ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

אהבת ישראל פרק ד סעיף י ;">

דף הבית ספריה אמונה כתבי הראי"ה אורות ישראל פרק ד' Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

סיון תשס"ח

אהבת ישראל פרק ד סעיף י


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
רבקה בת צילה

מאהבת אלוהים, המוטבעת בתוך כל נפש ישרה, מיד כשמתנערת מהמהומה השכרנית של החושים ונטיותיהם הגסות, מתעוררת היא בתוך הלב אהבת ישראל בכל אדם תרבותי, היודע יפה את המהלך ההסתורי, ואיך פעלה האומה הזאת לטובה על המחשבה האלוהית בכללות האנושיות. ואם אדם זה הוא בן ישראל, מתחברת נטיה זו לאהבת המוצא, והיא נעשית על ידי זה לשלהבת פטריוטית חמה ומאירה. ומתוך שהמחשבה האלוהית הישראלית לא הניחה את העולם להיות שקוע רק במחשבה המיטפיזית לבדה, על דבר האלוהים ומושג האחדות בטהרתו, כי אם הרחיבה את צעדי המוסר והתרבות תחת המצע של המחשבה האלוהית, בצורה חשובה כזאת, שאיננה יכולה להשתכח בחליפות תקופות רבות, על כן בא גם כן החוש המוסרי, המוטבע בלבו של אדם אשר לא עות את דרכו, ומעוררו לאהבת ישראל מתוך הנטיה האסתתית של המוסר. וכשההסתוריה מלמדת בבירור, שכל חיל זה עשה לו ישראל על ידי ארצו המיוחדת, מוכרחת אהבה זו להתפשט גם על ארץ ישראל.


כהקדמה לפן הנוסף של אהבת ישראל שמתגלה בפסקה זו, יש להקדים שבכל נפש מוטבעת אהבת אלוהים. כמובן, בתנאי שנפש זו לא שיכורה מהמהומה של החושים ונטיותיהם הגסות . פעמים רבות, אנו פורטים את אהבת הא-ל שבנפש וממירים אותה לאהבות אחרות. למשל, אדם האומר אני אוהב(!) בירה, אוהב טבע ונוף, אוהב לשכב על המטה, אוהב לעבוד בגינה, אוהב חברים, אוהב צמחים. ישנם המון סוגים של אהבות. כל האהבות האלה באות מאהבת האלוהים - מאותו הניצוץ האלוהי שבנפש, של קרבה אל המקור הראשון, מקור הכל. למקור הזה יש המון ביטויים, המון פנים וציורים שמקיפים אותנו ונמצאים בתוכנו ולכן אנחנו חשים קרבה לבני אדם, לנופים, לבעלי חיים, לצמחים ולכל דבר שהוא. גם כשאנחנו טועמים, רואים, שומעים או חשים, כל סוג של חוש הוא סוג של מגע וקרבה. אנחנו נוגעים וטועמים את המקור העליון, יסוד היישות של אותו דבר, והוא מתהדהד בנפשנו, עם יסודנו אנו. אנו חשים שאנחנו יותר חיים כשיש לנו יותר עונג, יותר ממשות. אלא, שרוב האהבות הללו יכולות להסתיר מאתנו את מקורן - אהבת הא-ל. אבל אם אדם מתנער מהמהומה השכרנית הזאת, מתפכח משכרותו ויודע שלא החוש הגס יוצר את האהבה אלא מה שמעבר לו, הוא מגלה בתוכו את אהבת הא-ל.

