ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

ההתדבקות וההתקשרות בכללות ישראל פסקה י ;">

דף הבית ספריה אמונה כתבי הראי"ה אורות ישראל פרק ג' Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

סיון תשס"ח

ההתדבקות וההתקשרות בכללות ישראל פסקה י


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
הרב מרדכי צמח בן מזל

כשההתקשרות עם כנסת ישראל ברוחניותה ובעוצם מהותה באה למדרגה הגונה, מתחילה הכרה נעימה פנימית להולד בעצמיות הנשמה, המרגישה את קול ד' העובר דרך כנסת ישראל בקול עז, הדובר את המשנה, ותורה שבעל פה כולה, ההולכת וזורמת מתוך אוצר החיים הטהורים והכבירים, מלאי התפארת והקדושה, של תורה שבכתב, דבר ד' הבא מקול ד'.


עיקרם של דברים אלו הוא התמודדות עם דעה שהחזיקו בה רבים מן המשכילים בזמנו של הרב, או אפילו מעט לפני כן: התורה שבכתב, או בהרחבה יתירה - המקרא, בודאי מבטאים את רוח הלאומיות, את כל עוצמת התרבות והגודל המוסרי בכלל, ועובדה היא שגם כל האומות מתרשמות מהם מאד. אבל התורה שבעל פה - המשנה, התלמוד וכל החיבורים ההלכתיים, זו כבר דתיות דקדקנית וקפדנית שאפשר לוותר עליה. היסוד הלאומי הכללי, שמצוי בעיקר במקרא, מספיק, לא צריך יותר מזה. הטענה הזאת השפיעה מאד על יהודים רבים, שהרעיון הלאומי פעם בקרבם בעוצמה רבה. המקרא היה מבחינתם מסמך מפעים, רב השראה, קל להזדהוּת. כי הכל יש בו - דמויות נוראות הוד, מלחמות, מלכות, מקדש עם כל תפארת העבודה, נבואה ומאבקים תרבותיים. כל הדברים שבאו אחר כך - התורה שבעל פה, דקדוקי דקדוקים של גדרים וגדרי גדרים, תוספות ותקנות, כאילו בכלל לא שייכים אל הרוח הגדולה שבמקרא.

מבלי משים, אנחנו כמדינה נושאים בקרבנו את אחת הדוגמאות הידועות ביותר של ההשפעה הזאת. ראש ממשלת ישראל הראשון, דוד בן גוריון, טרח מאד באופן אישי לייסד דווקא את האירוע, שנקבע להיערך ביום העצמאות - חידון התנ"ך. בהתחלה הוא חשב לקרוא לו 'העולמי', אבל אז התברר שיש גם גויים שיודעים תנ"ך ואנחנו עלולים להתבזות, אזי הוא יועד 'לנוער היהודי' בעיקר. תנ"ך היה דבר גדול מאד אצלו, ואין הכוונה לומר שזה לא טוב, אבל זה היה מעין מסמך אחר, שאינו חלק מן האגדות וההלכות שנכתבו אחר כך. זה מיתוס נפלא, שמבטא את רוח האומה הקדומה. לכן זה כל כך דיבר אליו, והוא רצה שזה באמת יהיה היסוד התרבותי הכללי, כמובן לא כדי לדקדק באותיות, אלא ברעיון הכללי שיש בתנ"ך. גם ראשוני המשכילים והסופרים היהודים במאה ה-19 כאשר רצו לכתוב בעברית, כתבו בסגנון דמוי-מקראי. מי שייקח היום ספרים מלפני 150 שנה (אם כי לא רבים נכתבו), יראה שהסגנון איננו סגנון המשנה, ובודאי לא של חיבורים הלכתיים מאוחרים יותר שיש בהם ארמית ותחביר אחר, אלא דווקא הסגנון הדמוי-מקראי, רב ההוד. עמדה תרבותית-רוחנית-לאומית (שהרי אלה שלא נגע להם הרעיון הלאומי כלל - התבוללו, ולא היה אכפת להם לא מהתנ"ך ולא מההלכה) זו, היתה העמדה המרכזית אשר שלטה בכיפה.

