ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

חטא המרגלים ותיקונו ;">

דף הבית בית מדרש מדורים קול צופייך Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

סיון תשס"ח

חטא המרגלים ותיקונו


נערך על ידי הרב

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

קַוֵּה אֶל ה' חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ וְקַוֵּה אֶל ה'
לצערינו הרב לא מעביר את השיעור ביום שני יותר מידי פעמים. הרב עוד בטיפול נמרץ וצריך הרבה תפילה, רחמי שמים ומעשים טובים. התפללנו פעמים רבות אבל כנראה יש צורך בעוד תפילות ומעשים טובים. זו העזרה האמיתית שאפשר לעזור לרב. על זה נאמר "קַוֵּה אֶל ה' חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ וְקַוֵּה אֶל ה'" – אם התפלל אדם ולא נענה יחזור ויתפלל ויקווה לישועת ה'.
חבורת אנשים יזמה ביחד עם "מבראשית" הוצאת חוברת של הלכות "ואהבת לרעך כמוך - הלכות בן אדם לחברו". החוברת תודפס בעשרות אלפי עותקים כדי שילדים ילמדו אותה בתקופת החופש מהלימודים בבית הספר. הכל לרפואת הרב במהרה שיחזור בריא ושלם למקומו ויחזור ללמד אותנו תורה, אותנו ואת כלל ישראל.

ארץ ישראל – ארץ שיש בה חיים
חכמינו אמרו למה נסמכה פרשת מרים לפרשת המרגלים? לפי שמרים לקתה על כך שדיברה על אחיה. ומה אמרה? לא דיברה אליו בכבוד הראוי לו באמת ונענשה למרות זכויותיה הרבות. והמרגלים "ורשעים הללו ראו ולא לקחו מוסר". (רש"י תחילת פרשת שלח). הייתה להם אפשרות ללמוד ממרים על חומרתו של לשון הרע. שאפילו צדיקה כמו מרים נענשת על לשון הרע שדיברה על אחיה. והם מעיזים לדבר לשון הרע על ארץ ישראל?
צריך להבין שהמרגלים יוצאים לדרכם מיד בסיום שבעת הימים של מרים. שהרי ישראל יצאו מהר סיני בעשרים לחודש אייר. שלושה ימים היו בדרך לקדש ברנע, שלושים יום היו בסיפור של השליו ובשר התאווה עד כג' סיוון. שבעה ימים שחיכו עד האסף מרים הסתיימו בר"ח תמוז. באותו יום יוצאים המרגלים וחוזרים אחרי ארבעים יום בליל תשעה באב.
יש שואלים. בשלמא מרים נענשה כי דברה במשה רבנו שהיה ראש כל הנביאים שעליו נאמר 'בכל ביתי נאמן הוא', והקב"ה מחבבו בלשון "משה עבדי", אבל המרגלים לא דברו אלא על עצים ואבנים, ולמה יצא עליהם הקצף?
מכאן שהדיבור על ארץ ישראל הוא על משהו חי, "ארץ החיים" להגיד על ארץ שהקב"ה נשבע לאבות עליה שהיא לא טובה, זה כפירה בהקב"ה שאמר למשה שהארץ הזו היא ארץ טובה. "וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן הָאָרֶץ הַהִוא אֶל אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ וכו'". (שמות פרק ג ח)

נגמר זמנם של הענקים
"וַיֹּצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא וְכָל הָעָם אֲשֶׁר רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת". במה הוציאו דיבה? באמירתם "אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ". אמרו המרגלים: "בכל מקום שעברנו מצאנום קוברי מתים" והם לא ידעו שהכל לטובתם "כדי לטרדם באבלם ולא יתנו לב לאלו" (רש"י). המרגלים לא ראו את הטובה שבמיתת הענקים.
המיתה הזאת היא חלק מסיום זמנם של הענקים, כדברי יהושע וכלב שאמרו "סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם" – הלך הכוח שלהם, נגמר זמנם. האימים הושמדו על ידי המואבים. הזמזמים על ידי העמונים. החורים על ידי בני עשו. העווים על ידי הכפתורים. (דברים ב) משה משמיד את סיחון ועוג. בספר יהושע ושופטים מתוארים קרבות קשים של עם ישראל עם סיסרא ואחרים. לעומתם מתואר הקרב עם הענקים כקרב קל. הענקים לא העיזו לצאת מהערים שלהם למלחמה התקפית. הם התגוננו בתוך עריהם ו"עִם עָרֵיהֶם הֶחֱרִימָם יְהוֹשֻׁעַ". "כי עם כל תקפם וגבהם נכנע לבם יותר משאר העם, ולא יצאו למלחמה כלל אבל היו נחבאים בהרים ובערי הבצורות, כמו שאמר "וַיָּבֹא יְהוֹשֻׁעַ בָּעֵת הַהִיא וַיַּכְרֵת אֶת הָעֲנָקִים מִן הָהָר מִן חֶבְרוֹן מִן דְּבִר מִן עֲנָב וּמִכֹּל הַר יְהוּדָה וּמִכֹּל הַר יִשְׂרָאֵל עִם עָרֵיהֶם הֶחֱרִימָם יְהוֹשֻׁעַ" (יהושע יא - רמב"ן דברים ט ג).

מחשבה רעה ועין רעה מביאים ל"לשון הרע"