כשהאדם הישר, המפוכח משכרונו החושי, מגלה את אהבת הא-ל שבנפשו, מתעוררת היא בתוך הלב אהבת ישראל . וזה קורה דווקא בכל אדם תרבותי, שכן אדם בלתי תרבותי לא יודע בכלל שיש ישראל בעולם; ואם יודע, לא יודע מה בכלל קרה איתם. לאדם כזה, אין פרספקטיבה היסטורית ולא פרספקטיבה מערכתית של מושגים וערכים, ולכן הוא לא יודע לקשר בין אלוהות לבין ישראל. הוא לא יודע איך הגיעו אליו המושגים הטהורים של אהבת הא-ל. אולי הוא חושב שהחכמים הגדולים שהגיעו לכזה הישג רוחני הם הכומר המקומי או המופתי האזורי, או אולי האבות הקדומים של המשפחה. אבל אדם תרבותי בעל פרספקטיבה היסטורית ויכולת להבין מערכת שלמה של מושגים וערכים, יודע מה מקומם של ישראל בעיצוב התרבות כמערכת של מושגים, ערכים, שאיפות, חזונות, ואירועים בעלי משמעות. רק לא מזמן ראיתי ציטוט קצר של וינסטון צ'רצ'יל, שאמר ששום אדם ישר לא יכול להכחיש את מיוחדתם המופלאה של ישראל בתולדות העולם. לא תמיד הוא הסיק מכך את המסקנות המתבקשות, אבל בכל זאת הוא הבין משהו. אין ספק שבמבט ישר, בלתי משוחד ובלתי מעוות על ידי שנאה, משטמה, קנאה או תחרות, כל אדם תרבותי יידע בליבו את הערך הגדול של ישראל בעולם, וממילא תהיה בו אהבת ישראל מסוג מסוים. זאת לא תמיד אהבה של קרבה, אלא אהבה שהיא בבחינת הערכה, כבוד ורצון שזה ימשיך להתקיים.

מתעוררת היא בתוך הלב אהבת ישראל בכל אדם תרבותי, היודע יפה את המהלך ההסתורי, ואיך פעלה האומה הזאת לטובה על המחשבה האלוהית בכללות האנושיות. היודע כיצד הם הצילו את האנושות מרשת האליליות שהיתה פרושה לרגליה, שכן בעבר כל המחשבה האלוהית היתה אלילית. כמובן, האנשים כולם חשבו על אלוהים, אבל על הרבה אלוהים שונים שמסתכסכים אחד עם השני, נואפים, גונבים ואפילו מתקנאים בבני אדם. מי שקורא את המיתולוגיות השונות, רואה שיש בהן יצירה ספרותית יפה, עלילות מסובכות, בלשיות, רומנטיות ובכלל מכל הסוגים. כסיפור זה מעניין מאד, אבל אם רק נזכרים לרגע שמדובר באלוהים, שפעם אנשים תיארו אותו (או אותם...) ככה, זה כבר פחות מלבב. ישראל פעלו לטובה על המחשבה האלוהית, זיקקו וטיהרו אותה. ואף שרשת האליליות עדיין לוכדת את האנשים בתוכה לא פעם, אפילו כאשר מדובר על הנוצרים שעוד לא לגמרי השתחררו מן הדמיון האלוהי, או המוסלמים שאולי השתחררו מן הדמיון האלוהי, אבל יחד איתו השתחררו מן הדמיון בכלל ונעשו פשטנים עד כדי אימה, בכל זאת, על כולם פעלו ישראל לטובה. כאומה הנאמנה לדבר הא-ל בסיני, הם הסירו את המכשול הנורא, השקר המתועב של האליליות, מן האנושות, לפחות מהחלק היותר מתקדם שלה. וזאת, על ידי נאמנות ומאבק רוחני בלתי מתפשר של יותר מאלף שנה, על ידי הנכונות להיות מיעוט קטן המותקף על ידי כל העמים באזור, ולאחר מכן על ידי תרבויות גדולות ונאדרות בכוחן, כמו ההלינסטית ואחר כך הרומית. לאורך המאבק הזה, הם לא רק עמדו על שלהם ולא נכנעו, אלא אדרבא, פיתחו את הגישה האלוהית המונותאיסטית, וניצחו במאבק הזה ניצחון גדול. אדם שבליבו הוא אוהב אלוהים (במובן של המושג הנעלה והאחד), לא יוכל שלא להעריך ולא לאהוד את האומה הזאת בכללותה. ואם אדם זה - בן התרבות, הוא בן ישראל, מתחברת נטיה זו של אהבת אלוהים לאהבת המוצא, שכן סוף סוף זו המשפחה שלו, והיא נעשית על ידי זה לשלהבת פטריוטית 1 חמה ומאירה.