כשההתקשרות עם כנסת ישראל היא באופן של קשר עם הרעיון הכללי, או התעוררות הלאומיות בלב על פי דוגמת התעוררות הלאומיות האיטלקית, הגרמנית או הרוסית, לא תתלווה לכך התקשרות לאופי המיוחד של האומה. גם שם יש אגדות עם קדומות ומיתוסים, אבל מובן מאליו שלא מדקדקים בהם או מוציאים מתוכם כללי התנהגות, אלא מתייחסים בעיקר לעניין הלאומי-תרבותי שיש בהם. אבל אם זה לא יהיה רק כדוגמת האומות בהתקשרות כללית ומעורפלת, אלא האדם יתקשר עם כנסת ישראל ברוחניותה ובעוצם מהותה , כלומר, ינסה יותר ויותר לחדור אל אופייה הרוחני הייחודי של כנסת ישראל, אל אופי ההתמודדות שלה עם החיים, המציאות והבעיות השונות, דרכי הפיתרון, התקוות והשאיפות הייחודיות שלה. אם ההתקשרות הזאת תבוא למדרגה הגונה ורצינית ולא שטחית בלבד, אז תתחיל הכרה נעימה פנימית להולד בעצמיות הנשמה, המרגישה את קול ד' העובר דרך כנסת ישראל . אי אפשר לומר שתקופת המקרא הסתיימה בחורבן בית ראשון או מעט אחריו וכל מה שקרה לאחר מכן כבר לא מעניין אותנו ולא כדאי להתייחס אליו. אנחנו צריכים לחזור רק לאותם הימים, ואת כל הדורות שהיו באמצע אפשר לזרוק לפח. הרב מסביר כאן שזו תפישה שגויה לחלוטין, שכן כל מה שנולד על ידי האופי המיוחד של כנסת ישראל בהיותה אומה ממשית, בין בממלכתה ובין בגלותה, נעשה יקר ונעים. מכל זה, לא רק מן המקרא והנבואה, אלא גם מן החכמה, המשנה, ההלכה, האגדות ותקנות חז"ל, נשמע קול ד' בקול עז .