המרגלים לא היו פחדנים בבחינת "איש הירא ורך הלבב" שהתורה מתירה לו לחזור לביתו, הם היו בעלי לשון הרע. הם ראו שהענקים הולכים ונכחדים מכל האזור אבל הם הסבירו את מיתת הענקים בקלקולה של הארץ. כל זה הוא הפך השכל הישר והפך דבר ה' שאמר שזאת ארץ טובה. גם את פירות הארץ הטובים הם מפרשים הפוך. במקום להגיד שאלוקים מביא אותם לארץ מבורכת שפירותיה מבורכים וגדולים ביותר. הם אומרים: "כשם שפריה משונה - כך עמה משונה" (רש"י יג סג). בגלל המבט הרע הזה התורה אומרת עליהם: "הדור הרע" וחז"ל קוראים להם: "רשעים". הגמרא במסכת סנהדרין אומרת (קט:) "מרגלים, אין להם חלק לעולם הבא שנאמר 'וימותו האנשים מוציאי דבת הארץ רעה במגפה לפני ה'" וימותו - בעולם הזה, במגפה - לעולם הבא".
לשון הרע נובע מהסתכלות רעה ושניהם תוצאה של מחשבה רעה. חכמינו אמרו על המרגלים שהם יצאו למשימה שלהם הם לא חטאו עדיין, "כשרים היו", אבל היו מלאים במחשבות רעות על הארץ, כשהם באים אל משה אחרי ארבעים היום כתוב: "וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ אֶל משֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". "מהו וילכו?" די היה בכך שהתורה תגיד "ויבואו". עונים חז"ל: "להקיש הליכתן לביאתן. מה ביאתן בעצה רעה אף הליכתן בעצה רעה" (סוטה לד, רש"י במדבר יג כו).
גם לשון הרע של בן אדם על חברו הוא מלב רע. לכן אומר הנביא זכריה למי שרוצה להנצל מלשון הרע שיתחיל מהשורש: "וְרָעַת אִישׁ אָחִיו, אַל תַּחְשְׁבוּ בִּלְבַבְכֶם" (זכריה פרק ז י). זהו מה שכתוב בפרקי אבות. (פרק ב ט) "אָמַר לָהֶם צְאוּ וּרְאוּ אֵיזוֹהִי דֶרֶךְ רָעָה שֶׁיִּתְרַחֵק מִמֶּנָּה הָאָדָם. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, עַיִן רָעָה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, חָבֵר רָע. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, שָׁכֵן רָע. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, הַלֹּוֶה וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם,,, רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר, לֵב רָע. אָמַר לָהֶם, רוֹאֶה אֲנִי אֶת דִּבְרֵי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ מִדִּבְרֵיכֶם, שֶׁבִּכְלַל דְּבָרָיו דִּבְרֵיכֶם". לא לחינם הפרשה המסיימת את פרשת שלח היא פרשת ציצית שמלמדת אותנו איך להסתכל נכון. לשמור על הלב שישמור על העיניים "וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם". ואת הפרשה הזאת אנחנו קוראים ומזכירים לעצמנו מידי יום ביומו.

אהבת ארץ ישראל תלויה במידות טובות
סיפור חטא המרגלים אינו דבר ששייך רק לעבר, בכל דור ודור יש אנשים שמואסים בארץ חמדה. האנשים הללו אינם פחדנים, הם אנשים מקולקלים במידות "רשעים". אהבת הארץ הולכת עם מידות טובות סימן לדבר הוא אברהם אבינו. הוא היה הראשון שעלה לארץ ישראל והוא היה שיא היושר. שיא המידות הטובות. שיא ההגינות. שיא הנתינה. האבות נקראו "ישרים" (עבודה זרה כה.). בגלל ישרותם של האבות נקשר שמם בארץ ישראל לחלוטין. רוב הפסוקים שכתובים בתורה על אברהם קשורים בארץ ישראל. אלוקים שולח את אברהם לארץ ישראל. נשבע לו על הארץ. כורת איתו ברית על הארץ הזאת. מצווה עליו להתהלך בארץ. אי אפשר לנתק בין אברהם לבין ההגינות, אי אפשר לנתק בינו לבין ארץ ישראל. כנראה שהדבר הישר ביותר שיש בעולם הוא ש"ארץ ישראל שייכת לעם ישראל".
לעומת זאת אי אפשר להפריד בין קלקול מוסרי לויתורים על ארץ ישראל. "זִכְרוּ לְעוֹלָם בְּרִיתוֹ דָּבָר צִוָּה לְאֶלֶף דּוֹר: אֲשֶׁר כָּרַת אֶת אַבְרָהָם וּשְׁבוּעָתוֹ לְיִצְחָק: וַיַּעֲמִידֶהָ לְיַעֲקֹב לְחֹק לְיִשְׂרָאֵל בְּרִית עוֹלָם: לֵאמֹר לְךָ אֶתֵּן אֶרֶץ כְּנָעַן חֶבֶל נַחֲלַתְכֶם". אין דבר יותר מוסרי מליישב את ארץ ישראל על ידי יהודים. כך קבע אלוקים שהעולם שלו והוא יותר "עליון" מכל אדם שקורא לעצמו "שופט עליון". כך גם הוא ההיגיון. לכל עם יש מדינה, לערבים יש עשרות מדינות, לנו יש רק את ארץ ישראל. האם גם אותה צריך לחלק? הרי החלוקה שלה תחסל אותה כמו שמצהיר החמאס שמקבל את החלקים שאנו מוותרים ומשתמש בהם כדי לדחוק אותנו החוצה.

כל הפוסל – במומו פוסל
התבוננות קלה תראה לנו כי מי שנלחם בנו מבין הפלשתינאים היו המושחתים ביותר מוסרית, אלה שהתעשרו במליוני דולרים מגניבת הכסף של אחיהם הערבים. לצערינו כך זה גם אצל היהודים. אלה שמוכרים את ארץ ישראל עושים עסקי שחיתות על גב העם הזה. לפעמים זה במיציבושי קטן, לפעמים זה בעסקי קזינו ביריחו של ישראלים שמאסו בארץ חמדה ומשחיתים גם את נפשם של האחרים. לפעמים זה בעסקי גז ונפט מול חופי עזה שבהם המושחתים מרווחים מיליוני דולרים על חשבון יהודים מסכנים שגורשו מביתם ועשקו את רכושם וזה לא הכל. (עמותות, אי יווני, מעטפות ועוד). זה הכלל– כל מי שמוכר את ארץ ישראל, בטבעו הוא מושחת במידות. וסימנך – אברהם אבינו.
זה לא פלא שאלה שרוצים להחליש אותנו בישוב ארץ ישראל משתמש נגדנו במוסריות. כך מכשירים את הירי על תושבי שדרות ואשקלון - זה לא "מוסרי" לירות על עזה. כך מכשירים את החולשה במלחמת לבנון השניה נגד החיזבאללה. זה לא מוסרי לתקוף את המחבלים שמסתתרים באוכלוסיה אזרחית. כך מאשימים את המתנחלים שהם לא מוסריים. שלקחו אדמות לא שלהם. כרתו עצי זית וכד'.
הגמרא בקידושין (ע:) נתנה סימן לדבר: "כל הפוסל – פסול". "ואמר שמואל: במומו פוסל". אם מישהו פוסל את אחרים בכך שהם לא מוסריים, צריך לבדוק אצלו את המוסריות. והבדיקה מלמדת שהם לגמרי לגמרי לא מוסריים.

