ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

ההתדבקות וההתקשרות בכללות ישראל פסקה ד ;">

דף הבית ספריה אמונה כתבי הראי"ה אורות ישראל פרק ג' Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

סיון תשס"ח

ההתדבקות וההתקשרות בכללות ישראל פסקה ד


נערך על ידי הרב

מוקדש לרפואת
רבקה בת צילה

כשהאור האלוהי, שהנשמה מרגשת אותו בכל חושיה הרוחנים בכללותה של כנסת ישראל, בעצם גבהו ותקף זהרו, עולה למרומי עליוניותו ומתרחב לכל מרחבי פעולותיו במציאות, באדם ובעולם, כנסת ישראל מתרוממת על ידו, ומתחברת בחבור אהבה וזוהר, מלא חיים חכמה חסד וגבורה נצח והוד, ומתעטרת באלוהות המתגלה בכל ההויה, שכנסת ישראל מתגלה אז כנושא המקבל את האור העליון, הבא ממקור יותר נערץ ויותר עשיר וממולא אור אין סוף לכבוד ולשלמות. וקישור זה כפי גדלו חוזר ומשפיע הארות עליונות בכל הנשמות הפרטיות של כל היקום, ובדרך הרגשה בטוחה לנשמותיהם של צדיקי עולם, המשותפים בעצם הויתם בשמחת ד' במעשיו.
כדי להיות מוכן לקליטת אור נעלה זה, המלא שלל גדולה אלוהית מרובת צבעים וגונים מרהיבים, אדירים ונצחיים, צריך רוח ענוה תמימה בעצם טהרתה, ענוה טהורה המדריכה עז ומוסיפה כבוד וחפץ חסד כללי לכל היקום, המחוברת עם הכרת אמת על דבר השלמות המוחלטת ועל דבר היחש של האדם אליה, שעל ידה הוא מתמלא צמאון לאלוהים ורננת קודש רעננה ונעלסה.


פיסקה זו מחולקת לשני חלקים. החלק האחד מברר את תפקידה של כנסת ישראל וקישורה לאור ד', והחלק השני מבאר את התכונות הנדרשות מאדם פרטי כדי לקלוט את האור הזה מכנסת ישראל. האדם המוכן והמוכשר לכך, הוא הצדיק.

ישנם גילויים אלוהיים עליונים של השפעה ישירה, כמו למשל במתן תורה או בדברו של ד' אל עבדיו הנביאים, מעין מה שאנחנו אומרים בהגדה של פסח - "אני ולא מלאך, אני ולא שליח". לעומתה, ישנה השפעה שאינה ישירה, הנעשית על ידי אמצעים, מסכים וכלים. במצב כזה, הכלי עלול להסתיר את הכוח המפעיל, כי נדמה שהוא עושה את העבודה בעצמו (לכן הוא נקרא גם 'מסך', שכמוהו הוא מבדיל ומסתיר). הרבה פעמים נדמה לנו שישנו כוח או אמצעי אחר, שגם אם לא רק הוא הפועל, הרי שוודאי גם הוא מעורב ועושה חלק מהפעולה. הקב"ה פועל באמצעותו, כביכול הוא שותף שלו. מובן מאליו שזו טעות, כי לקב"ה אף פעם אין שותפים; אבל לנו נראה כאילו שישנם אי אילו מסכים, אמצעים וכלים בינינו לבין ד'. האור האלוהי העולה למרומי עליוניותו זו ההתגלות היותר גדולה, הבלתי אמצעית.

כשהאור עולה למרומי עליוניותו , גם כנסת ישראל מתרוממת על ידו . וככל שהאור האלוהי שופע יותר, כנסת ישראל תופסת מקום רם יותר, ומתחברת בחבור אהבה וזוהר, מלא חיים חכמה חסד וגבורה נצח והוד . וזאת, מפני שכנסת ישראל קולטת את האור הזה, ועל ידי כך היא מתגלה , כלומר מאירה בעצמה. היא מתגלה בתור הנושא המקבל את האור העליון, הבא ממקור יותר נערץ ויותר עשיר וממולא אור אין סוף . זה סוג של פענוח דברי חכמים שכנסת ישראל נמשלה ללבנה (רמ"א תכו, ב). כפי שהלבנה קולטת את אור החמה ומאירה, כך כנסת ישראל מאירה מהאור האלוהי. כמובן, ככל שהאור שופע יותר, גם עוצמת ההארה של כנסת ישראל גדולה יותר. מעלתה הגדולה מתגלה על ידי רוממות האור האלוהי , כלומר עוצמת ההתגלות האלוהית כלפיה, ולכן גילוי אלוהי עליון כלפי האומה, מתבטא גם במדרגה גבוהה שלה עצמה. כך קרה, לדוגמא, במעמד הר סיני. כאשר עם ישראל - מבטאיה של כנסת ישראל בפועל, חונים למרגלות הר סיני, הם מגיעים לדרגה מופלאה של "כָּל עַם ד' נְבִיאִים" (במדבר יא, כט) (על דרגה זו אמר משה אחר כך "וּמִי יִתֵּן" (שם) שיהיה כך. אבל במעמד הר סיני, כולם, כמו הנביאים, שמעו בפועל את דבר ד'). עוד אומרים חז"ל, שכיוון ש"בא נחש על חוה הטיל בה זוהמא. ישראל שעמדו על הר סיני - פסקה זוהמתן" (שבת קמו.) והתבטל המוות (שיר השירים רבה, פרשה ח). העלייה היתה כל כך עצומה, עד לדרגה של קליטה ישירה של האור האלוהי. גם בקריעת ים סוף, "ראתה שפחה על הים מה שלא ראהו יחזקאל" (מכילתא בשלח, פרק טו).

