ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

להוכיח אותו, לטובתו ;">

דף הבית בית מדרש מדורים רביבים Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

סיון תשס"ח

להוכיח אותו, לטובתו


נערך על ידי הרב

מוקדש לרפואת
מיכאל בן מזל טוב

האם צריך להעיר למי שעושה מעשים מגעילים
שאלה: במחילה על העיסוק בעניינים לא נעימים. בעקבות הדברים החשובים שנכתבו בפעם הקודמת, התעוררה בקרבי שאלה: אחד מחבריי הטובים רגיל לחטט באפו. זה מעורר גועל, אבל כיוון שאנחנו חברים שנים רבות, למרות שזה תמיד היה ונשאר לא נעים כבר התרגלתי לסבול זאת. האם עלי להעיר לו? אני חושש שהוא ייעלב מכך.

איסור בל תשקצו
תשובה: תחילה נחזור ונבאר שאסור לאדם לעשות מעשים מגעילים, שנאמר (ויקרא יא, מג): "אל תשקצו את נפשותיכם". ישנם מעשים מגעילים כל כך שאפילו בחדרי חדרים אסור לעשותם, כמו לאכול צואה. ויש מעשים שכשאדם עושה אותם בסתר אין בכך פגם, אבל בפני אנשים אחרים הם נחשבים למגעילים ואסורים משום 'בל תשקצו'. בנוסף לכך, כיוון שהוא גורם תחושת גועל אצל חבריו, הוא עובר באיסור של מצער חברו ("לא תונו"), ומבטל מצוות ואהבת לרעך כמוך.
אמרו חכמים בתלמוד (חגיגה ה, א): "כי את כל מעשה האלוקים יביא במשפט על כל נעלם, מאי על כל נעלם? אמר רב: זה ההורג כינה בפני חברו ונמאס בה. ושמואל אמר: זה הרוקק בפני חברו ונמאס".

דברי ספר חסידים
דברים חריפים ונוקבים ביותר כתב רבי יהודה החסיד (ספר חסידים אות מד): "... ציער אדם - כאלו ציער עולם מלא, שכל מה שבעולם יש באדם. רקק בפניו ולא הגיע לו הרוק - פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. אפילו ציער כל שהוא - על כל צער וצער שהוא מצער את חברו ייענש בידי שמים, שנאמר... 'על כל נעלם', ורבותינו דרשו: מאי על כל נעלם, זה ההורג כינה בפני חברו ונמאס. ויש אומרים זה הרוקק. ולכן כל יראי ה' הצדיקים אשר אין הקב"ה מביא תקלה על ידם, יהיו נזהרים למחול מיד להורג כינה או רוקק או עושה כל דבר מאוס (בפניהם) - שלא יהא נכשל על ידם. ומעשה בחסיד אחד שהיה מכסה כל הרוקים שהיה מוצא במקום אשר ידע אשר יהודי עשאו, והיה מוחל לו, ולפיכך היה מכסהו שלא יבא אחר ויראה (את הרוק) ויהיה נמאס ולא ימחול לעושהו ויהיה העושה נכשל. ואחריו הוא טוב לנהוג...".

מצווה להוכיח כדי לעזור

לפיכך מצווה להעיר לחבר שרגיל בעשיית מעשה מגעיל כחיטוט באף, שנאמר (ויקרא יט, יז): "הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא". והוכחה זו כולה נועדה כדי להיטיב לו. וכך מצינו שמצוות ההוכחה נאמרה בצמידות למצוות אהבת הרע, שנאמר (ויקרא יט, יז-יח): "לא תשנא את אחיך בלבבך, הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא... ואהבת לרעך כמוך אני ה'".
ואמרו חכמים: מי שיכול למחות ולא מחה, נחשב כאילו עשה את אותו החטא (שבת נד, ב). ואם לא שמע פעם אחת, ויש סיכוי שאם תחזור על ההוכחה אולי ישתכנע, חובה לחזור ולהוכיחו ואפילו כמה פעמים, ולהסביר שכדאי לו לחדול מן המנהג המגונה הזה.