איסור לדבר לשון הרע על הארץ – בכל דור ודור
צריך לתקן באהבת הארץ. מו"ר אבא שליט"א סיפר כמה וכמה פעמים על הגמרא בסוף מסכת כתובות שמלמדת כמה חשוב לחבב את הארץ. "רַבִּי אַבָּא, מְנַשֵּׁק כִּיפֵי דְּעַכּוֹ". רבי אבא היה מנשק את סלעי ארץ ישראל שבעכו – עיר הכניסה לארץ ישראל. "רַבִּי חִיָּא בַּר גַּמְדָּא מִיגַנְדֶּר בְּעַפְרָא, שֶׁנֶּאֱמַר, (תהלים קב) "כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת אֲבָנֶיהָ וְאֶת עֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ". רבי חייא היה מתפלש בעפר הארץ מרוב אהבתה.
באותה הגמרא מסופר כמה חשוב להשתדל שאחרים לא ידברו מילים רעות על ארץ ישראל. "רַבִּי חֲנִינָא, מְתַקֵּן מַתְקְלֵיהּ. רַבִּי אַמִּי וְרַבִּי אַסִּי קַיְמֵי מִשִּׁמְשָׁא לְטוּלָא וּמִטּוּלָא לְשִׁמְשָׁא". מפרש רש"י רבי חנינא היה "מְתַקֵּן מַתְקְלֵיהּ - משוה ומתקן מכשולי העיר, מחמת חיבת הארץ שהייתה חביבה עליו ומחזר שלא יצא שם רע על הדרכים". פחד רבי חנינא שמישהו חלילה יתקל באיזה מכשול ברחוב ויגיד איזה מילה רעה על הרחוב על ארץ ישראל. יגיד שזאת ארץ לא נקייה. שאנשים בה לא מנומסים כמו באירופה. (?) יגיד שזאת ארץ שהכבישים בה לא מסודרים. הדבר הזה הוא לשון הרע על ארץ ישראל ויש בו משהו מחטא המרגלים הנורא שכל כך הרבה סבלנו ממנו. לכן רבי חנינא מתאמץ כל כך למרות שבודאי יש לו הרבה תלמידים ללמד.
עוד מובא בגמ' על "רַבִּי אַמִּי וְרַבִּי אַסִּי קַיְמֵי מִשִּׁמְשָׁא לְטוּלָא וּמִטּוּלָא לְשִׁמְשָׁא". ומפרש רש"י שם שהם השתדלו שהם עצמם לא ידברו נגד מזג האויר של ארץ ישראל: "כשהשמש הגיעה למקום שהן יושבין וגורסין וחמה מקדרת עליהן, עומדין משם לישב בצל. ובימי הצנה עומדין מן הצל ויושבין בחמה כדי שלא יוכלו להתרעם על ישיבת ארץ ישראל". שלא יחשבו בלב מחשבה רעה על מזג האויר של הארץ, שלא יאמרו בטעות מילה רעה על ארץ ישראל.

נרגנות – הפך השמחה של ארץ ישראל
ההקפדה של החכמים הללו שלא לדבר רע על הארץ היא החשש שלא להיות חלק מחטא המרגלים שמלווה אותנו כבר אלפי אלפי שנים. הבכיינות של המרגלים. הנרגנות. "וַתֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ בְּשִׂנְאַת ה' אֹתָנוּ הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹרִי לְהַשְׁמִידֵנוּ" (דברים א). "וַיֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיהֶם" (תהילים קו). לשפוט כל דבר לצד שלילה. הפך המצווה לשמוח בטוב שה' נותן לנו: "וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ, אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ" (דברים פרק כו יא).
חכמינו המשילו משל להתנהגות של המרגלים ושל העם שהלך אחריהם "למה הדבר דומה לאחד שהיה מהלך בדרך והיה בנו מהלך לפניו. באו לסטים לתפסו - נטלו מלפניו ונתנו לאחריו. בא זאב ליטלו מאחריו - נטלו ונתנו על זרועותיו. שנאמר "ואנכי תרגלתי לאפרים קחם על זרועותיו". התחיל הבן מצטער מפני החמה - פרש עליו בגדו שנאמר "פרש ענן למסך". נרעב - האכילו לחם, שנאמר "הנני ממטיר לכם לחם". צמא - השקהו מים. שנאמר "ויוציא נוזלים מסלע ואין נוזלים אלא מים חיים".
אחרי כל זה אומר הבן על אביו שהוא שונא אותו!! "בְּשִׂנְאַת ה' אֹתָנוּ הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". על זה אין הקב"ה יכול לוותר. "וּבַדָּבָר הַזֶּה אֵינְכֶם מַאֲמִינִם בה' אֱלֹהֵיכֶם: הַהֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם בַּדֶּרֶךְ לָתוּר לָכֶם מָקוֹם לַחֲנֹתְכֶם בָּאֵשׁ לַיְלָה לַרְאֹתְכֶם בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תֵּלְכוּ בָהּ וּבֶעָנָן יוֹמָם: וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קוֹל דִּבְרֵיכֶם וַיִּקְצֹף וַיִּשָּׁבַע לֵאמֹר: אִם יִרְאֶה אִישׁ בָּאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה הַדּוֹר הָרָע הַזֶּה אֵת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לָתֵת לַאֲבֹתֵיכֶם: זוּלָתִי כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה הוּא יִרְאֶנָּה וְלוֹ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר דָּרַךְ בָּהּ וּלְבָנָיו יַעַן אֲשֶׁר מִלֵּא אַחֲרֵי ה'".