המחשבה האלוהית הישראלית פעלה פעולה נכבדה על דבר התפישה של האלוהים ומושג האחדות בטהרתו, בתחום ה מחשבה המיטפיזית (שמעבר לעולם החומרי). והיא, ההטמעה של העיקרון המונותיאיסטי: יש רק א-ל אחד והוא מעל ומעבר למציאות הפיזית. הדבר מנוגד לאלילות בשני הצדדים שלה: ריבוי אלים והגשמת הא-ל, כלומר זיהוי האלוהות עם מימדים פיזיקליים חומריים. אבל לא רק שם החידוש, שכן המחשבה האלוהית הישראלית לא הניחה את העולם להיות שקוע רק במחשבה המיטפיזית לבדה, כי אם הרחיבה את צעדי המוסר והתרבות תחת המצע של המחשבה האלוהית . כלומר, ההשלכה של העיקרון המונתיאסטי גם היא חידוש עצום. הא-ל האחד שמעל ומעבר לעולם, הוא בורא העולם והוא משגיח על העולם ומעוניין שיתנהל על פי חוק וצדק מוסרי. לכן לא רק שיש א-ל אחד גדול ובלתי נראה, אלא גם לא "עָזַב ד' אֶת הָאָרֶץ" (יחזקאל ח, יב). הוא מצווה ציוויים מוסריים לגבי מבנה החברה, יחסי המשפחה, היחס לכל יחיד ויחיד, היחס לרכוש, לחיים, לצמחים ולסביבה. הציוויים נוגעים לעבר, להווה ולעתיד, למימדי המרחב והזמן, ובמישור החברתי והפרטי. וכולם מכוונים אל הביטוי המוסרי המלא, שלעולם מלא חדור הארה אלוהית. לא רק הארה על מושג הא-ל יש ביהדות, כי אם הארה גדולה על העולם מגובה מושג הא-ל, וזו תרומה עצומה לתרבות האנושית. אין זו רק הצלה מן האליליות, כי אם גם הצבת אתגר וחזון מוסרי בפני האדם כולו. וכל זה נעשה בצורה חשובה כזאת, שאיננה יכולה להשתכח בחליפות תקופות רבות, שכן העיקרון הגדול הזה איננו תוצר רק של מציאות היסטורית מסוימת או של מצב חברתי כלשהו בלבד. ועל כן, גם עם שינוי התקופות, התרבויות, המקומות, הזמנים, אמצעי הייצור ותנאי החיים, העקרונות המוסריים האלה עדיין עומדים בתקפם, והאידיאל הגדול של האנושות התרבותית, הוא עדיין עשרת הדיברות.