הדובר את המשנה, אולי לא בִּכְדִי הרב מזכיר כאן את המשנה הדוברת. בספר של"ה הקדוש (מסכת שבועות, ה) מצוטט מכתבו של ר' שלמה אלקבץ: "דעו לכם כי הסכמנו החסיד נר"ו ואני עבדו ועבדיכם מהחברים, לעמוד על נפשינו ליל שבועות ולנדד שינה מעינינו. ותודה לא-ל כן עלה בידינו כי לא הפסקנו רגע, רק אשר תשמעו ותחי נפשכם… ובעת שהתחלנו ללמוד המשנה ולמדנו שתי מסכתות, זיכנו בוראנו ונשמע את קול המדבר בפי החסיד נר"ו, והקול הולך וחזק, ונפלנו על פנינו ולא היה רוח באיש לישא עיניו ופניו לראות מרוב המורא. והדיבור ההוא מדבר עמנו והתחיל ואמר: שמעו ידידי המהדרים מן המהדרים, ידידי אהובי שלום לכם, אשריכם ואשרי ילדתכם, אשריכם בעולם הזה אשריכם בעולם הבא, אשר שמתם על נפשיכם לעטרני בלילה הזה, אשר זה כמה שנים נפלה עטרת ראשי ואני מושלכת בעפר חובקת אשפתות, ועתה החזרתם עטרה ליושנה. התחזקו ידידי התאמצו…והנני המשנה הא' המייסרת את האדם באתי לדבר אליכם… אשריכם בני, שובו אל לימודכם ואל תפסיקו רגע, ועלו לארץ ישראל…". חלק מגדולי ישראל אלה, היו מגורשי ספרד, מזוהים לגמרי עם הגורל היהודי ועם דרכה של כנסת ישראל. הם אלה שלא נכנעו, ועיצבו את דרכם כיהודים, ואת דרכה של כנסת ישראל בכלל, בתוך כל המאורעות. הם ישבו אז עדיין בחו"ל, ו"עיטרו" את הקב"ה, עסקו דווקא ביום "התפארת - זו מתן תורה" (ברכות נח.) שבכתב, במשנה - תורה שבעל פה, שהיא ספירת מלכות. המשנה החלה דוברת מתוך גרונו של ר' יוסף קארו, וציוותה עליו ועל החבורה בכללותה לעלות לארץ ישראל, וכך הם אכן עשו. אחר כך, ישנו ספר מגיד מישרים של ר' יוסף קארו (שזכה לאריכות ימים רבה והספיק מאז לחבר את החיבורים הגדולים שלו, הכסף משנה על הרמב"ם, הבית יוסף על הטור, השו"ע ועוד). המגיד הזה, המשנה שמפעם לפעם היתה דוברת והוא היה רושם אחר כך מה שהמשנה אמרה לו, קול ד' שמתוך התורה שבעל פה.
המשנה, 1 ותורה שבעל פה כולה, כלומר כל מה שמסתעף מהם אחר כך - התלמוד, שזה פירוש על המשנה, התוספתות, המדרשים - מדרשי האגדה ומדרשי ההלכה, כל הענפים שבספרות ההלכתית וההגותית וספרות הסוד שבכל הדורות, ההולכת וזורמת מתוך אוצר החיים הטהורים והכבירים, מלאי התפארת והקדושה, של תורה שבכתב . החיבור כאן אינו רק ההזדהות עם תורה שבעל פה, אלא גם החיבור הפנימי שלה עם התורה שבכתב. לא שתי תורות הן, אלא תורה אחת, שפן אחד שלה הוא תורה שבכתב, ופן שני שלה הינו תורה שבעל פה. זו אותה תורה, היא נתקבלה באותו מעמד, והיא מתגלה ומתפתחת לפי חוקים מסוימים. ההבדל ביניהם הוא, שהתורה שבכתב ניתנה בכוליותה - באותיותיה ופסוקיה, כדבר ד' למשה; ואילו התורה שבעל פה, זה המאמץ שנעשה על ידי חכמי תורה שבעל פה לפרש את התורה שבכתב. ההדגשים המיוחדים, היכולת המיוחדת לערוך את התורה שבעל פה דווקא באופנים האלה, אם בנוסח המשנה ואחר כך בנוסח התלמודים והמדרש, זה אופי יהודי מיוחד במינו. דרישת התורה - בהלכה, באגדה, במוסר ובסוד, כל זה יחד מבטא דווקא את הייחודיות של האופי הלאומי של כנסת ישראל (ואדרבא, התורה שבעל פה קשורה יותר לכנסת ישראל, מפני שגם היא וגם כנסת ישראל נקראות ספירת המלכות) ואת אופי קליטתה את התורה שבכתב. ולכן זהו דבר ד' הבא מקול ד'. "דבר ה'" - זו הלכה (שבת קלח:) "דבר" - זו אגדה (ירושלמי סנהדרין פי"א ה"ג), ודבר זה הוא קול ד' הנשמע למשה שרשם את התורה שבכתב, שמבחינתו היתה גם סוג של תורה שבעל פה, שכן בניגוד לבאים אחריו - הוא שמע אותה מפי הגבורה. אחר כך הוא מסר אותה, פירשה והוסיף עליה, ומיד נתהווה הנדבך שנקרא בפינו התורה שבעל פה.

אם התורה שבכתב היא סוד הקשר שבין כנסת ישראל לקב"ה (ובאמת יש בה עוצמה והשראה אדירה), הרי שהאופי והיחס המיוחד של כנסת ישראל בממשותה אל התורה - התורה שבעל פה, זה סוג השכל והמוסר היהודי. ועל כן, אומר הרב שאי אפשר להפריד ביניהם. יותר מזה, מי שבאמת מתקשר עם כנסת ישראל ברוחניותה ב מדרגה הגונה, בודאי ישמע את קול ד' מתוך התורה שבעל פה , ויידע להעריך דווקא את זה. הגויים יכולים להעריך מאד את התנ"ך - ברור שהעוצמה האדירה של דבר אלוהים בניסוחו משפיעה ומרשימה מאד. אבל הם לא מסוגלים להבין אותו לאשורו ולעשות אותו לתורת חיים הן מבחינה מעשית-חברתית והן מבחינה מוסרית, מפני שחסר להם היחש של כנסת ישראל לתורה, הנובע מן האופי היהודי המיוחד.

