכל בציצית בכל שעה ובכל רגע (שער הכוונות ז, ג). ורק מפני שבמשך דורות, בעת שהלכו עם חלוק, נהגו להסתיר את הכל, רבים ממשיכים בזה גם היום, אף שמצד הדין נכון להראות הציציות.
מלבד זה, יש ערך עצום להוצאת הציצית, שעל ידי כך מביעים הזדהות עם התורה ומצוותיה, מתוך כך זוכרים את המצוות לעשותם, כפשט הפסוק. ובמיוחד למי שנמצא בעבודה או בצבא עם ציבור שאינו שומר תורה ומצוות, יש חשיבות יתירה שיהיה בבגדו היכר שהוא מהדר במצוות, ואינו מתבייש לקיים מצוות גם בפני אנשים העלולים ללעוג עליו, ועל ידי כך יוכל ביתר קלות לעמוד בניסיונות. ואמנם מי שמייחד עצמו כדתי בכובע וחליפה פחות נצרך לזה, ואעפ"כ יש מעלה לייחד עצמו בלבוש שנצטווינו עליו בתורה.
^ 2. הלכה כר' שמעון שמצוות ציצית תלויה בזמן, ולכן נשים פטורות ממנה, כמבואר במנחות מג, א, וכ"כ הרי"ף והרא"ש. אולם בפשטות, ככל מצווה שהזמן גרמה, אם ירצו לקיים את המצווה רשאיות, ורק נחלקו אם יכולות לברך (יעויין בפניני הלכה תפילת נשים ב, ח). הרמב"ם כתב בהל' ציצית ג, ט: "ונשים ועבדים שרצו להתעטף בציצית מתעטפים בלא ברכה". וכ"כ החינוך שפו. לעומתם דעת ר"ת והר"ן שנשים שרוצות להתעטף בציצית רשאיות לברך. וכיוצא בזה נחלקו אם יברכו על תקיעת שופר ונטילת לולב, ומנהג רוב הספרדיות שלא לברך, ומנהג האשכנזיות לברך, וכמבואר בשו"ע או"ח תקפט, ו. אמנם בשו"ת מהרי"ל החדשות ז', כתב שאין לנשים להתעטף בטלית, והזכיר כמה טעמים, וביניהם, שיש לחוש לאיסור כלאיים והוצאה בשבת ומנהג הדיוטות, ועוד טעם על פי הסוד, וכן שיש לחוש ליוהרא. ובספר מהרי"ל מנהגים הל' ציצית ד', מבואר שהיו נשים שהתעטפו בציצית, וביניהם אשתו הרבנית של מהר"י ברונא, ואף שלא היתה דעתו נוחה ממנהגה, לא מחה. ועיין עוד באגור הל' ציצית כז, שהזכיר מנהג זה. בתרגום יונתן בן עוזיאל לדברים כב, ה, משמע שיש בזה איסור מטעם "לא ילבש". אמנם כל הראשונים שעסקו בסוגיה לא הזכירו חשש זה. אך בין האחרונים היו שהזכירוהו, וביניהם בן איש חי ש"א לך לך יג.
ובשו"ע יז, א: "נשים ועבדים פטורים, מפני שהיא מצוות עשה שהזמן גרמא. הגה: ומ"מ אם רוצים לעטפו ולברך עליו הרשות בידן כמו בשאר מצוות עשה שהזמן גרמא (תוס' והרא"ש והר"ן פ"ב דר"ה ופ"ק דקדושין), אך מיחזי כיוהרה, ולכן אין להן ללבוש ציצית, הואיל ואינו חובת גברא (אגור סימן כ"ז) פי' אינו חייב לקנות לו טלית כדי שיתחייב בציצית". הרי שאין כאן חשש לאיסור הלכתי מטעם כלאיים או "לא ילבש", אלא רק מפני שנראה כיוהרה כתב הרמ"א שאין להן ללבוש.