על כן בא גם כן החוש המוסרי, המוטבע בלבו של אדם אשר לא עות את דרכו, שכן ישנם רבים שמעוותים את דרכם, שרגשות הקנאה, התחרות והשנאה מטים את ליבם. אבל מי שלא עיוות את דרכו, החוש המוסרי הזה מעוררו לאהבת ישראל מתוך הנטיה האסתתית של המוסר. היופי של המערכת המוסרית. לעומת מושג האתיקה - המוסר, ישנו מושג האסתתיקה - היופי. הצד האתי הוא, שלכל אחד מאיתנו יש חוש מוסרי, מצפון, ולפעמים אנחנו פונים אל המצפון (שלא כאותו אדם שאמר מצפוני נקי, שכן מעולם לא השתמשתי בו...), משתמשים בו והוא מנחה אותנו. פעמים רבות אנשים חושבים שהמצפון יכול להנחות אותם תמיד, כך שבכל מצב ובכל מקרה הם יידעו מה לעשות. למעשה, זה לא כל כך פשוט. הדילמות המוסריות הינן קשות מאד, ואם אין חוק אלוהי, אזי אנשים, מדינות ותרבויות שלמות, מסתבכים מהר מאד עד למעלה ראש. אבל גם אם אדם חושב שהחוש כשלעצמו די בו כדי להנחות אותו, נדהם כאשר הוא נתקל במערכת כל כך מופלאה, דייקנית, שעם שלם משקיע אלפי שנים של שקדנות, תבונה, מאמץ, דביקות ומסירות כדי לפתח אותה ולמצוא את ההוראה המוסרית המדויקת לכל מצב, שעה, אדם ועניין. התפישה של המערכת המרהיבה של המוסר האלוהי החודר לפרטי הפרטים של תחומי החיים השונים, זה מרהיב את הלב, זו כבר האסתתיקה של המוסר. בדומה לכך, ניתן לומר שלאדם מסוים יש כישרון אומנתי כלשהו. אבל כאשר יודעים להביע את הכישרון הזה בפרטים, ההתפעלות הנפשית ממנו גדולה הרבה יותר. למשל, יכול להיות אדם שיודעים שיש לו כישרון מוזיקלי גדול, אבל כשהוא כותב סימפוניה לתזמורת של מאה ועשרים כלים, וכל צליל במקומו, זה נפלא. ייתכן שאנחנו יודעים שלאדם יש כישרון ציורי, אבל כאשר הוא מצייר את הציור, משתמש בכל מגוון הצבעים, הצורות והקומפוזיציות, וכל כתם במקום, כל קו מדויק, זוהי האסתתיקה. גם במוסר יש אסתתיקה, עד שגם אדם שאינו שותף באופן אישי למחויבות הזאת של תורת ישראל, לא יכול שלא להתפעל מן היופי הנפלא הזה.

האנשים הישרים, שלא מושפעים משיכרון החושים ושנפשם לא עוותה, מכונים במסורת היהודית חסידי אומות העולם, בני נח אמיתיים. הרצי"ה היה מספר, שפעם ר' איסר זלמן מלצר בא לרב זצ"ל בשאלה על הרמב"ם. בנוסח המודפס של הרמב"ם כתוב (לפחות היה, אולי תיקנו אותו בינתיים): "כל המקבל שבע מצות ונזהר לעשותן הרי זה מחסידי אומות העולם, ויש לו חלק לעולם הבא, והוא שיקבל אותן ויעשה אותן מפני שצוה בהן הקב"ה בתורה והודיענו על ידי משה רבינו שבני נח מקודם נצטוו בהן, אבל אם עשאן מפני הכרע הדעת אין זה גר תושב ואינו מחסידי אומות העולם ולא מחכמיהם" (הלכות מלכים ח, א). הוא לא מתגייר, אלא מקבל על עצמו את שבע מצוות בני נח מתוקף אמונתו בתורה. אם זה לא מתוך כך, כתוב היה שהוא לא מחסידי האומות ולא מחכמיהם. לא מחסידי האומות - זה מובן, אבל לא מחכמיהם - הלוא מדעתו הוא עושה? והרב ענה שיש פה טעות דפוס, וצריך להיות "אלא מחכמיהם". אמר ר' איסר זלמן שאילו היה כתוב כך, זה היה טוב. אמר הרב: "מה זה אילו? ככה זה!" זה שבמעשיו הוא כמו חסיד אומות העולם זה לא מספיק. הוא מחכמי האומות, הוא מבין משהו, אבל מחר הוא יכול להבין בדיוק אחרת ולעשות בדיוק הפוך. זה תלוי בו. חסיד אומות עולם, הוא זה שמאמין במעמד הר סיני ובמסירת התורה לישראל, באמיתתה של התורה שניתנה לישראל, ועל ידי כך - מתוקף העניין הדתי והאמוני, הוא עושה את מה שהוא עושה. אם בנוסף לזה הוא גם חכם, מעמיק ומבין את הדברים מה טוב, אבל לא זה מה שהופך אותו לחסיד אומות העולם. גם כשהוא לא מחויב לתרי"ג מצוות, לכל האבות והתולדות שלהן, הוא יכול להתפעל מאד מהמערכת הנפלאה של המוסר המתממש בחיי היחיד החברה האומה לאורך הזמן.