מתאוננים – תחילת הבכיינות של המרגלים
חטא המרגלים מתחיל בחטא המתאוננים. כשבני ישראל יוצאים מהר סיני אחרי כמעט שנה (פחות עשרה ימים). הם אמורים להגיע לארץ ישראל תוך אחד עשר יום לכל היותר. "אַחַד עָשָׂר יוֹם מֵחֹרֵב דֶּרֶךְ הַר שֵׂעִיר עַד קָדֵשׁ בַּרְנֵעַ" (דברים א ב). משהו משתבש, הבכיינות. "וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנֲנִים". התורה לא אומרת מה היה החטא של המתאוננים. מסביר רש"י שזה לא משנה מה הייתה סיבת התואנה. העיקר שתהיה תואנה כל שהיא. מה הייתה העלילה שהם מצאו? "אמרו: אוי לנו כמה לבטנו בדרך הזה. שלשה ימים שלא נחנו מעינוי הדרך".
כל המהירות שבה ה' מוליך אותם הייתה כדי שהם לא יתעכבו במדבר. שיגיעו לארץ ישראל בלי מלחמות. כשאומות העולם עוד שרויים בפחד: "שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן חִיל אָחַז ישְׁבֵי פְּלָשֶׁת: אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם אֵילֵי מוֹאָב יֹאחֲזֵמוֹ רָעַד נָמֹגוּ כֹּל ישְׁבֵי כְנָעַן: תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד בִּגְדֹל זְרוֹעֲךָ יִדְּמוּ כָּאָבֶן עַד יַעֲבֹר עַמְּךָ ה' עַד יַעֲבֹר עַם זוּ קָנִיתָ". הפחד הזה היה יכול לגרום לכל עמי כנען לברוח כמו שעשו הגרגשים. כמו שעשו הערבים בימינו בצפת ובכמה מקומות אחרים. במיוחד כשארון ברית ה' נוסע לפניהם - האויבים בורחים לגמרי. "וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר משֶׁה קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ".
את כל זה הם הפסידו בגלל הבכיינות של המתאוננים שהיא התחלת חטא המרגלים. בכיינות לאומית. "ויִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם, וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא". ליל תשעה באב. "אמר להם הקב"ה: אתם בכיתם בכייה של חנם לפני, אני אקבע לכם בכייה לדורות" (במדב"ר טז כ).

תיקון לחטא המרגלים – לישב בארץ בשמחה
הצדיק המקובל האלקי רבי אלעזר אזכרי זצוק"ל תלמידו של האר"י ז"ל ובעל מחבר השיר "ידיד נפש" כתב בספרו ספר חרדים (בפרק נט על מצות ישוב ארץ ישראל): "וצריך כל איש ישראל לחבב את ארץ ישראל ולבא אליה מאפסי ארץ בתשוקה גדולה כבן אל חיק אמו, כי תחילת עווננו שנקבעה לנו בכיה לדורות, יען מאסנו בה. רבי אלעזר אזכרי מביא פסוק מספר תהלים (קו) שמסביר את שורש חטא המרגלים במאיסת הארץ. "וַיִּמְאֲסוּ בְּאֶרֶץ חֶמְדָּה לֹא הֶאֱמִינוּ לִדְבָרוֹ: וַיֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיהֶם לֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹל ה'".
מה הפתרון? מסביר הרב שהפתרון הוא "אהבת הארץ": "ובפדיון נפשנו מהרה יהיה כתיב: "כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו" ובהמשך כתוב "אתה תקום תרחם ציון". ולפיכך היו האמוראים מנשקים עפרותיה ואבניה בבואם אליה. ומה טוב ומה נעים לשיר שיר ידידות אשר יסד ר' יהודה הלוי עליה באהבה רבה, תחילת השירה, ארץ הקדושה יקרה חמודה וכו', כן אנו משוררים על ציון רבי יהודה בר אלעאי כל ערב ר"ח בשמחה רבה ומתחננים לאל שאל יגרשנו מעליה".
כל מי שהיה פעם עם הרב שליט"א בציון של רבי יהודה בר אילעי בעין זיתים יודע כי הרב מחזיק במנהגו של רבי אלעזר אזכרי זצוק"ל, ותמיד תמיד מזכיר לכולם לשיר את השיר "ארץ הקדושה" באהבה רבה שכולו אהבת ארץ ישראל, הזכרת מעלותיה והשתוקקות לעלות לחונן את עפרה.
עוד הביא שם הרב אזכרי ז"ל את דברי הרמב"ן שמצות ישיבת א"י היא מצוות עשה מהתורה. ו"כל עת ורגע שהאדם בארץ ישראל - הוא מקיים המצווה זו, וידוע שעיקר שכר המצווה על השמחה הגדולה בה כדכתיב (דברים כח, מז) "תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה", אם כן צריך היושב בארץ ישראל להיות שמח תדיר במצוותו התדירה באהבתו אותה, וגם צריך להיות ירא וחרד כדכתב רשב"י "כל פקודא דלאו איהו ברחימו ודחילו - לאו פקודא היא" לכך אמרו באבות דרבי נתן הוי שש וחרד על המצות".
לכן אומר אור החיים הקדוש על "והיה כי תבוא אל הארץ" שזו לשון שמופיעה בתורה כמה פעמים על ארץ ישראל. "והיה" - זה לשון שמחה. "להעיר שאין לשמוח אלא בישיבת הארץ, על דרך אומרו (תהלים קכו ב) "אז ימלא שחוק פינו וגו'". לכן בעת שנכנסו ישראל לארץ נאמר עליהם המילה "שמחה" כמה וכמה פעמים. שבספרים בראשית שמות ויקרא במדבר נאמר בכל ספר רק פעם אחת המילה "שמחה". אבל בספר דברים שנאמר בכניסה לארץ ישראל כתובה המילה "שמחה" אחד עשרה פעמים וכולם קשורות לארץ ישראל. וכשנכנסו לארץ הקריבו קרבנות בהר עיבל ונאמר שם (דברים כז ז) "וְזָבַחְתָּ שְׁלָמִים וְאָכַלְתָּ שָּׁם וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ" ומשם למדו חכמים מצוות שמחה בחגים. (ועיין שער החצר על כך באריכות).