מכיוון שהתורה שבעל פה נוצרת בנשמה היהודית, בעקבות ההתקשרות אליה מתחילה הכרה נעימה פנימית להולד בעצמיות הנשמה, המרגישה את קול ד' העובר דרך כנסת ישראל בקול עז . זאת אמירה עקרונית מאד. התורה שבעל פה היא לא רק סך מסוים של הנחיות, תקנות וגזרות. כמובן שהיא כוללת גם את זה, אבל היא גם מושא למחקר למי שרוצה להיוודע אל האופי, ההיגיון והמוסר היהודי המיוחד. דווקא בתחום הזה, עוד לא נעשה די על ידי חוקרים שונים. אזכיר פה ספר מאד נכבד וחשוב שכמעט ולא עוסקים בו לצערי - 'קול הנבואה' של הרב דוד כהן, שכונה "הנזיר". בספר זה, בחלק המדבר על 'ההיגיון העברי השמעי' (וגם בחלקים נוספים שהוא עסק בהם עשרות שנים ועדיין לא יצאו לאור), הוא עסק בבירור המידות שהתורה נדרשת בהן - בהלכה ובאגדה, והראה שהן פועלות על פי היגיון מיוחד במינו, עם התייחסויות גם לתורת הסוד. זהו כמעט הניסיון היחיד במינו, ללמוד לא רק את מה שנאמר על דבר מסוים או כללים מסוימים, אף שכל זה חשוב, אלא גם את ההיגיון שעומד מאחורי זה, ולהבין במה הוא מיוחד ושונה. זה דבר נכבד, שאם היה מתפתח כראוי, היינו יכולים לעמוד על ידו על הרבה מאד יסודות ייחודיים המאפיינים את האומה הישראלית בתרבותה ובדרכה ההיסטורית. ואף על פי כן, די באמירה העקרונית הזאת, כדי להבין ששלמות החיים היהודיים, גם בצידם הלאומי, לא יכולה להתקיים אלא כאשר תורה שבכתב ותורה שבעל פה, מהוות שתיהן בסיס לחיי הפרט והחברה בישראל. אין מדובר רק בהזדהות עם העבר, אלא גם על בניין העתיד, שחייב תמיד להימשך מתוך הניסיון המצטבר, מתוך קווי האופי שכבר נחשפו. בניין העתיד צריך להימשך מתוך המקרא על כל השגב והעוצמה שבו, ומתוך התורה שבעל פה, על כל החכמה המדויקת ורבת הפנים שיש בה, גם יחד, כתורה אחת.



^ 1. ייתכן שהרב, בהזכירו משנה ותורה שבעל פה
, ולא 'התלמוד', אף שהוא פירוש המשנה ועמוד ההוראה, או 'המדרש', אף שהמשנה מבוססת עליו, רומז כאן למעלתה המיוחדת של המשנה. יהודים רבים, כאשר לומדים 'לעילוי נשמה', לומדים דווקא משנה. משנה אותיות נשמה, וגם המשניות שמקובל ללמוד מסדר טהרות, ראשי התיבות של המילה הראשונה שלהן הן נשמה. יש משהו במנהג העממי הזה (שאלמלא הוא, הלוא סוף סוף אפשר ללמוד כל פרק אחר), שמדגיש משהו מיוחד. הנעימות שבעצמות הנשמה, מה שמייחד כל כך את האישיות הפרטית והלאומית, שכן ישנה גם נשמת כנסת ישראל, קשור דווקא למשנה. לא שאין קשרים גם לדברים אחרים, אבל דווקא במשנה העניין בולט במיוחד. המנהג העממי הוא סימן מסוים, ואולי גם כאן יש לזה זכר. עילוי הנשמה בא על ידי המשנה, ובהכרה הפנימית של המשנה, יש גם עילויה של המשנה מתופעה זמנית חולפת של דקדקנות דתית, לדרגה של אוצר תרבותי.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il