אהבת ישראל פרק ד פסקה ז | הרב זאב סולטנוביץ' | בית המדרש

ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש

בית המדרש

ספריה
אורות ישראל
פרק ד'

קטגוריה משנית

1162

9 דק' קריאה

לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

מיכאל בן מזל טוב

שיעורים לנשים פרשת השבוע סדרות ספריה פסקי דין בחן את עצמך

האהבה העדינה להקנינים הרוחניים של האומה, אומרת היא ממש מה שאומרת יראת שמים הפשוטה והאמונה התמימה, ורק חסרון הבנה יביא להאומרים הללו, בעלי הביטוי המחולף, לחשוב שהם מתנגדים זה לזה.
יש שהביטוי של הוקרת האומה ואהבת כבודה אומר יותר יראת שמים ואמונה, ממה שהביטוי של יראת שמים ואמונה בעצמו אומר.

דברים אלו מכוונים לויכוח רוחני שהתנהל לפני כ-100 שנה, ובפנים שונות קיים גם היום. מבחינה היסטורית, הוא התנהל בין המחנה הלאומי, שהעדיף את הקנינים הרוחניים של האומה: התרבות הלאומית, הלשון העברית, הספרות העברית, תחושת המולדת העברית וכדומה. לבין המחנה החרדי (שם אשר כלל באותה תקופה את כל שומרי המצוות), שהדגיש בעיקר את יראת שמים הפשוטה והאמונה התמימה. כלומר, התייחס בביטול למושג האומה, והחשיב בעיקר את מושגי התורה, ההלכה ותפישת הקב"ה. זה מה שצריך לעשות, בזה צריך להאמין ובזה צריך לדבוק. נוצר ויכוח גדול מה להעדיף על פני מה, ומסקנת הויכוח, אז והיום, היא שאמנם לא חייב להיות מאבק בין שני הצדדים האלו. אפשר גם לחיות באיזה סוג של השלמה שאחר זמן מצאה לעצמה אפילו מונח משפטי וחברתי - 'סטטוס קוו'. אם אתם מוכנים שיהיה כך, ואנחנו מוכנים שיהיה כך, אז נחיה פחות או יותר בסדר זה לצד זה. מה שמאד חשוב מבחינתכם לא כל כך נורא מבחינתנו, וכן להיפך.