הלכות שבין אדם לחבירו שלומדים מהמרגלים
צריך לדון לכף זכות
היחס הנכון של אדם להקב"ה נלמדת מהיחס לבשר ודם. "וְאָבִיהָ יָרֹק יָרַק בְּפָנֶיהָ הֲלֹא תִכָּלֵם שִׁבְעַת יָמִים תִּסָּגֵר שִׁבְעַת יָמִים מִחוּץ לַמַּחֲנֶה". מזה לומדים כלפי מעלה. גם כשהלל הזקן רוצה ללמד את הנכרי תורה הוא אומר לו "דעלך סני לחברך לא תעביד, זו היא כל התורה כולה ואידך פירושה הוא זיל גמור". מה ששאנוי עליך לא תעשה לחברך. זה הכלל היסודי, את השאר תלך ותלמד. יש שואלים איך לומדים מכאן הלכות שבין אדם למקום? אומר רש"י שם (שבת דף לא/א) גם את היחס לקב"ה לומדים מכאן. גם הוא נקרא "ריע" שנאמר "רֵעֲךָ וְרֵעַ אָבִיךָ אַל תַּעֲזֹב - זה הקדוש ברוך הוא, אל תעבור על דבריו שהרי עליך שנאוי שיעבור חבירך על דבריך".
התורה אומרת על יחסי בן אדם לחברו "בצדק תשפוט עמיתך". על זה אמרו חכמינו "הֱוֵי דָּן אֶת כָּל הָאָדָם לְכַף זְכוּת" [אבות א ו]. שֶׁאִם יִרְאֶה בַּחֲבֵרוֹ הִתְנַהֲגוּת שֶׁיֵּשׁ בָּהּ צַד זְכוּת וְצַד חוֹבָה - יַטֶּה לְכַף זְכוּת [מרכבת המשנה אבות ו משנה ה ו]. וְהַחוֹשֵׁד בִּכְשֵׁרִים לוֹקֶה בְּגוּפוֹ [יומא י"ט]. והגמרא מביאה על זה מעשה להבין כמה חשוב לאדם לדון את חברו לכף זכות ואומרת שמי שדן לכף זכות, דנין אותו לכף זכות מידה כנגד מידה. ומי שדן אחרים לכף חובה - כך ידונו אותו בשמים וגם בעולם הזה.
אם האדם צריך לשפוט את חברו לכף זכות. כל שכן וכל שכן שאת מעשה ה' צריך לדון לזכות. כשהקב"ה מראה למרגלים את ארץ ישראל והם יכולים לפרש אותו בשתי פנים, הם היו צריכים לשפוט אותו לכף זכות ולא לכף חובה.

בירור על שידוך או על קניין
מסיפור הלשון הרע של המרגלים אפשר ללמוד את חומרת הדיבור הרע, אפילו על חפץ דומם. כשבן אדם מדבר על חפץ הוא עלול לדבר ברמז על בני אדם. אם אומרים על שמלה שהיא לא צנועה, משמע בעקיפין שהאשה הלובשת את השמלה לא צנועה. אם אומרים על הבית שהוא נבנה מחומרים לא טובים. אומרים על הקבלן שהוא לא עושה עבודתו נאמנה. וכן על זה הדרך.
אמת היא שאם חתן שואלים אדם על כלתו והיא באמת לא לבושה בצניעות מותר להגיד לו, אם זה נכון. ובלבד שהוא מדבר עם בחור שרוצה לשאת אותה לאשה. אבל אסור לדבר על זה עם אחרים כשהוא יושב ושותה כוס קפה ומחפש איך להעביר את זמנו.
עוד צריך להיזהר בתשובות כאלה שמותר לענות שהמידע יהיה ודאי ובטוח ולא שמועות מאחרים. במיוחד שמדברים על חוזק וטיב של בניין, צריך מומחה ולא סתם אנשים שמומחים בעיני עצמם.

הנשאל - ישבחנו בעיניו
עוד כמה כללים כתב בעל "החפץ חיים" בענייני דיבור על שידוך או עצות לקניה, והוא לא לומר למשודכים דבר רע על המשודכים שלהם כשאתה יודע שהעניין כבר סגור ושום דבר לא יזיז אותם. למה לגרום להם צער ועוגמת נפש.
ובגמרא (כתובות דף טז) "תָּנוּ רַבָּנָן, כֵּיצַד מְרַקְּדִין לִפְנֵי הַכַּלָּה? בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, כַּלָּה כְּמוֹת שֶׁהִיא. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, כַּלָּה נָאָה וַחֲסוּדָה. אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּאי לְבֵית הִלֵּל, הֲרֵי שֶׁהָיְתָה חִגֶּרֶת אוֹ סוּמָא, אוֹמְרִים לָהּ, "כַּלָּה נָאָה וַחֲסוּדָה"?! וְהַתּוֹרָה אָמְרָה, (שמות כג) "מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק". אָמְרוּ לָהֶם בֵּית הִלֵּל לְבֵית שַׁמַּאי, לְדִבְרֵיכֶם, מִי שֶׁלָּקַח מִקָּח רַע מִן הַשּׁוּק, יְשַׁבְּחֶנּוּ בְּעֵינָיו אוֹ יְגַנֶּנּוּ בְּעֵינָיו? הֱוֵי אוֹמֵר, יְשַׁבְּחֶנּוּ בְּעֵינָיו. מִכָּאן אָמְרוּ חֲכָמִים, לְעוֹלָם תְּהֵא דַּעְתּוֹ שֶׁל אָדָם מְעֹרֶבֶת עִם הַבְּרִיּוֹת".

בעל עניין לא ייתן עצה
עוד כותב החפץ חיים. אם המספר יש לו ריב עם החתן או עם הכלה. לא יספר את גנותם בעיני הצד השני אפילו שלפי מחשבתו היא אמת וכל מחשבתו היא להציל את הצד השני מכישלון. זה בדיוק מה שהיה עם המרגלים שהייתה מחשבתם רעה מלכתחילה ואפילו את הדברים הטובים פירשו לרעה. כך בכל שונא ושונא אם הוא מדבר על שונאו הוא יפרש גם את הדברים הטובים לרעה וממילא דבריו יהיו בגדר לשון הרע.
ואפילו אינו שונא רק שהוא בעל עניין בדבר, וזה כמו שוחד שמסמא את עיניו. וכך היה עם המרגלים שהכניסה לארץ הייתה עלולה לפגוע במעמדם. הם היו עלולים להפסיד את נשיאותם כשיכנסו לארץ. (שפת אמת בשם הזוהר) אם כן הם נוגעים בדבר. לכן הם שפטו את הדבר לשלילה.
אָמַר לְךָ אָדָם: מה דעתך על פלונית? אַל תֹּאמַר לוֹ "כְּשֵׁרָה" וְהִיא אֵינָהּ אֶלָּא פְּסוּלָה. הָיָה נוֹטֵל מִמְּךָ עֵצָה, אַל תִּתֵּן לוֹ עֵצָה שֶׁאֵינָהּ הוֹגֶנֶת לוֹ. אַל תֹּאמַר לוֹ: "מְכֹר אֶת שָׂדְךָ, וקנה לְךָ חֲמוֹר", וְאַתָּה הולך וקונה את שדהו בעקיפין. שֶׁמָּא תֹּאמַר: עֵצָה טוֹבָה אֲנִי נוֹתֵן לוֹ! וַהֲרֵי הַדָּבָר מָסוּר לַלֵּב, שֶׁנֶּאֱמַר "וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ - אֲנִי ה'". [ע"פ ספרא קדושים פרשה ב].