הנשמה של כל יחיד מרגישה בכל חושיה הרוחנים את האור האלוהי בכללותה של כנסת ישראל . כלומר, האור האלוהי נקלט דווקא בכנסת ישראל ככללות, כתופעה אחת כללית ולא כמפורטת לאישים מסוימים. גם הנשמה הפרטית מרגישה את האור האלוהי בתוך כללותה של כנסת ישראל . שכן, ברור שמי שמוביל את כנסת ישראל בדרכה ההיסטורית, שומר ומשגיח עליה, הוא האור האלוהי . כלומר, אם מתייחסים לאיש מסוים או לקהילה מסוימת, ודאי שניתן למצוא סיבות, נסיבות, תנאים ועניינים טבעיים, ולהסביר את כל מה שקרה להם באמצעות מערך של הבנות אנושיות מקומיות. אבל כשסוקרים באופן כללי את כל מה שקורה לכנסת ישראל - לכל השבטים, הקהילות והמאורעות, מתברר ומתגלה שיש כאן תופעה מיוחדת במינה שאיננה נתונה תחת עול חוקי ההתפתחות האנושית הרגילה. לכאורה, זו אמירה פרדוקסלית: ניתן להסביר באופן טבעי את קורותיו של כל פרט ופרט, אבל לא את אלו של הכלל כולו, אף שהוא לכאורה רק סכום של הפרטים. ואמנם, דברים דומים אנחנו מוצאים על כל צעד ושעל: אנחנו יכולים להבין את מנגנון הפעולה של כל תא ותא בגוף לפי מקומו ועניינו, אבל כשאנחנו רואים את האורגניזם הכולל, את שיתוף הפעולה שבין התאים, אנחנו עולים לרמה אחרת של הבנת פעולת הגוף.

כאן, אנחנו נוגעים במושג חשוב מאד בכתבי הרב ובכלל בתולדות המחשבה האנושית - הכלל. רמת הכלל היא רמה שונה של תפישה לעומת רמת הפרט. נכון שאין כלל בלי פרטים, אבל אלו שתי תפישות שונות גם ביחס לפרטים. אפשר לתפוש את הפרט ברמת הפרט בלבד - התנהגותו ותפקודו, ואפשר לתפוש אותו ברמת הכלל, כלומר בקשר שלו אל הכלל, שהוא מציאות בפני עצמה. אף שמציאות זו תמיד מורכבת מפרטים, היא לא רק סך של פרטים, כפי ששום יצירה אינה רק סך של מרכיביה, ובודאי ששום אורגניזם אינו רק סך אריתמטי של תאים, שניתן לומר עליו שערימה של תאים במשקל זהה תהיה בדיוק אותו דבר. העיקר הוא לא כמות הפרטים, אלא דווקא הקשרים הפנימיים שמגדירים ומכתיבים את התפקוד של כל פרט ופרט בהתאמתו לכלל. פעמים רבות, ההבנה ברמת הפרט, תהיה מאד לא שלמה אם לא נתפוש אותו ברמת הכלל. למשל, כאשר מסתכלים בהתפתחות העובר של אדם או בעל חיים. בתחילה, יש התחלקות של תאים זהים, ולפתע חלק מהם הופכים להיות תאים אחרים. לכאורה זה תהליך שאי אפשר להבין: התאים השונים באו כולם מאותו תא שהתחלק, הם נראים זהים לחלוטין, ופתאום כל אחד מהם מפתח מאפיינים שונים משל חברו. אבל אנחנו מבינים את התהליך הזה מפני שאנחנו יודעים שיש פה מנגנון פנימי המייצג את הכלל, את התוכנית הכללית, המכתיב את התפקודים השונים לכל הפרטים. תפישת הכלל היא תפישה ברמה שונה, ודווקא היא מסבירה טוב יותר, ובודאי ביתר שלמות, גם את התפקידים של הפרט, מערכת הקשרים שלו עם הפרטים האחרים, וכל שאר המאפיינים שלו.