נבאר לרגע מעט את המושגים שהרב משתמש בהם, ונחזור להסביר את יחס הרב לויכוח:
האמונה התמימה, היא הלא מתחכמת, שלא מציבה תנאים. כמובן שיש לעומתה אמונה שהיא לא בתמימות, כמו שאדם אומר לחברו: 'אני מאמין לך, אבל בוא, ליתר ביטחון שתקיים את מה שאתה אומר כמו שאני מבין, נחתום חוזה. אם לא, קח את עצמך למקום אחר, אני לא רוצה להכיר אותך'. אמונה תמימה היא דביקות ללא תנאים והתחכמויות.
יראת שמים הפשוטה, היא לא בהכרח הפשטנית. באחד ממאמריו של פרנץ רוזנצוויג שהיה הוגה דעות חשוב מאד, הוא מספר על הוגה דעות יהודי גרמני אחר, פרופסור הרמן כהן, שהיה ממניחי היסוד של האסכולה הניאו-קנטיאנית בגרמניה ובעולם, והעמיד תלמידים הרבה. בשלב השני של חייו הוא חזר גם למקורותיו היהודיים ועיין ביהדות. באותה תקופה, הגיע לגרמניה זרם של יהודים ממזרח אירופה, אשר רוב יהודי גרמני התייחסו אליהם בזלזול, וקראו להם 'אוסט-יודען' (היהודים המזרחיים). הם היו יותר מסורתיים מהגרמנים, דוברי יידיש, אבל לא כל כך משכילים ומתורבתים. ורוזנצוויג מביא סיפור שכהן סיפר לו כאשר היה אדם מבוגר, והוא עוד היה אדם צעיר וגם קצת סטודנט שלו: פעם אחת הלכתי ברחוב (ככל הנראה במרבורג, שבאוניברסיטה שם לימד רוב ימיו, עד שעבר לברלין), וניגש אלי יהודי מה'אוסט-יודען', יהודי פשוט (כהן היה אדם מפורסם, והוא זיהה אותו), ואמר לי: "אדון פרופסור כהן, אני שמח מאד לפגוש אותך! הרשה לי לשאול אותך, הרי אתה מלומד גדול, פילוסוף, כך שמעתי. מה אתה חושב, מה אתה מאמין בקשר לאלוהים?" התחלתי להסביר לו בשפה פשוטה ככל האפשר את תפישתי הפילוסופית, הוא עמד והקשיב רוב קשב והתרשם, ואמר: "כן, פרופסור, אלו דברים נשגבים ויפים, אבל איפה בכל זה 'ריבונו-של-עולם' שלנו?" וכהן מספר שהוא עמד כהלום ובכה מן השאלה הזאת, מעוצמת המסורת של האמונה התמימה. אפשר להסביר את תפישת האלוקות באופן שכלי ונכון, אבל ב יראת שמים הפשוטה, ישנה תחושת האינטימיות של בן לפני אביו (או לכל הפחות, חסיד לפני הרב'ה שלו...) 'הריבונו-של-עולם' שלנו. וממשיך כהן: "זה חַסַר לי, ואני בכיתי מעוצמת ההתרגשות שהוא הוסיף לי, אף שאני לא יודע מה הוספתי לו". זו התמימות והפשטות שהיא גדולה מאד, לא מתחכמת, לא מתנה ולא דוחקת את עצמה לנוסחאות צרות. אין רע בנוסחאות, וגם הבירור האינטלקטואלי וזיכוך האמונה מן הסיגים חשובים מאד, אבל יש איזו עוצמה חיונית פנימית, אינטימית, חמה, שצריכה להיות מלבד הבירור השכלי - יראת שמים הפשוטה. אי אפשר לומר שאחד הדברים בפני עצמו טוב יותר מן השני. הרצי"ה תמיד היה חוזר ואומר, שתמימות אינה טפשות, ובשביל להיות תמים לא צריך להיות טיפש, ומצטט את דברי חז"ל על יעקב שנקרא "אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים" (בראשית כה, כג), ופירש רש"י (שם), "שאינו חריף לרמות". לא שהוא לא חריף, אלא שהוא לא רמאי. תמימות היא גדלות, וזה ההיפך המוחלט מטיפשות.

ובחזרה לויכוח. חיים של שתי הקבוצות הללו זו בצד זו, אפילו שאין מאבק גלוי אלא רק תחרות סמויה והתחככות, אפילו בהשלמה והסכמה של אי מלחמה, אינם מספיקים. הרב אומר כאן דבר הרבה יותר עמוק ומעורר: האהבה העדינה להקנינים הרוחניים של האומה, אומרת היא ממש מה שאומרת יראת שמים הפשוטה והאמונה התמימה. לא משהו נוסף, על יד, קרוב, אלא ממש את אותו הדבר, ורק חסרון הבנה יביא להאומרים הללו, בעלי הביטוי המחולף, כלומר, כל צד משתמש במונחים שונים, אבל למעשה הם אומרים את אותו הדבר, לחשוב שהם מתנגדים זה לזה. הלאומיים לא מבינים מהי יראת שמים הפשוטה והאמונה התמימה, ויראי השמיים והמאמינים התמימים, לא מבינים מהי האהבה העדינה להקנינים הרוחניים של האומה. לכן הם מוצאים את עצמם במאבק ולפעמים בהסכמי אי-לחימה, אבל באופן עקרוני בשני צדדים שונים. ניתן להקשות על דברי הרב, שכן לכאורה ההבדל הוא באמת גדול. אומה זו יישות היסטורית, ואילו אמונה ויראת שמיים מופנות כלפי אלוקים, ומה הקשר בין השתיים? התשובה היא, שהתורה מחברת ביניהם. התורה היא לא ספר הוראות בעניינים מסוימים, ואפילו לא רק אמיתות וערכים. בסיפורה המסוים, ההיסטורי דווקא, אומרת לנו התורה שרק כאשר מופיעה נשמה מסוימת, זו של אברהם ואחר כך של יצחק, יעקב, משה, יוסף ושאר הנשמות, באה ההתגלות האלוהית בפועל. ההתגלות באה דווקא לאנשים האלה ודווקא בלשון הזאת, אין תורה אחרת. הלשון העברית, לשונה של האומה היא לשון הקודש, היא לשון התורה. "אֱלוֹהֵי הָעִבְרִים" (שמות ה, ג) הוא "אֱלוֹהֵי יִשְׂרָאֵל" (בראשית לג, כ) הוא אלוהי העולם. "תּוֹרַת מֹשֶׁה" (יהושע ח, לא) היא "תּוֹרַת הָאֱלוֹהִים" (נחמיה ח, יח) והיא תורת ישראל. שופטי ישראל לעתיד ואחריהם חכמי התורה שבכל דור, הם המבטאים את התורה, עד כדי כך שאומר הקב"ה 'נצחוני בני' (בבא מציעא נט:), שכן הם מדברים בשם התורה, ואין בלתה התגלות אלוהית בעולם. האומה הישראלית בחייה, במציאותה בפועל, בנשמתה, בשפתה, באורחות חייה, בנטיותיה הנפשיות ובתרבותה, הינה הכלי היחיד בעולם הזה הסופג את ההתגלות האלוהית ומבטא אותה כלפי העולם.