ובאגרות משה או"ח ד, מט, כתב תשובה יסודית ועיקר דבריו, שאם מגמת האשה שרוצה להתעטף בציצית לשם שמיים, הרי היא רשאית ויש לה שכר על כך. ותיקח בגד שיהיה שונה מטלית של גברים (ונראה שאפשר לשנות על ידי צבעים שונים). ולמנהג אשכנז רשאיות לברך. אבל אם מגמתן ללחום את מלחמת הפמניזם, ורוצות להכניס את מלחמתן כדי להתמרמר ולשנות את דיני התורה, הרי שיש בזה כפירה בתורה ואין להן חלק בעולם הבא. ע"כ. לפיכך נראה שאשה הרוצה להתעטף בציצית לשם שמיים תתעטף בצינעה, ובזה אין חשש יוהרה, ואין בזה ביטוי של התמרמרות על ההלכה והמסורת. ואם נשים רבות ינהגו כך בצינעה לשם שמיים, הרי שבמשך הזמן גם אם ילבשו שלא בצינעה כבר לא ייחשב הדבר כיוהרה והטחת דברים כנגד מסורת התורה. ומ"מ נלענ"ד שגם כיום אין למחות באשה שמכוונת לשם שמיים ומתעטפת בטלית בציבור, שיש לה על מי לסמוך. אולם יש למחות כנגד נשים שאינן מהדרות במצוות רבות ודווקא בטלית מתעטפות בפרהסיא, כדי לבטא בזה התנגדות למסורת ההלכה.
^ 3. בין המתירים: חסד לאברהם (להר"א תאומים מהד"ת או"ח ג); אחיעזר ח"ג סט; חזון איש (או"ח ו, י); תפארת יוסף א; הר צבי או"ח י; ציץ אליעזר ו, טו. מרן הרב קוק זצ"ל באורח משפט או"ח קכב, מלמד זכות על המקילים. בין האוסרים: מחזה אברהם ג, דברי חיים (לר"ח מצאנז, ח"ב, א-ב, מטעמים שונים). וכן במנחת יצחק ב, צו-צט (והתיר כשאין לו ציציות אחרות להטילם בבגד שאינו מצמר שחיובו לחלק מהפוסקים מדרבנן, אבל לא יברך). במידה רבה מחלוקת זו תואמת למחלוקת שהתעוררה סביב מצות מכונה, האם הן כשרות לקיום מצוות אכילת מצה בליל הסדר. כל הפוסלים מצות מכונה יפסלו גם את הציציות שנטוות במכונה, מפני שלדעתם נאפו שלא בכוונה. וכן רוב המכשירים מצות מכונה יכשירו גם חוטי ציצית של מכונה. (וכן הלכה שמצות מכונה כשרות, כמבואר בפניני הלכה פסח יב, ד). אבל יהיו בין המתירים מצות מכונה שיאסרו ציציות של מכונה, מפני שעיקר הכוונה הנדרשת באפיית מצות - להשגיח שלא יחמיצו, ובזה אין צורך שהמעשה יעשה דווקא על ידי יהודי, כי ההשגחה יכולה להתקיים גם כאשר המכונה עובדת. אולם לגבי חוטי ציצית אפשר לומר שעיקר הכוונה לעשותם ממש לשם מצווה, ואי אפשר לכוון זאת במכונה.
למעשה כתב בציץ אליעזר ו, טו, אחר שבירר את הסוגיה בהרחבה, ש"אין כל מקום להרעיש על הנוהגים היתר בציצית מכונה, אחרי שמצאנו לכמה וכמה מגדולי הדורות מדור הקודם ומדור זה שהתירו הדבר, כי יש להם כר נרחב לסמוך עליו. (אולם) מובן שצריכים השגחה לפקח שיאמרו בשעה שנותנים החוטים למכונה, וכן לכל הפעלה של הכפתור, שעושים הכל לשם מצוות ציצית. ומשום הידור מצווה יחזרו על כך בכל כמה זמן באופן שהכל מתחילת העשייה עד סופה יעשה לשם מצוות ציצית".
^ 4. לדעת הרמב"ם והרא"ש השיעור המיזערי של הציציות ד' גודלים, 8 ס"מ, ולדעת ר"ת והסמ"ג - י"ב אגודלים - 24 ס"מ. (כך הוא לשיעור המקובל, אולם לדעת חזו"א אגודל הוא 2.5 ס"מ, נמצא אורך הציצית 30 ס"מ). ונראה מהשו"ע יא, ד, שבשעת הדחק גם בד' אגודלים כשר ואפשר לברך על ציצית זו (כה"ח יא, טז), אולם הפמ"ג כתב שאין לברך עליה מספק, ולזה נוטה במ"ב יא, כ. ועיין בבאו"ה ד"ה 'וכן נוהגין'.