איסור לשון הרע ברמיזה
כשקוראים את דבריהם הראשונים של המרגלים לא רואים את גודל רשעותם, להפך הם אומרים על הארץ שהיא "ארץ זבת חלב ודבש". רק אחר הכל מתגלה. "וַיְסַפְּרוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא וְזֶה פִּרְיָהּ: אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיּשֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם". יש שם ענקים והם מספרים את האמת, הם עוד לא אומרים שאי אפשר לכבוש את הארץ. כאן כבר מבין כלב את כוונתם של המרגלים ועוצר את דבריהם "וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם אֶל משֶׁה וַיֹּאמֶר עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ".
כשהתורה מתארת את סיפור המרגלים בספר דברים כתוב על המרגלים לא כתוב שהם אמרו דבר שלילה: "וַיִּקְחוּ בְיָדָם מִפְּרִי הָאָרֶץ וַיּוֹרִדוּ אֵלֵינוּ וַיָּשִׁבוּ אֹתָנוּ דָבָר וַיֹּאמְרוּ טוֹבָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֵינוּ נֹתֵן לָנוּ". איפה הבעיה? הלשון הרע היה ברמז ואת הרמז הזה הבינו בני ישראל והתחילו להתלונן ולשבור את רוחם.
האמת היא שרוב הלשון הרע שנאמר בעולם נאמר ברמז. "כי באפם הרגו איש". כך דרכו של לשון הרע. לא נעים לאדם לדבר רע על אחרים והוא אומר: "אינני רוצה לדבר רע על אחרים, אבל אם הייתי מספר מה שאני יודע על פלוני- אוי ואבוי". זה רק רמז שמוציא את המסר כאילו הוא צדיק שלא רוצה לדבר לשון הרע אבל בסופו של דבר מוציא שם רע גמור על הבן אדם. הראשון שעשה כן היה אדם הראשון שאמר לאלוקים: "האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל". הוא לא אמר במפורש לקב"ה: "אתה אשם". התוספת של המילים המיותרות: "אשר נתת עמדי" מדברת בעד עצמה. וכי יש עוד אשה בעולם? הוא אומר לקב"ה ברמז: אתה נתת לי את האשה הרעה הזאת, לכן אתה קצת אשם.

לא להשיב רעה תחת טובה
אדם הראשון כפר בטובה, חוה הייתה יפה יותר מכל אשה בעולם. לפני היותה לא היה טוב: "לא טוב היות האדם לבדו" אחר כך באה חווה שעליה נאמר. "מצא אשה מצא טוב". היא הטוב של האדם. האדם הזה כופר בטובה לכן הוא נגרש מגן עדן. על זה אומר הרמב"ן (בראשית א א) כי מסיפור אדם הראשון נלמד על הנהגת ה' שחוזרת אצל עם ישראל שמגורש מארצו כשחוטא, גם המרגלים הפסידו את ירושת הארץ בגלל אותה כפיות טובה. על זה נאמר בספר משלי: "מֵשִׁיב רָעָה תַּחַת טוֹבָה לֹא תָמוּשׁ רָעָה מִבֵּיתוֹ". (יז יג)

במדרש אמרו שצריך להיזהר לא להשיב רעה אפילו תחת רעה. מנלן? "כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ" (שמות פרק כג ה - בראשית רבה לח ג). מצווה לסייע לשונא כְּדֵי לִכְפּוֹת אֶת יֵצֶר הָרָע. וּמַסְבִּירִים תוס' [פסחים קיג:]
"כֵּיוָן שֶׁהוּא שׂוֹנְאוֹ - גַּם חֲבֵרוֹ שׂנֵא אוֹתוֹ, דִּכְתִיב [משלי כז] "כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם" וּבָאִין מִתּוֹךְ כָּךְ לִידֵי שִׂנְאָה גְּמוּרָה", וְלָכֵן צִוְּתָה תּוֹרָה לִכְפּוֹת אֶת יֵצֶר הָרָע וְלַעֲזֹר לְשׂוֹנְאוֹ דַּוְקָא, שֶׁלֹּא יַגִּיעוֹ לְשִׂנְאָה גְּמוּרָה. (ועיין שיטה מקובצת ב"מ לג.).

וכל כך גדולה הקדימות של שונא לפני אוהב. שאִם יֵשׁ לְפָנָיו שְׁנַיִם שֶׁצְּרִיכִים לִפְרֹק, אֶחָד אוֹהֵב וְאֶחָד שׂוֹנֵא - מִצְוָה לְסַיֵּעַ לַשּׂוֹנֵא קודם. וַאֲפִלּוּ הָ"אוֹהֵב" צָרִיךְ עֶזְרָה לִפְרֹק את הסחורה, שבזה הוא מסייע גם לאדם וגם לבהמה המסכנה שכורעת תחת משאה. ואילו הַ"שּׂוֹנֵא" צָרִיךְ עֶזְרָה רק לִטְעֹן, וּכְשֶׁמְסַיֵּעַ לשונא הוא רק עוזר לאדם ולא לבהמה. אעפ"כ מצווה לעזר לשונא תחילה, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּרְבֶּה, חלילה, שִׂנְאָה בְּיִשְׂרָאֵל.
וְהֵיאַךְ יִהְיֶה יִשְׂרָאֵל שׂוֹנֵא לְיִשְׂרָאֵל, וְהַכָּתוּב אוֹמֵר "לֹא תִּשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ"? אָמְרוּ חֲכָמִים, כְּגוֹן שֶׁרָאָהוּ שֶׁעָבַר עֲבֵרָה וַעֲדַיִן לֹא עָשָׂה תְּשׁוּבָה, אִם מְצָאוֹ בְּצַעַר עַל מַשָּׂאוֹ, מִצְוָה לִפְרֹק וְלִטְעֹן עִמּוֹ וְלֹא יַנִּיחֶנּוּ כָּךְ, כֵּיוָן שֶׁאֵין הַתּוֹרָה רוֹצָה שֶׁתִּהְיֶה בְּיִשְׂרָאֵל שִׂנְאָה גְּמוּרָה עַל שֶׁאֵינוֹ שׁוֹמֵר מִצְוֹת, אֶלָּא קְפֵידָה בִּלְבַד. וְאִם לֹא יַעַזְרֶנּוּ יַגִּיעוֹ חַס וְשָׁלוֹם לִידֵי שִׂנְאָה גְּמוּרָה.