ישנה אהבה גסה ל קנינים לאומיים, שפירושה איזה סוג של שוביניזם לאומני פשטני. כמובן, זאת לא אהבה ממש. אהבה גסה לקנינים הלאומיים, היא תחושה שמה ששלי הוא יותר טוב, רק מפני שזה שלי, וילכו כולם לכל הרוחות. לא על סוג כזה של טיפשות, צרות עין וצרות מוחין מדובר. האהבה המבינה לעמקם את הדברים, יודעת להעריכם מצד משמעותם הגדולה והמרוממת ומשבחת אותם, זו האהבה העדינה, שהיא כולה התפעלות מן העומק, הגודל, והעוצמה, הכרת הערך כשהוא לעצמו וכפי שהוא מתבטא בהשפעתו הברוכה על עמים ותרבויות. זו איננה סתם רגשנות, נוסטלגיה של מי שיצא מעיירה יהודית, ולכן נדמה לו שכל העניינים הרוחניים של האומה, הם היידשקייט של העיירה, מה שהיה בשטיבל שלו כשהוא היה נער. זו אמנם תכונה אנושית, אבל לא על זה מדובר, אלא על העמקה תרבותית רוחנית גדולה, שיודעת להעריך את התכונות המיוחדות של אופי האומה ונפשה, ואת הביטויים של התכונות האלה לפי לימודי הלשון, התרבות, ההיסטוריה וכל שאר אופני הביטויים השונים שלה.

האהבה העדינה להקנינים הרוחניים של האומה, אומרת היא ממש מה שאומרת יראת שמים הפשוטה והאמונה התמימה, מפני שהן מקדשות ומעריצות את מה שהתורה מספרת ודבקות בכך. הן מקדשות את התגלות ד' כמות שהיא: בלשון הזאת, לעם הזה, עם כל החזון ומנגנוני הלימוד, הפלפול, העוצמה והמסירות שיש בכל אלה. זוהי יראת השמים, אם ננתק בינה לבינם, לא יישאר ממנה דבר, כפי שמגדיר זאת הרמב"ם: "הפורש מדרכי צבור ואף על פי שלא עבר עבירות אלא נבדל מעדת ישראל ואינו עושה מצות בכללן ולא נכנס בצרתן ולא מתענה בתעניתן אלא הולך בדרכו כאחד מגויי הארץ וכאילו אינו מהן אין לו חלק לעולם הבא" (הלכות תשובה ג, יא). והרי לכאורה יכול אדם להגיד שזה לא שייך. תיאולוגית, הוא קיבל על עצמו את כל ההנחות של קיום אלוהים, כוחו והשגחתו, הוא קיבל על עצמו לעשות את כל המצוות באופן פרטי, אבל מה אכפת לו מהם, בייחוד כשהם לא נוהגים כראוי? אבל אי אפשר לומר כן, כי יראת השמים והאמונה התמימה היהודית, הם ממש האהבה העדינה להקנינים הרוחניים של האומה - התורה שבכתב ושבעל פה, הנבואה, החכמה וכל צורות החיים, כל מה שהתהווה והתרחש באומה בפועל. אם נסלק את זה לא יוותר דבר, שכן זו כבר לא היהדות, וממילא אין יראת שמיים ולא אמונה תמימה.

