אהבת ישראל פסקה א | הרב זאב סולטנוביץ' | בית המדרש

ספריה
פרק ד'

קטגוריה משנית

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

רבקה בת צילה

5 דק' קריאה

אהבת ישראל והעבודה של הסניגוריא על הכלל ועל הפרטים איננה רק עבודה הרגשית לבדה, כי אם מקצוע גדול בתורה, וחכמה עמוקה ורחבה, רבת הענפים, שכולם צומחים ויונקים מלשד טל אור תורת חסד.

בתוך המושגים אהבת ישראל וסניגוריא , מבחין הרב בין היחס הרגשי ( עבודה הרגשית ), לבין היחס האינטלקטואלי ( חכמה ). האמת היא שהבחנה זו, הנוגעת לכלל ענייני המוסר, היא הבחנה של הרמח"ל בהקדמתו למסילת ישרים. שם הוא אומר שהעולם חושבים שחסיד וירא שמים זה אדם עם התרגשות מאד גדולה, שממילא גורמת לו לכל מיני ביטויים של צומות, סיגופים, גלגולי שלג ובכיות, ולא היא. להיות חסיד, איש מוסר וירא שמים, זו חכמה גדולה מאד. כך הרב אומר כאן ביחס לאהבת ישראל והעבודה של הסניגוריא על הכלל ועל הפרטים : זה לא רק עניין של התרגשות, שיש אדם מסוים שנולד עם רגש גדול מאד ואז הוא מתרגש, אבל אדם שלא נולד עם רגש כל כך חזק זה לא נוגע לו. כמובן שצריך גם מידה מסוימת של רגש, הרי לכל אדם סביר יש רגשות, ולא מדובר על אנשים ללא רגש בכלל. אבל העיקר הוא לא הרגש, כי אם מקצוע גדול בתורה, וחכמה עמוקה ורחבה . זה דורש עיון בדברי תורה, הבנה כיצד היא מתייחסת לכלל ישראל ולכל פרט ופרט, כיצד היא מגדירה את העם וייעודו וכיצד היא מוכיחה אותו. כל יחיד ויחיד נקרא "אָחִיךָ" (ויקרא יט, יז) ו"רֵעֲךָ" (שם יח). צריך ללמוד כיצד יש להוכיח את האח והרֵע ואיך לתקן את העוולות. כדי להבין היטב מהו יחס התורה לישראל ככלל וכפרטים, צריך לראות את מכלול הדברים, וזה מקצוע גדול בתורה כמו כל המקצועות, הכולל השוואת פסוקים ועניינים ועיון בכל משמעויותיהם. זו חכמה עמוקה ורחבה , כמו שבכל מקצוע של תורה לא די ללמוד בשינון, בשקידה וביגיעה, אלא צריך גם חכמה כדי לדעת איך, מתי ובאיזה הקשר ליישם את הדברים הכתובים. לחכמה זו יש ענפים שונים: איך לדון את הדברים, מה יש על פני השטח ומה יש מעבר לכך, איך להוציא את הדברים העמוקים לאור, ואיך להטות לטובה גם את הרצונות שבאו לרעה. המושגים סניגוריא ואהבת ישראל , כוללים את כל הדברים האלה ויותר מהם, ולא רק התרגשות של ריקודים, חיבוקים ונשיקות. כמו שתורת חסד , זה לא רק לקחת כל מה שיש לך ולתת לכולם. הרבה פעמים צריך להעמיד את האדם על מה שהוא - כיצד הוא יכול להתפרנס ולעבוד, לסייע לו לפעמים בממון, לפעמים בלימוד ולפעמים אפילו בתוכחה, כי גם זה יכול להיות ביטוי של אהבה. תורת חסד היא מקצוע עמוק מאד שיש בו ענפים שונים, וכך גם אהבת ישראל והעבודה של הסניגוריא על הכלל ועל הפרטים .