אפשר לדעת מי היו ההורים של כל איש ואיש מישראל, באיזה 'חדר' הוא למד, מה עשה ובמה הכישרון שלו. אבל הוא יותר מזה - הוא חלק מכלל ישראל. המושג הזה בא לידי ביטוי כמובן גם בהגדרה הלכתית. למשל, הכבוד והיחס לאדם שנפטר הוא לפי המעשים שעשה בעודו בחיים. אבל אם יהודי, יהיה מה שיהיה, נהרג על קידוש השם, וההגדרה הפשוטה לכך היא, שנהרג מפני שהוא יהודי, אין למעלה מן הכבוד שנותנים לו. כבר אין חשיבות לשאלה מה היתה מעלתו האישית, שכן היחס אליו נעשה מתוך ההסתכלות הכללית. במותו, הוא מייצג את כלל ישראל כולו. אצלו, הכלליות היא זו שבולטת והפרטיות נעלמה, נבלעה לגמרי. ולכן, "הרוגי מלכות אין אדם יכול לעמוד במחיצתן" (פסחים נ.). לא מגיע לשום צדיק פרטי, אפילו עליון וחשוב מאד, לעמוד במחיצתו של מי שנהרג מפני שהוא יהודי, חלק מכלל ישראל. זה לא מגיע לו, שכן יהיה מה שיהיה - זו מדרגתו הפרטית. היא יכולה להיות גבוהה מאד, אבל עדיין פרטית, והיא שונה בעוצמתה מן המדרגה הכללית.

בכל תא ובכל גרגר, יש אור אלוהי. אם למשהו יש חיים, קיום וממשות, זה אומר שיש בו אור אלוהי, לא יכול להיות אחרת. אבל רק בכללות, האור הזה נתפש בעצם גבהו ותקף זהרו . בצד הפרטי ישנן מדרגות שונות, כמו שמובא בגמרא (יומא פו.): "וְאָהַבְתָּ אֵת ד' אֱלֹוהֶיךָ" (דברים ו, ה) - שיהא שם שמים מתאהב על ידך. שיהא קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים, ויהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו - אשרי אביו שלמדו תורה, אשרי רבו שלמדו תורה. אוי להם לבריות שלא למדו תורה, פלוני שלמדו תורה - ראו כמה נאים דרכיו, כמה מתוקנים מעשיו, עליו הכתוב אומר "וַיֹּאמֶר לִי עַבְדִּי אָתָּה יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר" (ישעיהו מט, ג). אבל מי שקורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים ואין משאו ומתנו באמונה, ואין דבורו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו - אוי לו לפלוני שלמד תורה, אוי לו לאביו שלמדו תורה, אוי לו לרבו שלמדו תורה. פלוני שלמד תורה - ראו כמה מקולקלין מעשיו וכמה מכוערין דרכיו! ועליו הכתוב אומר "[וַיְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי] בֶּאֱמֹר לָהֶם עַם ד' אֵלֶּה וּמֵאַרְצוֹ יָצָאוּ" (יחזקאל לו, כ). במדרגה הפרטית, יכולה להיות יחסיות של הופעת האור. אבל הופעתו בעצם גבהו היא עניין של כלל ישראל, מפני שכללות ישראל זו המדרגה האובייקטיבית, העצמית, הבלתי משתנה, וממילא כך היא קולטת את הופעת האור האלוהי. ותקף זהרו , כלומר זהו האור הזוהר בתקפו, בחוזק, לא כזה שאפשר לחשוב שהוא נובע ממקור אחר, שאולי הוא רק תופעות אופטיות ואין פה באמת אור, אלא אור חזק שאי אפשר להתעלם ממנו. על כן, אנחנו יודעים שאור זה עולה למרומי עליוניותו , רק כאשר הוא מתרחב לכל מרחבי פעולותיו במציאות, באדם ובעולם . לומר שהאור האלוהי עולה ולא ניכר, זה כמו להגיד שהשמש עלתה אבל לא רואים אותה. ברור שאם בחוץ חושך, הרי שהשמש כלל לא עלתה עדיין. כשהאור עולה למרומי עליוניותו הוא ניכר יותר: זה יכול להיות בניסים גלויים כמו ביציאת מצרים ומתן תורה, על ידי נבואה, על ידי תורה או על ידי תוקף המלכות בישראל. ישנן אפשרויות שונות של עליית האור הזה, אבל הוא תמיד בא לידי ביטוי במציאות, ומפני שאנחנו מוארים ממנו, אנחנו שמים לב לכך.

כאשר יש אור אלוהי, כנסת ישראל מתרוממת על ידו, ומתחברת אליו. חיבור יכול להיווצר גם באונס, על ידי פחד או על ידי שעבוד ועבדות, אבל כאן זה קורה בחבור אהבה , כלומר, יש רצון לקרבה. מצד נשמתה ובריאתה, רוצה כנסת ישראל בעליית האור האלוהי. בהרחבת הפעולה האלוהית במציאות, באדם ובעולם. כל הזדמנות לגילוי הנוכחות האלוהית בעולם, משמשת למימוש הרצון הזה. לכן חז"ל ראו דווקא בשיר השירים את הדגם הבסיסי של מערכת היחסים שבין כנסת ישראל לקב"ה - דגם האהבה. נכון שגם באהבה יש משברים והתרחקויות, אבל היסוד הוא יסוד של אהבה ורצון לקרבה.