ורק חסרון הבנה של עומק הדברים גורם לוויכוח. מי שדבק ב קנינים הרוחניים ואוהב אותם באופן עדין מעמיק, מכנה במילים אחרות, ב ביטוי מחולף, את הגדולה האלוהית שבקיום האומה, פעולתה, לימוד התורה שבה וביטויי האופי שלה. למשל, הוא לא אומר 'אלוהים', או 'רוח הקודש'. הוא גם לא אומר 'השגחה', כי אלה מילים 'דתיות'. הוא משתמש במילים 'תרבותיות', כמו 'מוסר', 'חכמה', 'גדולה', 'עומק נפשי', 'בשורה של אחרית הימים' ו'גאולה' לא במובן הדתי, אלא של חזון שחרור האדם ממצוקותיו. הוא מבין שאלו דברים נפלאים מאד, אבל אינו מבין שזהו בדיוק עניינה של התורה - לייסד עולם של חסד וצדק. לזה מכוונת גם יראת השמיים והאמונה התמימה. ורק חסרון הבנה יביא להאומרים הללו משני הצדדים , בעלי הביטוי המחולף, לחשוב שהם מתנגדים זה לזה. צד אחד לא מבין את השני, כי על ידי שימוש דווקא במילים מסוימות, הוא חוסם את עצמו משאר העומק של המשמעות הטמונה בעומקן. כשמתבוננים בדבר, מבינים ששורש חסרון ההבנה אינו בכך שכל צד לא מבין שהשני גם הוא בעל כוונות טובות וגם הוא בסדר. יש כאן חסרון הבנה של מושגיו שלו עצמו, כי אם היה מבין את עצמו באמת, היה מבין שזולתו מתכוון בעצם לאותו הדבר. אחד אומר 'השגחה', 'רוח הקודש' ו'מצוות' והשני אומר 'מוסר', 'פלא הקיום', 'עוצמת החיים', 'היצירה הגדולה' ו'חזון הצדק'. באמת אלו אותם הדברים, וכל המונחים הללו מתאימים כדי לתאר אותם. כל אחד היה מבין זאת, לו רק היה מעמיק כראוי במילותיו שלו.

עד כאן יש פה הצגה של שוויון בין המחנות, ועכשיו הרב 'שובר שוויון': יש שהביטוי של הוקרת האומה ואהבת כבודה אומר יותר יראת שמים ואמונה, ממה שהביטוי של יראת שמים ואמונה בעצמו אומר. כדי להבין זאת, צריך לדעת דבר שהרב מסביר בכמה מקומות: בחיי הגלות, היה הצורך להתבדל, להסתגר ולהיות שונים, מול העולם ונגדו, מול הסביבה התרבותית הלאומית הגיאוגרפית הנכרית, בעיקשות נוראה ונשגבה כאחד. היהודים התעקשו להיות שונים מאחרים ולהתפלל לגשם כשהוא נצרך בארץ ישראל גם כשאצלם יורד שלג, ולהתפלל לטל כששם עדיין יורדים גשמים. כך, מושגי האמונה ויראת שמיים הלכו והתנתקו יותר ויותר מן המציאות הפשוטה, עד כדי סכנה גדולה, שמא מישהו, או אפילו המאמינים בעצמם, יחשבו שבכלל אין למושגים כל קשר למציאות, שבכלל לא צריך למצוא ולחפש את הקשר הזה. מחשבה כזו, סותרת את רעיון השיבה אל הארץ, העצמאות, הלאומיות, הטבע, הבריאות, היופי, ההשלמה והשלמות שבין המציאות לבין האמונה. נדמה כבר שהאמונה היהודית היא רק 'אף-על-פי'. נכון שיש בה יסוד מהפכני כזה, והוא חשוב ביותר, שכן הוא קובע, מתקן ומעצב את המציאות כשהיא מקולקלת, אבל היסוד הזה צריך להתחבר מחדש אל ההכרה העמוקה, שהיא חלק בלתי נפרד מיראת שמים ואמונה תמימה, שהעולם הזה הוא פועל ידיו של הקב"ה. הוא לא פסול ולא מיועד להיות זירת מלחמה, ואדרבא, יש בו הרבה טוב.