חלק גדול מ הסניגוריא עוסקת לא בפעולות עצמן, אלא במטרה. כמו בכל חכמה, המטרה נותנת את המשמעות לפעולות. לא תמיד אפשר לעמוד על הדברים מתוך התבוננות בפעולה בודדת שמנותקת מן התהליך, המטרה או המגמה הכללית. למשל, כתוב "חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְנוֹ" (משלי יג, כד), אבל הוא טוען שהוא אוהב אותו, עובדה שהוא לא מרביץ לו. אלא, שלא מפני אהבתו הוא לא נותן לו מכות, אלא מפני שהוא חושׂך את הענפים ואומר שחבל לבזבז אותם. ומי שלא חושׂך שבטו, אפשר לומר תראה מה שהוא עושה לילד - בטח הוא שונא אותו. אבל האמת היא, שהוא עושה את זה דווקא למענו. לפעמים כשהפעולה מנותקת ממטרתה וממגמתה, החכמה שבה נדמית בדיוק ההיפך ממה שהיא אמורה לשרת.

בשביל לסנגר צריך להיות מלא באהבת ישראל , וכשאוהבים רוצים להיטיב. סניגוריא פירושו של דברים, לשים לב ולבודד את התכונות החיוביות ולפתח אותן, גם במציאות קשה שיש בה גם תכונות שליליות. כמובן שגם לגביהן צריך לנקוט את הפעולות המתאימות, אבל המרכז והמטרה הם הפעולות החיוביות של ישראל. צריך לנקות את הדברים השליליים כדי להשאיר את הדברים החיוביים, כמו שלימדה ברוריה את רבי מאיר, שייתמו חטאים ולא חוטאים (ברכות י.). זה שהאנשים המסוימים האלה שאתה נגדם הם חוטאים - על זה אין ויכוח, היא לא אומרת לו להתעלם מהמציאות ולחשוב שהם כן טובים. אבל צריך להתבונן: מה לא טוב בהם? רק החטאים שלהם. לכן צריך לא להשמיד אותם, אלא להפריד בינם לבין חטאיהם. זו עבודה מורכבת מאד, היא בודאי כוללת גם הארת פנים וגם תוכחה, גם הטבה וגם נזיפה, גם קרבה וגם ריחוק - הכל. על כן אמרו חכמים "לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת" (סוטה מז.), כאילו בבת אחת האחת דוחה והאחת מקרבת. היחס למציאות ישראל, ככלל וכפרטים, היא תמיד פעולה מורכבת, לכן מה שקובע בה זו המטרה. וכשהיא נובעת מידיעה אמיתית בתורה ומחכמה עמוקה, חכמת הנפש והשכל, היא יוצרת את האמצעי המתאים לאותו האדם באותה השעה ובאותו המצב, כדי להשיג את המטרה.

סיפר לי יהודי אחד, שבשנות ה-20' היה במשך מספר שנים תלמיד בישיבת מרכז הרב: לא רחוק מבניין הישיבה, היתה מסעדת פועלים, כאשר המסעדות אז בדרך כלל לא היו כשירות וגם עבדו בשבת. הוא היה אז תלמיד בישיבה, ומכיוון שהוא בא מחו"ל ולא היו לו הרבה קרובים בארץ, סעד בישיבה בליל שבת על שולחנו של הרב זצ"ל. אחרי הסעודה הוא ישב ללמוד בבית המדרש, ופתאום בא יהודי דופק בדלת (שם היה גם בית הרב, שהיה באותה עת הרב הראשי). "כבוד הרב! כאן ליד, ממש קרוב - ברחוב הנביאים המסעדה עובדת בשבת, אנשים אוכלים ומבשלים תוך חילול שבת, צריך למחות!". הרב ענה לו, שזה נכון ובאמת צריך למחות. מאד כאב לו כמובן על העניין הזה, הוא לא היה רגיל לדברים כאלה, כי בקהילות של פעם גם יהודים שלא שמרו שבת לא עשו את זה ליד הרב, בכל זאת היתה איזו מידה של כבוד, ופה זה היה ממש ליד הבית שלו. לא היתה אז פנימייה, ולכן רוב התלמידים כבר לא היו בישיבה אלא הלכו לדירות שכורות באזור הישיבה. הרב אסף מספר תלמידים, המתין זמן מה, שאל מה בדיוק קרה, והקפיד שלא יהיו עשרה שיבואו איתו להוכיח את אנשי המסעדה ולומר להם שאסור לחלל שבת. הוא הקפיד שלא יהיו עשרה יהודים כשרים, כדי לא להכשילם בחילול שבת בפרהסיא, שזה הרבה יותר חמור. בוודאי שצריך למחות, ובמסירות, ועם זאת לחשוב גם על החוטא, שלא להכשיל אותו ביותר ממה שהוא חשב לעשות. זה מקצוע גדול וחכמה עמוקה, של צירוף של שיקולים הלכתיים, מוסריים, נפשיים ואחרים.