כנסת ישראל מתחברת לאור האלוהי בחבור אהבה וזוהר, 1 חיבור שהוא מלא חיים חכמה חסד וגבורה נצח והוד, ואחר כך היא מתעטרת באלוהות המתגלה . מילת עטרת רומזת לספירת המלכות. אף שאין כאן פירוט של כל עשר הספירות, מופיעה כאן הקומה השלמה של הקו המחבר בין המקור האלוהי לבין המציאות - האדם וכנסת ישראל. הרצון ההדדי - רצון אלוהי להאיר, ורצון של כנסת ישראל להתקרב לקלוט את האור, הוא הקו המחבר. אין הכוונה לחֶבֶל או לקו המסורטט על נייר. קו הוא גם היסוד של המילה תקווה, שפירושה רצון ושאיפה. לקוות, זה לטוות קו דמיוני, רגשי, אינטלקטואלי או אחר, ליצור דרך לחיבור בין דבר לדבר, בין המציאות של עכשיו למשהו רצוי ונשאף. גם זיכרון זה קו מסויים, בין מה שהיה פעם כעובדה, לבין מה שחי ומחייה עד עכשיו בשכל ובנפש. הרצון לקרבה הוא הקו עצמו, והמילוי של הקו הזה הוא חיים חכמה חסד וגבורה נצח והוד, התכונות השונות שבהן החיבור והאהבה באים לידי ביטוי בפועל, במציאות של מעשים מסוימים, תקוות, שאיפות, ותכונות שונות. זהו חיבור מלא . בניגוד לקו שהוא דקיק וכביכול ריק ולכן מבטא רצון מופשט, המילוי מבטא ממשות, שהיא התכונות, הגילויים, המצבים וקווי האופי השונים, כל מה שבונה את האהבה והחיבור בפועל.

ומתעטרת באלוהות המתגלה בכל ההויה . האהבה, המלאה תכונות שונות, מתממשת בגילוי. ישנו החיבור המקווה, הרצוי והנשאף, וישנו החיבור הממשי, הנגיעה ממש, שיכול להתממש רק כלפי מה שמגולה. לדוגמא, אדם רואה את חברו שהוא אוהב אהבת נפש ורוצה להביע את הקרבה אליו, אז הוא... לוחץ את ידו. מה זה ללחוץ את היד?... זה כלום לעומת עוצמת הרגש, אבל זהו החיבור הממשי עכשיו, והוא מחזיק בתוכו את התכונות, הרגשות, הרצונות, השמחה וכל השאר. זוהי הנגיעה - כשלעצמה היא רק משהו, גילוי, לא הדבר כולו, אבל היא המעשה האפשרי, זוהי הממשות. החיבור המגולה, בין הגופני ובין הגשמי, הוא אף פעם לא הדבר כולו, אבל אם מלבדו ישנם דברים נוספים בנפש וברצון, הם מתממשים על ידו במידת האפשר. גם כאן, בודאי שהשאיפה היא אל האלוהות האינסופית הגדולה שהיא מעל ומעבר, אבל ישנה גם האלוהות המתגלה , שהיא הרצון האלוהי שהתממש במציאות. בתוך המציאות הזאת, המעשים והמצוות הם הנגיעה ההכרחית המביאה לידי סיום (לא במובן של סוף, אלא במובן של גמר מלאכה) את הרצון, הרגש, השאיפה, ההבנה והעומק.

כנסת ישראל מתגלה, מתעטרת ונוגעת באלוהות המתגלה בכל ההויה . לכאורה, עכשיו כבר אין גדול ממנה, וכאן באה הענווה (שאחר כך נדרשת גם מן הצדיק), שמקורה בידיעה שכנסת ישראל מתגלה אז כנושא המקבל את האור העליון . אין שוויון בין החמה והלבנה. בתחילה, מספרת הגמרא (חולין ס.), באה הלבנה בטענה חשובה לפני הקב"ה: "ריבונו של עולם, אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד?" כלומר, הרי כל קיומו של האור הוא כדי שאפשר יהיה להגיע למקום מסוים, ולכן ברור שהתכלית חשובה יותר מהאור עצמו. האור נברא כדי להגיע למשהו - וזה אני, אומרת הלבנה. אני הקולטת, זה בשבילי. אם לא אהיה - הוא יתפזר סתם. לא צריכים להיות "שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים" (בראשית א, טז), אלא אני אהיה המאור הגדול מבחינת הערך. אמר לה הקב"ה: נכון, "לכי ומעטי את עצמך" (חולין שם). את צודקת ששני מלכים לא מולכים, ואם זו את שאומרת את זה, אז בבקשה - לכי להיות "הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה" (בראשית שם). נדרשת כאן תכונת הענווה, ואם היא לא היתה בך קודם, כשהיית מאור גדול בפועל והתכלית שבקיומך היתה גלויה כל כך, היא תהיה בך עכשיו, כשאת קטנה יותר. אילו היתה בך ענווה לא היית מתחרה עם מקור האור, עם הסיבה. היית יודעת שיש סיבה ויש תכלית, והן אינן צריכות להתחרות: הסיבה גדולה מצד עצמה, והתכלית גדולה מצד עצמה. אבל אם נוצרת תחרות, אז הפגם הוא בך. אי אפשר להשיג את התכלית אלא אם כן היא כוללת בתוכה את תכונת הענווה כלפי המקור.