וכשההסתוריה מלמדת בבירור, שכל חיל זה עשה לו ישראל על ידי ארצו המיוחדת, מוכרחת אהבה זו להתפשט גם על ארץ ישראל. אהבת ישראל נובעת מאהבת הא-ל, וממנה נובעת אהבת ארץ ישראל. התורה בעצמה מתנה את קיום המצוות, ודווקא כאלה שבהן המטען המוסרי הוא גבוה ובולט, בהיות ישראל בארצם. בין אם מדובר במצוות הקשורות למעשר, לדאגה לעני - לקט שכחה ופאה. בין אם מדובר על תחושת האחווה הפנימית שהיא יסוד מוסרי גדול. ובין אם מדובר על יותר מזה - חזון בניין המלכות, המקדש והסנהדרין. ללא בניין הארץ, לא רק ממלכתיות ישראלית אינה, גם המקדש אינו, שהרי הוא יכול להיות רק "בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ד'" (דברים יב, יד). ולא רק המקדש איננו, אלא גם הסנהדרין, המוסד השיפוטי והמוסרי העליון, אינו, שכן הוא קשור למקדש. התורה כולה מנחה את ישראל לחיים שלמים מלאים, דווקא בארץ ישראל, שהיא "אֶרֶץ אֲשֶׁר ד' אֱלוֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ד' אֱלוֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה" (דברים יא, יב). האסון הנורא, העונש המחריד ביותר שהתורה מדברת עליו, הוא גלות מארץ ישראל. "עַל מָה אָבְדָה הָאָרֶץ נִצְּתָה כַמִּדְבָּר מִבְּלִי עֹבֵר. וַיֹּאמֶר ד' עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי…" (ירמיהו ט, יא-יב) והתורה אבדה על עזבם את הארץ, בבחינת "כל הדר בחוצה לארץ - כאילו עובד עבודת כוכבים" (כתובות קי:). אלו דוגמאות בודדות בלבד, על מנת להמחיש את מה שאומר כאן הרב שכל חיל זה , החיים המוסריים, הארת המושג האלוהי המטפיזי הגדול, עשה לו ישראל על ידי ארצו המיוחדת , ארץ הקודש. ומכאן מוכרחת אהבה זו לארץ, הדאגה אליה, ולכך שתהיה דווקא של עם ישראל. רק באופן זה יש תקומה לישראל, ורק באופן זה יש תקומה לאותו הכישרון הישראלי המופלא להיות צינור משפיע של אהבת הא-ל בעולם. 2



^ 1. אף שכיום אנו משתמשים במילה פטריוטיות במשמעות של אהבת הארץ והמדינה, הרי באמת משמעותה קרובה יותר לאהבת המוצא. אנחנו בדרך כלל מתרגמים פטריוטיות כאהבת המולדת, שבעברית גם היא מלשון לידה, אהבת המוצא, המשפחה. 'פטרה' זה אבא, בגרמנית מולדת זה 'פטרלנד' - ארץ אבות, וכן באנגלית. פטריוטיות היא בעצם אהבת המוצא, העם, רק אחר כך, במשמעות המורחבת יותר, הארץ. המוצא שייך יותר למשפחה האנושית מאשר למיקום הגיאוגרפי.
^ 2. במידה מסוימת, ניתן לראות שישנן בעולם קבוצות שגם אם הן לא מביעות את זה ממש, יש בהן רגש של הערכה לעם ישראל כעם קדוש, ולארצו כארץ הקודש. צריך לחזק ולטהר את זה יותר, אבל זה כבר קיים.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il