במקום שבו אין עבירה גלויה, צריך הרבה יותר לסנגר, כדי לבנות בשומעים את התשתית של יחס נכון. ישנו סיפור נוסף, שסיפר לי יהודי אחר שהיה תלמיד בסמינר המורים של המזרחי כשרק נפתח בירושלים, ולאחר מכן מורה, מנהל ומפקח בחינוך הדתי בארץ, שהיה אז בחור צעיר מאד. יום אחד הוא התלווה, בתוך קבוצה של אנשים שונים, ביניהם רבנים ואנשים צעירים, אל הרב קוק שהלך מהבית שלו לאיזה מקום. הם עברו אז סמוך לרחוב יפו בירושלים, שם היו הרבה מאד אתרי בנייה, זה היה ביום חול רגיל בשעות לפני הצהריים, וראו בחורים צעירים שעובדים בבניין (אז פועלי הבניין היו יהודים ברובם הגדול). אחד הרבנים שהלך על יד הרב, התמרמר ואמר: "מה זה! אלה - הם לא מניחים תפילין!". כמובן, הוא לא יכול היה לדעת מי יותר מי פחות, אבל נראה היה לו שהם מתאימים להיות כאלה שלא מניחים תפילין, שכן זאת היתה המציאות הרגילה. הרב הקשיב לזה ומיד הגיב ואמר: "נכון, אבל הם מניחים על עצמם אבני ארץ ישראל". אולי אתה צודק בקשר לעבירה, אבל זה לא בטוח. מה שבטוח הוא שהם עושים משהו חיובי, ואסור להתעלם מזה. זה יסוד גדול, כי מי שמניח על עצמו את אבני הארץ על מנת לבנות אותה, זה פתח גדול שגם יניח תפילין מצד כבוד האומה ומסורתה. ובודאי שיש להפנות את תשומת ליבו של אדם ממורמר על דבר נכון וצודק, לכך שהעבירה אינה המציאות כולה, אלא באותה המציאות המסובכת יש גם צד חיובי שהוא פתח לתשובה, להשלמת הדבר. מי שמוכן ורוצה לשאת על גבו אבנים כבדות כדי לבנות את ארצו ואת מולדתו, יש מבוא לדבר איתו גם על השלמת המסירות הזאת, גם מבחינה רוחנית תרבותית ואמנותית. זה לא אבוד כמו אצל יהודי שכבר התבולל לגמרי. גם זו חכמה גדולה מאד. הרב ידע לא פחות מרבנים אחרים מה קורה, שהרי דווקא בהיותו רב ראשי באו לפניו כל הבעיות, הצרות והאירועים שהתרחשו במושבות ובערים. באו אליו גם ארגוני פועלים כדי שינסח על פי דין תורה הסכמי עבודה הוגנים וצודקים בין ההנהלות לבין הפועלים והעובדים. הוא הכיר וידע היטב את המציאות הכוללת בארץ ובגולה. הסניגוריא היא עבודה וחכמה, לא רק התרגשות הלב. זה שיקול דעת מדויק שנובע מתוך ידע והעמקה, ושיקול הדעת הזה קובע כיצד מוציאים לפועל תורת חסד בכלל, ואת אהבת ישראל והעבודה של הסניגוריא על הכלל ועל הפרטים בפרט.

פרק ד'