לכן יש שהביטוי של הוקרת האומה ואהבת כבודה באומות, בממשות, הוא טוב יותר. הביטוי הזה מדגיש את הקשר אל המציאות, את הייחודיות והנחיצות של רעיון השיבה והשלימות הגדולה, הרבה יותר מאשר קיום יראת השמים והאמונה בגלות, שהוא קיום של ניגוד, הישרדות ומלחמה, של 'אף-על- פי'. יש בנטיית הנפש הזאת, בביטוי הזה, בהדגשת אותם היסודות של מוסר, צדק, צדקה, חסד, אהבה ויופי, בראיית התכונות והדברים האלה לאורך קיום האומה ויצירתה הרוחנית, יותר קשר ושלמות מאשר באותה יראת שמים הפשוטה והאמונה התמימה, שבביטויה המסוים עוצבה בתנאים של גלות. לכן יש שביטוי זה אומר יותר יראת שמים ואמונה, אומר יותר אמון וביטחון בגודל האלוהי שכולל גם את העולם, גם את הטבע, ממה שהביטוי של יראת שמים המוצהרת והקולנית בעצמו אומר. מפני שהוא מצמצם ונוטה להנגיד את האמונה ואת הרציונליות, את הפנים והחוץ, את הנס והטבע, ודבק דווקא בצד אחד. לעומתו, הוקרת האומה חושפת את התנאים הטבעיים, התכונות הטבעיות והתשתית הנפשית הלאומית שמרחיבה את תחום החלות בפועל של האמונה והיצירה הרוחנית. לכן, מבחינה מסוימת, שני הביטויים אינם רק שקולים ואומרים את אותו הדבר במילים שונות, אלא הביטוי הלאומי אומר אפילו יותר. כמובן, הרב לא מפנה פה שום תלונה לאף אחד, אלא רק מציין את העובדה שיש שהביטוי הזה אומר אפילו יותר. זה לא רק עניין מעשי, חשוב כשלעצמו, של יישוב הארץ, אלא התפישה הרוחנית של מציאות האומה בעולם. ברור שצריך לסלק את חסרון ההבנה וכל אחד יבין כראוי. מלבד זאת, הרב לא אומר שהישן לא טוב. הוא טוב מאד, והחדש במידה רבה דווקא חוזר אל הישן במילים אחרות, אבל צריך לדעת להכיר את ערך החידוש, שכן ישנה תוספת חשובה שהיתה חסרה במשך זמן רב בימי הגלות.

הרב ראה בהופעת התנועה הלאומית את יד ד', אפילו שנדמה היה לה שהיא מתנגדת לאמונה, מפני שבעצם הופעתה ופועלה, היא מרחיבה את תחולת האמונה. זה שהם לא יודעים ולא מבינים את זה, זה עניין אחר. אבל זה שנדרש כאן איזה כוח חדש ונוסף כדי לפתוח את השערים האלה, לאזרח את המושגים החדשים ולהשיב אותם אל חיק האמונה ולהראות כיצד היא מופיעה במלוא עוצמתה, כיצד הקשר הזה שבין האומה לקב"ה הוא החיים של האומה על כל תחומיה בכל ענייניה, זוהי יד ד'. על כן הויכוח מצער ומיותר, אבל החידוש הזה אינו מיותר, אלא דווקא נצרך ונחוץ מאד. והרואה העמקן, על פי גישת הרב, יודע זאת. לא מדובר כאן על צורך לחבר בין שני עולמות, כי כל עוד המחשבה היא שישנם שני עולמות, הניסיון יהיה לחבר אותם בדרך הסכמה או פשרה. המשימה היותר קשה, היא להבין שכולם ביטויים שונים של עולם אחד.

פרק ד'

הרב זאב סולטנוביץ'

ר"מ בישיבת הר ברכה.

כרך א'
התנ"ך כמקור היסטורי
כרך א' שיעור י'
תשס"ה
כרך א'
תקופת השופטים
כרך א' שיעור י"ב
תשס"ה
ישראל ויוון
בין שתי התרבויות
כרך א' שיעור כ"ה
תשס"ה
נח
אדם הראשון ונח
כרך א' שיעור ב'
תשס"ה

פרק ד'

פרק ד'
אהבת ישראל פרק ד סעיף ט
הרב זאב סולטנוביץ' | סיון תשס"ח
פרק ד'
אהבת ישראל פרק ד פסקה ה
הרב זאב סולטנוביץ' | סיון תשס"ח
פרק ד'
אהבת ישראל פרק ד סעיף י
הרב זאב סולטנוביץ' | סיון תשס"ח
פרק ד'
אהבת ישראל פרק ד פסקה ו
הרב זאב סולטנוביץ' | סיון תשס"ח