גדולת אלוהים, שהוא הנעלה והנערץ מעל ומעבר, יותר נערץ ויותר עשיר וממולא אור אין סוף לכבוד ולשלמות. היא זו שמאירה ויוצרת את ערך גדולת הבריאה. ואם תטען הלבנה שזה הכל בשבילה, תיענה שאין ולא יכולה להיות תחרות, שכן רק לפי הכרת גודל המקור - יגדל גם ערך התכלית, וזוהי תכונת הענווה. אם למקור היוצר את התכלית, מחייה ומאיר אותה, אין ערך, אז ברור שאין שום ערך לכל התוצאות שלו. ואם הלבנה לא מבינה את זה לבד, עליה להתמעט עד שתבין זאת. לכן כנסת ישראל כוללת בתוכה את תכונת הענווה, היכולת לראות את עצמה רק כ נושא המקבל את האור העליון, ולא כיוצר או מתחרה שלו. היא מסוגלת לזה, מפני שהיא מכירה בכך שהאור הזה הוא הבא ממקור יותר נערץ ויותר עשיר וממולא אור אין סוף לכבוד ולשלמות - יש מקור שהוא יותר גדול ממנה. כאשר המשימה הזאת תושלם, יוכל אור הלבנה לשוב ולהיות כאור החמה, והלבנה תוכל לשוב למקומה ולגודלה המקורי.

וקישור זה , החיבור בין כנסת ישראל לאור האלוהי, כפי גדלו חוזר ומשפיע הארות עליונות בכל הנשמות הפרטיות של כל היקום. כל דבר פרטי שממנו מורכבים ההוויה, או היקום , עולה ומתמלא יותר משמעות, גודל וערך. ובדרך הרגשה בטוחה לנשמותיהם של צדיקי עולם. 2 כולם מקבלים את זה בלי לשים לב. למשל, האביב מגיע, השמש זורחת, העשב עולה והצמחים מתעוררים. רוב האנשים אומרים שככה זה בטבע: יש יותר אור, יש יותר חום, ולכן יש יותר חיים. אבל יש מי שמרגיש בכך - הצדיקים. ישנה שמחת ד' במעשיו , והצדיקים שותפים לשמחה זו. הם מרגישים את השפע וההארה ומודעים להם, ולכן הם מתמלאים שמחה. אמנם לכל נשמה פרטית טוב כאשר היא יותר גדולה וחזקה, אך מבחינת הצדיקים לא זה העניין העיקרי. הם שמחים לא מפני שהם עכשיו יותר חיים, אלא מפני שהכל יותר חי. הם שותפים לשמחת ד' במעשיו , כביכול הם מביטים על המציאות מנקודת הראות של הבורא, ולא רק מזו של הבריאה. כמובן שהם חלק מן הבריאה והם אכן נהנים מהחיות האלוהית, אבל לא זה העיקר אצלם, שכן הם עולים לדרגה גבוהה יותר - משפיע האור השמח בעצם קיומו.