האם אין חשש שייעלב
שאלה: האם אין חשש שהוא ייעלב?
תשובה: מסתבר שייעלב מעט. הרי לא נעים לקבל הערות, ובוודאי שלא בדברים כאלו. אבל זה לטובתו. שעל ידי כך יש סיכוי שישנה את הרגלו המגונה וימצא חן בעיני אלוקים ואדם.

אמנם יש להשתדל מאוד שלא להלבין את פניו, ולכן אסור להוכיחו בפני אחרים. וכפי שאמרו חכמים (בספרא קדושים שם): "ומנין שאם הוכחתו ארבעה וחמשה פעמים חזור והוכיח, תלמוד לומר הוכיח תוכיח, יכול אפילו את(ה) מוכיחו ופניו משתנות, תלמוד לומר ולא תשא עליו חטא". הרי שמצד אחד נכון לחזור על התוכחה כמה פעמים, ומאידך שלא להעליבו.

שאלה: אולי אם יש חשש שייעלב מאוד אני פטור מלהוכיחו?
תשובה: מדברי חז"ל עולה במפורש שגם כאשר ההוכחה גורמת לאי נעימות, יש לקיימה. שכן מצינו שנחלקו האמוראים עד היכן מצוות תוכחה. לדעת רבי יוחנן צריך המוכיח להוכיח את חברו עד אשר ינזוף בו, ורק אם ינזוף בו יפסיק להוכיחו. ולדעת שמואל, אם רק ינזוף בו עדיין ימשיך להוכיחו, אבל אם יקללו - יפסיק. ולדעת רב, רק כשיראה שמקבל התוכחה כל כך כעוס עד שיבוא להכותו - יפסיק להוכיחו. (לדעת הסמ"ג הלכה כר' יוחנן, ולדעת הרמב"ם הלכה כרב).
ומן הסתם כאשר אדם נוזף, וק"ו מקלל או מכה, הוא נעלב וכועס, אלא שכפי הנראה רצו חכמים להזהיר שלא להעליב בפומבי, וגם באמירת הדברים ביחידות, למעט עד כמה שאפשר בעלבון.

אולי משהו אחר כבר הוכיחו
שאלה: אולי כבר מישהו אחר הוכיחו, ואזי אני פטור?
תשובה: גם אם מישהו אחר הוכיחו אין זה פוטר אותך. אולי החבר הקודם שהוכיחו לא ידע לשכנעו ודווקא אתה תצליח. ופעמים שאדם שרגיל לחטט באפו או לגרד בפצעיו בפני אנשים, סבור שאין בכך גנאי, שכן הוא רגיל בכך, ואם מישהו מעיר לו, הוא חושב שהמעיר הוא טיפוס רגיש במיוחד, אבל באמת לאף אחד כמעט זה לא מפריע. כך הוא חושב לעצמו. ובאמת, מי יודע כמה חברים הפסיד עקב כך. יש כאלה שהפסידו שידוכים בעקבות התנהגות זו, ויש שהפסידו מקום עבודה, וכל זה קרה להם רק מפני שלא היו להם מספיק חברים טובים שיעירו להם לחדול ממנהגם.

בעקבות המאמר 'אכילה בקדושה' על בעיית האנורקסיה
שלום רב,
רציתי להעיר על בעיה שישנה דווקא בציבור האמוני, ומשום מה לא מודעים אליה מספיק - בעיית האנורקסיה אצל בנות מתבגרות מסיבות "ערכיות" כביכול (בעוד מקבילותיהן הלא דתיות יגיעו למצבים דומים מסיבות שונות).

מכיוון שאני מכיר מקרים כאלה במשפחתי, שדווקא בנות ברמה הכי גבוהה של מידות ויראת שמים הגיעו למצבים של חוסר קבלת ווסת ואפילו סיכון עצמי, הייתי שמח לשמוע מסרים מפורשים לציבור שאסור למתבגרת להרעיב את עצמה. ובנות ישראל צריכות לדעת שבריאות ותדירות המחזור שלהן חשוב פי כמה וכמה מבחינה דתית ומוסרית מאשר להינזר ממאכלים. ואסור לאימהות לחשוב "לי זה לא יקרה", ועליהן לשוחח עם בנותיהן על זה. ועל מחנכות אולפנות להיות מאוד רגישות למצבים אילו, ואפילו לדרוש בכל מקרה של שמץ ספק - ביקורת חודשית אצל אחות קופ"ח.