פרק ד'

סרטונים קצרים מיוחדים

שיעורים פופולריים

חקת
כשהבעש"ט היה דוקטור
הרב נתנאל יוסיפון | תמוז תשפ"ה
חקת
רעיונות לפרשת חוקת
הרב עזריאל אריאל | תשנ"ח-תשס"א
חקת
כשהבעש"ט היה דוקטור
הרב נתנאל יוסיפון | תמוז תשפ"ה
38 דק'
חקת
פרשת חוקת – מי פה המציאותי
הרב יצחק חי זאגא | ו' תמוז תשפ"ה

שיעורים פופולריים

שיעורים חדשים

צבא
גבולות המחנה
הרב עזריאל אריאל | תמוז תשפ"ו
לא טרגדיה, צמיחה
הרב אורי סדן | תמוז תשפ"ו
חמדת השבת
מגע מאכלים בחום כלי ראשון, כלי שני, ועירוי
הרב בצלאל דניאל | תמוז תשפ"ו
33 דק'
מאמר שלישי
גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
הרב חיים אביהוא שוורץ | כ"ג סיון תשפ"ו

שיעורים חדשים

שיעורים באתר ישיבה

ניווט מהיר

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א
הרב אורי שרקי
הרה"ג דוב ליאור
הרב ינון גרוסברג
הרב הלל גפן
הגאון הרב אברהם שפירא זצוק"ל
הרב אליהו ברין
הרב בני אלון
הרב שלמה שושן
הרב מרדכי הוכמן

קרוב אליך
קרוב אליך – חקת
עלון מספר 606
עלון מספר 606
רבנים שונים | תמוז תשפ"ו
פרשת שבוע
לכל איש יש שם. על דת, רם ושלטון
הרב יוסף כרמל | תמוז תשפ"ו
חמדת השבת
מגע מאכלים בחום כלי ראשון, כלי שני, ועירוי
הרב בצלאל דניאל | תמוז תשפ"ו
חקת
למה הכסף הפך לנייר חסר ערך?
הרב נתנאל יוסיפון | תמוז תשפ"ו
לא טרגדיה, צמיחה
בזמן שיש מי שמזהירים מפני שקיעתו של חושן המשפט, המציאות בשטח מספרת סיפור אחר: עולם דיני הממונות התורני, אשר מתמודד עם אתגרי החיים המודרניים, חווה בעשורים האחרונים פריחה חסרת תקדים ומעמיד אלטרנטיבה הלכתית מעשית למשפט האזרחי
הרב אורי סדן | תמוז תשפ"ו
צבא
גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
הרב עזריאל אריאל | תמוז תשפ"ו
רביבים
העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
הרב אליעזר מלמד | תמוז תשפ"ו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש
פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
רבנים שונים | תמוז תשפ"ו
30 דק'
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א
יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | ב' תמוז תשפ"ו
33 דק'
מאמר שלישי
גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
הרב חיים אביהוא שוורץ | כ"ג סיון תשפ"ו
33 דק'
יסודות הש"ס
יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
הרב דוד ניסים זאגא | ב' תמוז תשפ"ו
30 דק'
אורות התשובה - הרב הראל כהן
החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
הרב הראל כהן | ב' תמוז תשפ"ו
30 דק'
חקת
דיבור לסלע או הכאתו
הרב יצחק בן יוסף | תמוז תשפ"ו
10 דק'
כהנים
ברכת כוהנים - הסברים והדרכה לכוהנים
הרב יצחק בן יוסף | תמוז תשפ"ו
1:00
קול צופיך - הרב שמואל אליהו
פרשת חקת תשפ"ו – הגיע זמן גאולתכם
הרב שמואל אליהו | תמוז תשפ"ו
23 דק'
אורות ישראל ותחייתו
בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
הרב משה גנץ | ג' תמוז תשפ"ו
35 דק'
תפילה ובית כנסת
נפילת אפיים - הלכות ומנהגים
הרב יצחק בן יוסף | תמוז תשפ"ו
7 דק'
כהנים
קדושת הכוהנים והיחס אליהם
הרב יצחק בן יוסף | תמוז תשפ"ו
34 דק'
חקת
סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
הרב חיים בן שושן | ג' תמוז תשפ"ו
39 דק'
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן
מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
הרב ש. יוסף וייצן | ל' סיון תשפ"ו