ההצטרפות לד' בשמחתו במעשיו ולא מפני שהאדם מרוויח מכך באופן אישי, היא הענווה, ולכן כדי להיות מוכן לקליטת אור נעלה זה - של שמחת ד' במעשיו , המלא שלל גדולה אלוהית מרובת צבעים וגונים מרהיבים, אדירים ונצחיים, להגיע לדרגה הזאת של צדיקי עולם , צדיקים המעמידים את העולם (כמו שאומרת הגמרא (ברכות ו:) שכל העולם קיים לצֶוות לצדיק), צריך רוח ענוה , שהיא היסוד והשורש לכל המידות. "מה שעשת חכמה עטרה לראשה עשת ענוה עקב לסולייתה" (ירושלמי שבת פ"א ה"ג). הצדיקים חשים שהם קיימים בשביל העולם ולא בשביל עצמם, ודווקא מפני שהם חשים כך, כדאי העולם להתקיים למענם. להם די בקב חרובים אחד, אבל העולם כולו ניזון בזכותם (ע' ברכות יז:). ענוה זו צריכה להיות תמימה . אמנם כל מידה צריכה להיות תמימה, אבל בענווה אי-התמימות קרובה קצת לרמייה, ולכן הדבר חשוב באופן מיוחד. אפשר להתנהג בענווה ובכל זאת לא להיות עניו, מפני שאלו שני דברים שונים. להתנהג בענווה זה לסגל מנהגים, מעשים ונימוסים מסוג מסויים, אבל להיות עניו, זה קודם כל התמימות והשלמות. מה שיוצר את הענווה התמימה, הוא ההכרה העמוקה הממלאה את הנפש בגדולת ד', והתמימות נובעת מכך שזה דבר אמיתי ומוחלט. לא קל להתחיל להיות עניו כלפי אדם אחר: הוא מצומצם, יש בו יתרונות אבל גם חסרונות. יסודה של הענווה הוא ענווה כלפי ד'. משם יכולה וצריכה לצמוח ענווה גם כלפי אנשים, הבריאה וההוויה בכללותה. אך זו כבר אינה ענווה של התבטלות, אלא של כבוד והכרה במקומו וערכו של האחר. כלפי ד' זו באמת ענווה הקרובה להתבטלות, במובן של חלק לעומת השלם. כלפי כל חלק אחר של הבריאה, זו תפישה הנובעת מן הדרגה הראשונה, המכירה במקום והערך שיש לכל חלק, ועל כן נוצר הכבוד כלפי אחרים, מבלי להתעלם מחסרונותיהם. ענוה תמימה לא במובן של נאיביות, כמו שאומרים אנשים על מישהו שהוא "תמים", ומתכוונים שהוא לא מבין ולא יודע שמרמים אותו. התמימות היא במובן של שלמות פנימית, שאדם שלם עם מה שהוא, מזדהה עם זה לגמרי. דרישת התמימות בענווה היא אבן בוחן בשאלה האם זו באמת ענווה, או רק התנהגות מסוג מסוים. יכול להיות שהחברה מסביב תסתפק רק בהתנהגות, מפני שהם לא יכולים לדעת מה בליבו של האדם. אבל כלפי עצמו או כלפי אלוהים היודע ורואה את הכל, בודאי שהאדם לא יכול להסתפק אך ורק בהתנהגות חיצונית, אלא חייב להתייחס אל המציאות העצמית והאמיתית ולתקן אותה, וזוהי התמימות.

ענוה תמימה בעצם טהרתה . גם אם ישנה ענווה תמימה, היא עדיין צריכה להיות טהורה, כלומר לנבוע מהמקום הנכון בנפש. באופן עקרוני, ישנם שני מקורות אפשריים לנביעת הענווה. האחד - פחיתות ערך עצמו, והשני - גדולת הא-ל. אם הענווה נובעת מפחיתות ערך עצמו, זה לא כל כך טהור. זו אמירה שהאדם עניו מפני שיש בו חסרונות, אבל אם לא היו בו חסרונות - הוא לא היה צריך להיות עניו. אדרבא, יכול היה להיות גאוותן, ובצדק, אבל הוא מכיר בחסרונות, בכך שיש אחרים חזקים, גדולים, נחמדים או חכמים ממנו. זה לא טהור, ולכן זה לא מספיק. כמובן שצריך להכיר גם בחסרונות, אבל צריך גם לדעת את הערך. לא פחיתות ערך עצמו צריכה להיות המקור לענווה, אלא גדולת המקור האלוהי. אדרבא, דווקא על ידי ההכרה העמוקה בגדולת המקור, ישנה הכרת ערך עצמו גם כן: הכרת התפקיד, הכישרון, המשימה המוטלת, והיכולת שניתנה לו על ידי המקור הנעלה. ענווה היא שורש המידות מפני שהיא קובעת אלו מידות תהיינה דומיננטיות בנפש. מענווה טהורה הנובעת מהכרת גדולת ד', באות המידות הטובות - האומץ, הגבורה והשמחה, ולא רק איזו הצטנעות של בריחה מהכל (וגם מהאחריות). עם ענווה פסולה של פחיתות בעיני עצמו, באים העצבות, העלבון הפנימי והמרירות הלא טובה. בריחה מאחריות לפעמים נתפשת כענווה, ואולי היא אכן כזו, אבל היא לא בעצם טהרתה , מקורה אינו טהור כל כך. להיפך - ככל שאדם מכיר יותר בגדולה האלוהית, אף שהוא יודע את החסרונות שלו ושל זולתו, הוא גם מכיר יותר בערך עצמו ובערך זולתו, כי הוא מבין שהכל נובע מגדולה, ולא מפחיתות. הרב חוזר על כך ואומר שוב שיש צורך בענוה טהורה , על מנת להדגיש את חשיבות העניין.