לא תיקום ולא תיטור
הלכה זו היא המשך של מצווה "לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ, וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ - אֲנִי ה'". והַנּוֹקֵם מֵחֲבֵרוֹ - עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא תִקֹּם", וְהִיא מִדָּה רָעָה עַד מְאֹד. וְרָאוּי לוֹ לָאָדָם לְהַעֲבִיר עַל מִדּוֹתָיו וְאַף עַל פִּי שֶׁפָּגְעוּ בּוֹ - יִסְלַח. שֶׁכָּל דִּבְרֵי הָעוֹלָם הַזֶּה אֵינָם חֲשׁוּבִים כְּדֵי לִנְקֹם עֲלֵיהֶם.
עם זאת לא בטלים כל דיני נזיקין. וכשאדם מזיק את חברו והניזק תובע המזיק בבית דין אין בזה איסור של "לא תיקום ולא תיטור". למרות שבתביעתו הוא זוכר את הרעה של חברו ואפילו תובע אותו על כך. רק כשמדובר בטובות שבין שכנים וכד'. שם לא שייך לזכור את זה שחברך לא עשה איתך טובה. אבל אם הזיק לך – אתה יכול לתבוע אותו.
כֵּיצַד הִיא הַנְּקִימָה? אָמַר לוֹ חֲבֵרוֹ: הַשְׁאִילֵנִי קַרְדֻמְּךָ. אָמַר לוֹ: אֵינִי מַשְׁאִילְךָ! לְמָחָר צָרִיךְ לִשְׁאֹל מִמֶּנּוּ, אָמַר לוֹ חֲבֵרוֹ: הַשְׁאִילֵנִי קַרְדֻמְּךָ. אָמַר לוֹ: אֵינִי מַשְׁאִילְךָ כְּדֶרֶךְ שֶׁלֹּא הִשְׁאַלְתָּנִי כְּשֶׁשָּׁאַלְתִּי מִמְּךָ! - הֲרֵי זֶה נוֹקֵם. אֶלָּא כְּשֶׁיָּבוֹא לוֹ לִשְׁאֹל יִתֵּן בְּלֵב שָׁלֵם וְלֹא יִגְמֹל לוֹ כַּאֲשֶׁר גְּמָלוֹ, וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּאֵלּוּ. [הלכות דעות פרק ז הלכה ז]
כָּל הַנּוֹטֵר [שומר שנאה] לְאֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל - עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר: "וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ", כֵּיצַד הִיא הַנְּטִירָה? רְאוּבֵן שֶׁאָמַר לְשִׁמְעוֹן: הַשְׂכֵּר לִי בַּיִת זֶה. אוֹ: הַשְׁאִילֵנִי שׁוֹר זֶה. וְלֹא רָצָה שִׁמְעוֹן. לְיָמִים בָּא שִׁמְעוֹן לִרְאוּבֵן לִשְׁאֹל מִמֶּנּוּ אוֹ לִשְׂכֹּר מִמֶּנּוּ וְאָמַר לוֹ רְאוּבֵן: הֵא לְךָ, הֲרֵינִי מַשְׁאִילְךָ וְאֵינִי כְּמוֹתְךָ, לֹא אֲשַׁלֵּם לְךָ כְמַעֲשֶׂיךָ! הָעוֹשֶׂה כָּזֶה - עוֹבֵר בְּ"לֹא תִטֹּר". אֶלָּא יִמְחֶה הַדָּבָר וְלֹא ישמרנו בלבו [שם הלכה ח].
וְלָמָּה אָסְרָה תּוֹרָה לִשְמֹר אֶת הָרָעָה שֶׁעָשׂוּ לוֹ בְּלִבּוֹ? שֶׁכָּל זְמַן שֶׁהוּא נוֹטֵר אֶת הַדָּבָר וְזוֹכְרוֹ - שֶׁמָּא יָבֹא לִנְקֹם, לְפִיכָךְ הִקְפִּידָה תּוֹרָה עַל הַנְּטִירָה עַד שֶׁיִּמְחֶה הֶעָוֹן מִלִּבּוֹ וְלֹא יִזְכְּרֶנּוּ כְּלָל. וְזוֹ הִיא הַדֵּעָה הַנְּכוֹנָה שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁיִּתְקַיֵּם בָּהּ יִשּׁוּב הָאָרֶץ וּמַשָּׂאָם וּמַתָּנָם שֶׁל בְּנֵי אָדָם זֶה עִם זֶה". [שם]