^ 5. בכל ציצית ישנם ארבעה חוטים, והם נכפלים, ועל ידי כך הם יוצאים שמונה חוטים. לרא"ש, אם נשאר מכל חוט מארבעת החוטים כשיעור עניבה, כשרים. (שיעור עניבה הוא שיעור חוט שאפשר לקשור על ידו בעניבה את שאר החוטים. מקובל להורות ששיעור עניבה הוא 4 ס"מ, אמנם אם בפועל ניתן לקשור בעניבה את כל החוטים בחוט קצר יותר, הרי שיש בו כדי עניבה). היינו אפשר שמכל חוט מארבעת החוטים צד אחד יחתך עד הגדיל, ומצד שני ישאר כדי עניבה. ואם הקפידו בעת קשירת הגדיל, שארבעת החוטים שמצד אחד יהיו המשך של החוטים מצד שני, הרי שגם אם נקרעו כל ארבעת החוטים שבצד אחד עד הגדיל, ובצד השני נותרו כדי עניבה - כשר. אבל אם לא הקפידו, כבר כשנפסקו שני חוטים עד הגדיל, ספק פסולים, כי אולי שני החוטים הם חוט אחד מהארבעה, נמצא שלא נשאר כדי עניבה בחוט אחד מהארבעה. וכך כתבתי למעלה, כדי לצאת מספק, אולם בפועל רגילים המדקדקים להקפיד שארבעת החוטים היוצאים מצד אחד של הקשר יהיו המשך של ארבעת החוטים שיוצאים מהצד השני של הקשר, ואזי הדין שאם נחתכו כל ארבעת החוטים שבצד אחד עד הגדיל, ובצד השני נשאר מהם 'כדי עניבה', עדיין כשרים ואפשר לברך עליהם. אבל אם נחתך חוט אחד מצד אחד וחוט אחד מצד שני, ובשניהם לא נשאר כדי עניבה, פסול.
ולדעת ר"ת, הציצית תהיה כשרה רק אם ישארו שני חוטים (שהם ארבעה מתוך השמונה) בשיעור 24 ס"מ ומהשניים הנותרים כשיעור עניבה. לפיכך, אם הקפידו בעת קשירת הגדיל שיהיו ארבעה החוטים שמצד אחד ניכרים, אם יפסקו שני חוטים מצד אחד עד הגדיל, הציצית כשרה. ואם לא הקפידו, רק כאשר נחתך חוט אחד עד הגדיל הציצית כשרה. ואם שני חוטים נקרעו עד הגדיל, כבר יש חשש ששני החוטים מהשמונה, הם חוט אחד מהארבעה, ולא נשאר בו כדי עניבה, והציצית פסולה לר"ת. מהשו"ע יב, א, יוצא שהעיקר כדעת הרא"ש, ואפשר לברך על ציצית זו. וכ"כ במ"ב יב, יא, ובבירור הלכה יב, א. וכך כתבתי למעלה. אלא שצריך להשתדל להחליף את הציציות במהרה כדי לצאת ידי דעת ר"ת, (וגם כדי לקיים את המצווה בהידור ובשלמות).
ועיין בשו"ע יב, ג, שלדעת ר"י אפשר להחשיב לכדי עניבה גם את הגדיל, אבל כתב במ"ב
יג, שלא יברך על כך. והעצה לזה, לפתוח את הקשרים והליפופים לגמרי, ושוב לקשור וללפף סדרת כריכות אחת (מתוך הארבע), וכך הגדיל יתקצר, וישארו חוטים באורך של ארבעה ס"מ. וכיוון שלא הסירו לגמרי את החוטים מהבגד אין זה נחשב כהטלת חוטים קצרים מדאי בתחילה, אלא כחוטים שהיו ארוכים מספיק ונתקצרו. אבל צריך לפתוח את כל הקשרים, כדי שהוא יכשיר את הציצית בקשירתם מחדש, עפ"י הכלל "תעשה ולא מן העשוי" (פמ"ג משב"ז יא, ג).