ענוה תמימה בעצם טהרתה, ענוה טהורה , המדריכה כלומר, דורכת. להידרך זה להיות מוכן, להיות בכוננות, להיות מוכשר. ענווה זו יוצרת דריכות של עז , ולא בטלנות ורפיון כמו שיוצרת הענווה הפסולה, ומוסיפה כבוד וחפץ חסד כללי לכל היקום, ולא מפחיתה כבוד כמו הענווה הפסולה. היא מוסיפה כבוד לאדם עצמו וממילא לכל הבריות, מפני שהיא מביאה לידיעה העמוקה, לא רק של מילים בעלמא, אלא להבנה אמיתית שלכל אדם יש מקום, שעה וערך. כדי להבין ולדעת את המקום, השעה והערך צריך חכמה גדולה, וכדי שהשעה והערך האלה ישמשו למטרה הנכונה, צריך גם גבורה, אומץ וכושר פעולה. האנשים הכוללים בתוכם את ההכרה הזאת ואת התכונות האלה, הם צדיקי עולם . לא די בתחושת הכבוד הפשוטה העצמית שממילא יש לכל אחד, שעלולה לעמוד כנגד המקור. גם אם נדמה שעל ידי הענווה אנחנו מפחיתים מהכבוד הזה, מִתְגַבְּרים ושוברים את עצמנו, הרי שבאמת להיפך, הענווה מוסיפה כבוד אמיתי לכל אדם ולכל ההוויה.



וחפץ חסד כללי . שפיעת הטוב לכל הברואים זו תכונה אלוהית, כי הא-ל חפץ חסד הוא. אצל הצדיק, חפץ זה נובע לא מאגואיסטיות אלא מהכרת הערך של הברואים כולם, וכך הוא יכול להצטרף אל העמדה האלוהית של חפץ החסד לכל היקום. המחוברת (הענווה הזאת) עם הכרת אמת על דבר השלמות המוחלטת . זו הכרת אמת של השלמות המוחלטת של הא-ל, שהיא ללא חיסרון, ללא פגם, ללא כל סוג של תכונה גשמית או צורה שיכולה להתחלף. זו חכמה מעמיקה והולכת, שהרי היא עוסקת בדבר אינסופי וממילא לא די להגיע בפעם אחת לאיזו רמה נכבדה של הבנה וידיעה. ומאחר שההכרה הזאת היא מקור הענווה, ענוה טהורה צריכה להיות מחוברת תדיר עם האמת הזאת. אלו לא שני דברים נפרדים, האחד מוסרי והשני אינטלקטואלי, אלא רק החיבור ביניהם מסוגל לתת את התוקף המוסרי של ענווה, עז וכבוד, וגם את העומק האינטלקטואלי של הכרת האמת.

הכרת אמת על דבר השלמות המוחלטת ועל דבר היחש של האדם אליה, שהוא כיחס החלק אל השלם, הנשגב, המוחלט והמופלא. שעל ידה הוא מתמלא צמאון לאלוהים ורננת קודש רעננה ונעלסה. הצימאון צריך להיות תמיד, מפני שהוא המניע הנפשי להוסיף חכמה, עומק, אמת, אומץ, גבורה וחסד. אבל בצימאון יש גם איזה צער, ועל כן אומר הרב שאמנם הצימאון הוא כזה שאי אפשר להרוות אותו, מפני שהוא צימאון לשלמות המוחלטת והאדם הוא יצור מוגבל. בכל זאת, הכרת היחש של האדם אליה , הידיעה שיש קשר בין השלמות המוחלטת לבין האדם, נותנת לו רננת קודש חיה, רעננה ונעלסה. הרעננות היא החיות הפנימית, משהו רענן הוא כזה שאינו קפוא ועומד כמו שהוא. השפיעה המתמדת אמנם אינה מרווה את הצימאון כולו, אבל מקיימת ומחייה, ועל כן משמחת ומרעננת את האדם. הוא נמצא בתהליך של התגדלות והתעלות מתמדת, אף על פי שהוא יודע שהתעלות זו תמיד תהיה במצב של צימאון, כלומר, שאיפה, אל השלמות המוחלטת. זהו תיאור מצבו של האדם שהגיע לדרגה של הענווה התמימה בעצם טהרתה , כאשר מה שמחולל אותה זו הכרת האמת והשלמות המוחלטת.

מי שקיים אצלו החיבור האורגני בין הצד המוסרי והצד האינטלקטואלי - הלב והמוח, כאשר האחד מחייה את השני, נקרא צדיק עולם, שכל כולו צמא לשלמות האלוהית. הוא צדיק עולם - כזה שיודע מה הערך של העולם, כי הוא יודע את ערך היחס שבינו לבין אלוהים. העולם מתקיים על ידו, למענו ובפעולתו, שכן הוא עצמו מתקיים ברצון ולא באונס, בחפץ של חסד ולא בדרישת התמורה, כפי שאלוהים מקיים את העולם. בתיאור הצדיק, הפרט הנעלה, יש מעין הדוגמא של כנסת ישראל בין העמים. אלא שהצדיק פועל במקום וזמן מסוים בין אנשים, ואילו כנסת ישראל פועלת בין האומות, בתנאים היסטוריים שאינם מוגבלים לחיי האדם הפרטי. החיבור של הצדיק לכנסת ישראל, הוא החיבור המגלה את אופייה ואת תפקידה. בשניהם יש מעין הדוגמא של ההתנהגות האלוהית עם העולם, שכן גם הא-ל הוא צדיק ביחס לעולם. אין לו צורך או תלות בעולם אבל הוא מחייה אותו וחפץ חסד כלפיו.

