מדת שנאת חנם גם היא צריכה להתעלות, לא תעכב את התשובה ואת הגאולה השלמה מכללות ישראל. צריכין לפתח אורות גדולים להבין ולהשכיל, שגם מפירודי הדעות יוצאת טובה כללית. מתוך כך אין המדות הרעות הדבוקות כפסולת בתוך האוכל של קדושת ישראל, מתחברות ביחד, ובפנימיות הלב הקשר גדול ועצום, ונמצא שצד הטוב מתאחד וצד הרע מתפזר, ויתפרדו כל פועלי און. ולא עוד אלא שגם בצד הטוב יש שעל ידי הפירודים מתגוון כל טוב פרטי בגון מיוחד, ואין גון השרוי באחר דוחק אותו לטשטש את צורתו, ומתוך כך מתעשרת כנסת ישראל ברבוי אורות, והרבוי הזה עצמו הוא יגרום את השלום היותר גדול ויותר פנימי. ומכל מקום צריכים להשתדל הרבה שיהיה השלום ניכר גם מבחוץ, וסוכת שלום פרושה על כל ישראל, אבל מה שיש מהפרודים, ובפרט אותם הפירודים שיש להם מקור נפשי בנטית אמונה וקדושה, מהכל אורות עליונים יתהוו. ואם השיגו צדיקים אנשי מעלה את גודל האורות, המתהוים ממחלוקת שבין צדיקים, שהם בונים בזה עולמות כלומר משכללים כל אחד את שיטת המוסר, היושר, הקדושה והחסידות שלהם, בכל עומק הרגשתם ורעיונם בפנימיות החיים, הנה עמך כולם צדיקים, וכל אחד מישראל חי בקרבו ניצוץ אור קדוש ממורשת אבות מקדושת תורה וגדולת אמונה. ונמצא, שכל מחלוקת שיש בין איש ישראל לחבירו, בין קיבוץ לחבירו, גם היא בונה עולמות, וכיון שהכל הוא שכלול ובנין, אין צורך לדבר מרורות, כי אם להודיע את הגודל ששני הצדדים עושים, ושהם יחד משכללים בנין עדי עד, ומתקנים את העולם, ואז לפי התרחבות הידיעה תגדל האהבה, כפי הערך של גדולת השנאה, ויגדל החיבור לפי הערך של גדולת הפירוד, וכערך של מדה טובה מרובה ממדת פורענות, והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים, ביום חבוש ד' את שבר עמו ומחץ מכתו ירפא במהרה בימינו, אמן. - והחטאת לד', שעל מיעוט הלבנה, יגלה את אורו, הבא מפנימיות הקטרוג, תוכחת מגולה מאהבה מסותרת, שמתוך סתרה תצא בגילוי בכח רב ואיתן מאד, רשפיה רשפי אש שלהבת י-ה.

הרב עוסק כאן במידה המגונה והרעה של שנאת חינם. היא נקראת כך, כי לכאורה, בפשטות ולפי הדין, לא היתה צריכה להתפרץ שנאה כל כך מוחלטת על דבר פעוט כל כך. למשל, הדוגמא בגמרא של קמצא ובר קמצא (גיטין נה:), שלא הסתדרו ביניהם. זה קורה לפעמים, אבל גם לאי האהבה ישנה מסגרת. ואילו בעל הסעודה פרץ את כל המסגרות ולא היה מוכן שתהיה אפילו מראית עין של כבוד כלפי האיש שלא היה אוהבו. הוא הציע לשלם עבור מחצית או אפילו כל הסעודה כולה, אבל בעל הסעודה סירב, כי הוא רצה דווקא לבזותו. זו שנאת חינם, שהיא מידה מגונה עד כדי כך, שחכמים אמרו שבית המקדש נחרב בגללה.

מדת שנאת חנם גם היא צריכה להתעלות . במצב האידיאלי, בוודאי שהיה ראוי שתהיה אהבה - הכרה בייחוד, העצמאות והעצמיות של כל יחיד, קבוצה חברתית ודעה, וניסיון משותף למצוא לאותו יחיד, דעה, או קבוצה, מקום במסגרת הכוללת של החיים. אבל זה אידיאלי מדי, אין כוח לזה.