לכבד באמת את הנופלים

מבוכה גדולה קיימת בציבור לגבי אופיו ומסריו של יום הזיכרון. רבים חושבים בשטחיות, שמגמת יום הזכרון להרכין ראש בעצבות, וככל שנתאר יותר את הכאב שבנפילת החיילים כך נכבד יותר את זיכרם.

אבל האמת הפוכה, היחס הנכון לנופלים - שהם קדושים. שכל חייהם נצרפו ונתקדשו במסירות הנפש למען העם והארץ. ועליהם אמרו חז"ל: הרוגי מלכות - אין ברייה יכולה לעמוד במחיצתם בגן עדן. כלומר מי שאינו מאמין חושב שהם יותר מתים, אבל יהודי מאמין יודע שבאמת הם יותר חיים מכל השאר. הם מתו בקיצור ימים בעולם הזה, אבל הם חיים מאוד בעולם שכולו ארוך - בעולם הבא, הם הרבה יותר חיים מאיתנו. הם קדושים, ואמרו חכמים: "קדוש לעולם קיים".

במותם על קידוש ה' הם התעלו מן המציאות הפרטית שבה שרוי כל יהודי אל המדרגה הכללית של קדושת כלל ישראל. בזה שמסרו את כל חייהם למען כלל ישראל, הפכו להיות במדרגתו. והם קשורים יותר אל הקב"ה, אל מקור החיים. ולכן במיתתם הוסיפו הרבה חיים בעולם האמת ובעולם הזה, ובזכותם אנחנו חיים כאן, וכל מה שאנו עושים משלהם הוא.

לדאבון לבנו, השתלטו על כלי התקשורת הממלכתיים ועל חיי התרבות במדינת ישראל, אנשים חסרי אמונה, מנותקים מעברו ומייעודו של כלל ישראל. בתחילה עוד היתה בהם לחלוחית של יהדות ממה ששמעו בבית הוריהם, אולם במשך הזמן הריחוק עשה את שלו, והם הפכו את יום הזכרון ליום של "שלום עכשיו", ליום שבו במקום לכבד את זכרון הנופלים, להבין את משמעותו של עם ישראל, ולתת משמעות למסירות נפשם, הם פוגעים בכבודם, ומעמידים את מותם כמוות ריקני, חסר משמעות. הם מציירים עצמם כעצובים ומכבדים את הנופלים, הם מספרים עליהם סיפורים עצובים, אבל האמת שאין פגיעה גדולה בכבודם של הקדושים מאשר הצביון הקלוקל שהעניקו ליום הזכרון, שביסודו - התעלמות מהיעוד הכלל-ישראלי שלמענו מסרו את נפשם.

הצביון הנכון של יום הזכרון צריך להיות הגברת החיים לאורם ולזיכרם. במסירות נפשם על קידוש ה', הם גילו שהעניין הלאומי, חזון קיבוץ הגליות ובניית ישראל בארצו כל כך גדול עד ששווה לתת את כל החיים למענו. ומכח זה אנחנו מגבירים את כוחנו ולאורם אנחנו ממשיכים, והילדים שאנחנו מולידים ומגדלים מכוחם, הישובים שאנחנו מקימים מכוחם, לימוד התורה שאנחנו לומדים שלהם הוא. החברה היהודית המוסרית שאנחנו רוצים לבנות כאן כחזון הנביאים שלהם. ומתוך יום הזיכרון אנחנו מתגברים ברוב מרץ להמשיך בדרכם, דרך של מסירות נפש למען ישראל. ובזה אנחנו באמת מכבדים אותם, כקדושים וטהורים, כזוהר הרקיע מאירים ומזהירים.
כך גם צריך לומר למשפחות השכולות, אלו שבקרבם צמחו הקדושים הגיבורים הללו, אל תכנעו למוות, המשיכו לחיות מכוחם. היפכו את הדמעות למעיין החיים של האומה.

ביום זה, שהוא יומם של הקדושים, עלינו לקבל על עצמנו לתרום יותר למען עם ישראל, לבנות משפחות טובות, שיש בהם תורה ומוסר, נאמנות לעם ולארץ, לא להרכין ראש אלא לזקוף את קומתנו מאוד לכבודם, ולהרים את מבטנו אל מעבר לאופק הרגיל, אל חזון הגאולה ואחרית הימים. וגם אם בעינינו דמעות, אלו דמעות של גדולה.