ערבות הדדית – בעיקר בארץ ישראל
מוּבָא בְּתַלְמוּד יְרוּשַׁלְמִי:
"כְּתִיב "לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ", הֵיךְ עֲבִידָא, הֲוָה מַקְטַע קופד וּמְחָת סַכִּינָא לְיָדוֹי תַּחֲזֹר וְתִמְחֵי לְיָדֵיהּ?!" וְהֶסְבֵּר הַדְּבָרִים כָּךְ הוּא: אָדָם הָיָה חוֹתֵךְ יְרָקוֹת וְנִפְצְעָה יָד אַחַת מֵהַסַּכִּין שֶׁבַּיָּד הַשְּׁנִיָּה, וְכִי תַּחְתֹּךְ הַיָּד הַפְּצוּעָה אֶת הַיָּד שֶׁפָּגְעָה בָּהּ?! וַדַּאי שֶׁלֹּא, כֵּיוָן שֶׁהֵם שַׁיָּכִים לְגוּף אֶחָד. כָּךְ עַם יִשְׂרָאֵל הֵם גּוּף אֶחָד! אֵין שׁוּם תּוֹעֶלֶת בְּכָךְ שֶׁאָדָם יִנְקֹם בַּחֲבֵרוֹ שֶׁעָשָׂה לוֹ רָעָה, וְגַם אֵין תּוֹעֶלֶת אִם יִשְׁמֹר וְיִזְכֹּר אֶת רָעַת חֲבֵרוֹ. [מסכת נדרים פרק ט דף מא עמוד ג ה"ד].
המציאות זו של עם אחד שמחובר זה לזה "כאיש אחד בלב אחד" הייתה בהר סיני כשקיבלו את התורה. כשנכנסו לארץ ישראל קיבלו עליהם בני ישראל "ערבות הדדית" "מְלַמֵּד שֶׁכָּל יִשְׂרָאֵל עֲרֵבִים זֶה בָּזֶה" (שבועות לט.) הגמרא בתלמוד ירושלמי אומרת שהערבות ההדדית אפילו על דברים נסתרים שאדם עושה בינו לבין עצמו קוראת כשהם עוברים את הירדן ונכנסים לארץ: "אמר רבי שמעון בן לקיש בירדן קיבלו עליהן את הנסתרות. אמר להן יהושע אם אין אתם מקבלין עליכם את הנסתרות, המים באין ושוטפין אתכם". (סוטה לב/ב)
ובגמרא בבלי. סנהדרין מג:
"בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִיהוֹשֻׁעַ, "חָטָא יִשְׂרָאֵל", אָמַר לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מִי חָטָא? אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְכִי דֵּילָטוֹר אֲנִי? (דילטור - רכלן) לֵךְ הַפֵּל גּוֹרָלוֹת. הָלַךְ וְהִפִּיל גּוֹרָלוֹת, וְנָפַל הַגּוֹרָל עַל עָכָן. אָמַר לוֹ עָכָן, יְהוֹשֻׁעַ, בְּגוֹרָל אַתָּה בָּא עָלַי? אַתָּה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן, שְׁנֵי גְּדוֹלֵי הַדּוֹר אַתֶּם, אִם אֲנִי מַפִּיל עֲלֵיכֶם גּוֹרָל - עַל אֶחָד מִכֶּם הוּא נוֹפֵל! אָמַר לוֹ, בְּבַקָּשָׁה מִמְּךָ, אַל תּוֹצִיא לַעַז עַל הַגּוֹרָלוֹת, שֶׁעֲתִידָה אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁתֵּחָלֵק בְּגוֹרָל, שֶׁנֶּאֱמַר, (במדבר כו) "אַךְ בְּגוֹרָל יֵחָלֵק אֶת הָאָרֶץ". "וְתֶּן לוֹ תוֹדָה", אָמַר רַבִינָא, שְׁחוּדֵי שַׁחֲדֵיהּ בְּמִילֵי. אָמַר לֵיהּ, כְּלוּם אֲנִי מְבַקֵּשׁ מִמְּךָ אֶלָּא הוֹדָאָה, תֵּן לוֹ תּוֹדָה וְהִפָּטֵר. מִיָּד - "וַיַּעַן עָכָן אֶת יְהוֹשֻׁעַ וַיֹּאמַר, אָמְנָה אָנֹכִי חָטָאתִי לַה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, וְכָזֹאת וְכָזֹאת עָשִׂיתִי". אָמַר רַבִּי אַסִי, אָמַר רַבִּי חֲנִינָא, מְלַמֵּד שֶׁמָּעַל עָכָן בִּשְׁלֹשָׁה חֲרָמִים, שְׁנַיִם בִּימֵי מֹשֶׁה, וְאֶחָד בִּימֵי יְהוֹשֻׁעַ. שֶׁנֶּאֱמַר, "וְכָזֹאת וְכָזֹאת עָשִׂיתִי". רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן: חֲמִשָּׁה, אַרְבָּעָה בִּימֵי מֹשֶׁה, וְאֶחָד בִּימֵי יְהוֹשֻׁעַ, שֶׁנֶּאֱמַר, "אָנֹכִי חָטָאתִי, וְכָזֹאת וְכָזֹאת עָשִׂיתִי". וְעַד הַשְׁתָּא, מַאי טַעְמָא לָא אִיעֲנוּשׁ? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, מִשּׁוּם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, לְפִי שֶׁלֹּא עָנַשׁ עַל הַנִּסְתָּרוֹת, עַד שֶׁעָבְרוּ יִשְׂרָאֵל אֶת הַיַּרְדֵּן".
לומדים מכאן שרק כשעברו בני ישראל את הירדן וקיבלו עליהם את הברית בהר גריזים ובהר עיבל בכניסם לארץ, הם הפכו להיות כאיש אחד. שאפילו אם מישהו חוטא בסתר כמו עכן, הוא משפיע על כלל ישראל. כמו שאומר הפסוק "חטא ישראל". כולם סובלים למרות שלא ראו אותו חוטא. זה כמו גוף אחד שחלק אחד סובל בגלל החלק השני נפגע או פגע בעצמו - למרות ששאר החלקים לא אשמים בכך.
הערבות ההדדית הזאת היא לא רק לצורך עונשים. היא בעיקר לצורך ברכה מרובה ביותר. היא מחזקת אותנו ומביאה אותנו לעוצמה של רוחניות וברכה כמו במתן תורה. כמו שאנו אומרים בתפילה "אַתָּה אֶחָד וְשִׁמְךָ אֶחָד וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ". האחדות הזו מאפשרת לנו לרדוף את אויבינו ולהכניעם. "וְרָדְפוּ מִכֶּם חֲמִשָּׁה מֵאָה וּמֵאָה מִכֶּם רְבָבָה יִרְדֹּפוּ". אבל לא רק למלחמה האחדות
מועילה. היא מביאה אותנו לקיום נבואת אחרית הימים "וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד" (זכריה יד).
ויהי רצון שנזכה לחשוב מחשבות טובות איש על רעהו ועל ארץ ישראל שעושה אותנו כאיש אחד בלב אחד, ומתוך כך לגאולה שלימה בקרוב. אכי"ר.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il