תגובה נוספת על דיוק ועבודה רוחנית
אני מודה לרב על העיסוק המגוון והרחב בדברים שמעסיקים את הציבור. ברצוני להתייחס לנושא החשוב מאוד - אכילה בקדושה.

מן המאמר משתמע שעיקר הבעיה בהיגררות אחר התאווה הגשמית היא שזה גוזל מאיתנו זמן, יישוב הדעת וריכוז בעניינים רוחניים. לפי הבנתי, האכילה התאוותנית הבלתי מרוסנת, ומנגד הדיאטות הקשות כדי שנראה יותר יפות - הן עצמן בעיה רוחנית אוטונומית.

עבודה רוחנית היא עבודה על דיוק. אם אני מבשלת באופן קבוע כמות גדולה מדי עבור משפחתי, אם הילד שלי לוקח יותר מדי אוכל לצלחת שלו ולא גומר לאכול את מה שלקח, אם אני גומרת הריון עם עודף משקל - זה סימן לבעיה רוחנית, או יותר נכון הזמנה לעבודה על דיוק, שזו עבודה רוחנית. עלי להיות קשובה לצרכים של המשפחה שלי, לא להיות מנותקת מהם. עלי ללמד את הילד שלי להיות קשוב לעצמו. לשאול את עצמו, כמה אני רעב? כמה אני חושב שאני אוכל? כמה אני צריך לאכול? ולא להכריח אותו לגמור את מה שלקח.

נראה לי שרוב האנשים השמנים הם אנשים שאוכלים יותר מדי, אבל גם רוב האנשים הרזים הם אנשים שאוכלים יותר מדי. ההבדל היחיד הוא שעל השמנים רואים את זה, למזלם, כי ככה הם יודעים שיש להם בעיה, ולפעמים זה מעורר אותם לדיוק רוחני. לעומת זאת, הרזים ממשיכים לישון כל החיים מבחינה רוחנית, כי הם חושבים שהשמנה זו רק בעיה בריאותית שלא נוגעת להם. מי שמשמין זה כמו מי שמדבר לשון הרע ומיד נעשה מצורע, פשוט רואים עליו את מדרגתו הרוחנית, את החטאים שלו.

אישה שעבדה על הקשב הפנימי שלה, תהיה קשובה אליו יתברך ותוכל למלא את הייעוד שלה. העבודה על האכילה היא תירוץ כדי לפתח מנגנון של תקשורת עם הקב"ה ולדעת מה הוא רוצה מאיתנו. אכילה זו עוד הזדמנות לעבוד על המידות.(אלמונית שביקשה להישאר בעילום שם)

תוספת לדברים
על
הדברים העמוקים והנפלאים הללו ראוי להוסיף, כי יש להיזהר שהתביעה לדיוק לא תגרום לעיסוק מופרז בענייני האכילה, או לחרדה תמידית, כדי שהעיסוק בדיוק האכילה לא יחריב את שמחת החיים. גם החריגות לפעמים מן הדיוק באכילה יכול להיות מדויק ביחס לאירועים השונים שפוקדים את האדם. וכפי שלמדנו שישנה מצווה להרבות באכילה בשבתות ומועדים וסעודות מצווה. לכן צריך לשמור על האיזון הכולל, שעיקרו לא להפריז באכילה יתירה. ואם אפשר בנחת לדייק יותר, הרי זה משובח.

בקשת עזרה בעניין ברכות הראייה
הנני עוסק עתה בהלכות ברכות הראייה. אם יש מן הקוראים מי שיודע עדויות על גדולי ישראל שבירכו "מציב גבול אלמנה" על יישובים חדשים, כמו ביתר וקריית ספר, או על יישובים ותיקים, או על שכונות חדשות בירושלים. וכן עדויות על ברכות שבירכו על נופים מיוחדים כמו הרים, גבעות ימים ונהרות, וכן על בריות נאות או משונות - אודה מאוד אם יכתוב לי על כך.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il