לפעמים נדמה שלא הועילה לצדיק צדיקותו. נניח שהוא עזר לאנשים: את פלוני הציל מרעב, את אלמוני מצרות ואת השלישי טיפח וחינך. אבל לבסוף כולם, כולל הוא עצמו, מתו. הכל כל כך מוגבל, ולכן נדמה גם כחסר ערך. מה זה חשוב אם אדם חי שנה יותר או שנה פחות? מה זה משנה מה היתה רמת החיים שלו? האם כל המאמץ הוא בשביל למות עם חיוך? נדמה שערך החיים הוא זמני וחולף. אמנם באותו רגע יש תחושה נפלאה של חסד, כבוד, אומץ וגבורה, אבל זה עובר, ואז זה עוד יותר גרוע מאשר אם לא היינו מנסים. המעשה חלף ולא הצליח להבקיע את תנאי הזמן והמקום, ועכשיו נדמה לנו שהרצון הטוב שלנו הוא בעצם שקרי. כמובן שאין הדבר כן. הצדיקים אמנם פועלים בתנאים של חברה אנושית כלפי אנשים מסוימים, אבל הם נפעלים על ידי הרמה הגבוהה יותר של הקיום האנושי, האנושות והבריאה בכללותה. מפני שהצדיק נפעל על ידי הרמה הכללית יותר של תפקידה של כנסת ישראל, וכנסת ישראל עצמה היא הכלי, הנושא של האור האלוהי, יש ערך נצחי למעשה הכביכול חולף של הצדיק, כשם שלעת עתה הגופים חדלים מלהתקיים כמות שהם, אבל נשמותיהם באות ממקורות הקודש הגדולים ולכן אינן חדלות. הגוף יכול להתחלף, לחלוף, כאילו להיעלם, אבל הערך העצמי, עוצמת האומץ והגבורה ופלא החסד, כל אלה אינם חולפים. מבחינה זו, לכל מעשה יש גוף ונשמה: הגוף הוא הזמן, המקום והאיש המסוים. נשמתו, היא התוכן העצמי הפנימי שהיה המניע, כלומר הכוח המחייה שהביא למעשה. האור הזה הוא הנשמה של המעשה, והנשמה איננה מתחלפת או זמנית, שכן היא קשורה למקורותיה. וככל שהיא קשורה יותר, ככל שהענוה היא תמימה וטהורה ומחוברת להכרת האמת , כך הערך שבמעשה יותר גדול. כך נשמתו היא בעלת יותר עוצמה וקיום, והיא ממשיכה להשפיע ולהקרין בכמה וכמה רמות ודרכים על הדורות הבאים בתור דוגמא ומופת מעורר התפעלות, המעורר את התכונות הנפלאות האלו בנפש. בנוסף, יש לכך השפעות נסתרות יותר, גם בעולם האמת וגם לעתיד לבוא, ועל כן ישנו ערך רב למעשה הטוב של הצדיק.



^ 1. קודם ראינו שהאור מאיר בתקף זהרו, ועכשיו הרב משתמש בביטוי דומה - בחבור אהבה וזוהר. אור זוהר אינו רק מאיר, אלא גם מתפשט, כאילו מתיז ניצוצות, זהרוריות. ייתכן שגם ספר הזוהר נקרא כך, כי כל הלומד, המעיין, המתחבר אליו והמבין בו, לא רק מואר על ידו, אלא גם מקבל סוג של ניצוץ, זוהר מיוחד, לתוך עצמו.
^ 2. ניתן להבחין כאן בדרגה ראשונה של האור העליון השופע, דרגה נוספת של כנסת ישראל שהיא הנושא, הכלי המקבל והמאיר הלאה את האור הזה לכלל היקום, והדרגה השלישית היא הנשמות הפרטיות, ובייחוד אלה של צדיקי עולם, השותפים בעצם הויתם בשמחת ד' במעשיו. זהו תיאור המאיר את המבנה, האופן שבו האור האלוהי מתממש והופך להיות הוויה. הצינורות, כלומר התכונות הנפשיות בהן האור האלוהי שופע, גם מתקיים ממנו וגם מקיים על ידו את שאר ההוויה. יש בו משהו מצד הכלי, וגם משהו מצד התוכן - האור של הכלי.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il