במצרים הפכנו ממשפחה לעם
לכל אומה אופי מיוחד משלה. ולזה רמזו חז"ל בדברם על השר שיש בשמים לכל אומה. שר זה מבטא את המהות של אותה אומה. אופייה המיוחד של הממלכה המצרית הוא בכוחה החומרי. מצד אחד הצטיינו המצרים בניהול הממלכה וחיזוק יציבותה, ומצד שני בלטו בנטייה חזקה במיוחד אחר תאוות חומרניות, ולכן ציוותה התורה (ויקרא יח, ג): "כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ". וכפירוש חז"ל בתורת כהנים שם, שהיו שטופים בתאוות (ועיין במהר"ל גבורות ה' פרק ד).
לא במקרה היתה הגזירה האלוקית שישראל ישתעבדו דווקא למצרים. משמעויות רבות לכך. אבל הנוגע לענייננו, שהגידול המספרי העצום של עם ישראל נעשה במצרים. כוחות החומר של מצרים נקלטו אצלנו ככוח המאפשר ריבוי אדיר. וזו המשמעות העמוקה של ההבטחה האלוקית לאברהם אבינו, בברית בין הבתרים: "גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם... וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל" (בראשית טו, יג-יד). רכוש גדול לא רק בכסף וזהב, אלא יותר מזה, בריבוי הילדים.
וזהו שנאמר (שמות א, ז): "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם". בפועל, תוך מאתים ועשר שנים גדלה המשפחה בת שבעים הנפשות עד שנעשתה לעם ובו ששים ריבוא גברים מגיל עשרים ועד ששים. ואם נחשב את מספר הצעירים לכל הפחות כמספר המבוגרים, ומספר הנשים כמספר הגברים, הרי שמדובר בעם המונה לכל הפחות שני מיליון נפשות וחצי (2,500,000).

כמה ילדים ילדה אשה במצרים

השאלה כמה ילדים היתה צריכה ללדת כל אשה בממוצע כדי שבמשך מאתיים ועשר שנים משפחה בת שבעים נפשות תהפוך לעם בן שני מליון וחצי נפשות.
באחת השנים כשהגענו בפרשת השבוע לפרשת שמות, ביקשתי מהרב יונדב זר לחשב כמה ילדים היתה צריכה כל אשה במצרים ללדת. לאחר שחישב מעט בעזרת תוכנת אקסל, חזר ואמר, שהשאלה באיזה גיל היו רגילים להתחתן חשובה לא פחות מהשאלה כמה ילדים היו לכל אשה. כי אם היו רגילים להתחתן בגיל 22, הרי שצריך שלכל אשה יהיו כשנים עשר ילדים. אבל אם היו רגילים להתחתן בגיל 15, כפי שכנראה היה מקובל בדורות ההם, הרי שמספיק שלכל אשה יהיו שישה ילדים.
יש לציין כי בחישוב זה נכללים הילדים הבריאים שהגיעו לחתונה וממילא הולידו אף הם ששה ילדים בממוצע. אבל הילדים שמתו כתינוקות ונערים אינם נחשבים.
 

ההתקדמות הדמוגרפית תלויה גם בגיל הנישואין

בעקבות החישוב הזה נתגלתה לנו עובדה מדהימה, עד כמה משפיע גיל הנישואין על ההתקדמות הדמוגרפית. במילים אחרות, עם הרוצה להגביר את קצב גידול האוכלוסיה, צריך לחתור להורדת גיל הנישואין.
חובה לציין שגם ההלכה מדריכה את האדם להתחתן בגיל צעיר, כמבואר במסכת קידושין (כט, ב), ובשולחן-ערוך אבן-העזר (א, ג). בנוסף לכך המציאות מראה, כי דחיית גיל הנישואין גורמת לקשיים רבים במציאת בן זוג.
רבים מאיתנו שואפים להקים משפחה גדולה, כדי לקיים את מצוות פרו ורבו בהידור. ואין כמעט "מימוש עצמי" גדול יותר מהעובדה שאדם זוכה להקים משפחה גדולה ומפוארת.
כדי להמחיש את השפעת שני הגורמים המרכזיים - גיל הנישואין ומספר הילדים, על גידולה של המשפחה, הנני מצרף כאן טבלה שהכין הרב יונדב זר. טבלה זו ממחישה באופן כללי את השפעת גיל הנישואין על גידול המשפחה אבל אינה יכולה לנבא את העתיד, שתלוי בסייעתא דשמייא ובבחירתם של בני המשפחה להמשיך בדרכם של ההורים.
בטבלה מצוין מספר הצאצאים שיהיו לזוג בהגיעו לגיל מאה, כאשר בצד הימני מצוין גיל הנישואין הממוצע של בני אותה המשפחה, ובשורה העליונה מצוין מספר הילדים הממוצע של בני אותה המשפחה.

מספר הצאצאים שיהיו למייסדי המשפחה בהגיעם לגיל מאה:

דוגמאות להשפעת גיל הנישואין
כדי להבליט את ההשפעה של גיל הנישואין, שימו לב למשל למשפחה שמספר הילדים הממוצע שלה שישה, אם גיל הנישואין הממוצע שלהם יהיה עשרים ואחד, אזי יהיו להם 464 צאצאים; ולעומת זאת, אם גיל הנישואין הממוצע שלהם יהיה 26 למרות שמספר הילדים הממוצע יהיה ששה, עקב איחור הנישואין לגיל 26 יהיו להם "רק" 202 ילדים. ואפילו אם ירצו להתקדם יותר, ולהוליד שמונה ילדים בממוצע, עדיין יגיעו "רק" ל-280 צאצאים. הרבה פחות מאותה משפחה שיש לה "רק" שישה ילדים בממוצע אבל גיל הנישואין הממוצע שלהם הוא 21.
יש לציין, כי כמו שגיל הנישואין משפיע, כך גם ההפרש שבין הלידות משפיע, ככל שהמרחק בין הלידות רב יותר, כך מתעכב גם גידולה של המשפחה. בטבלה חושב ההפרש שבין הלידות במשפחות בנות שלושה עד חמישה ילדים - בכשלוש שנים. החל משישה ילדים הוערך ההפרש הממוצע שבין הלידות בשנתיים. לכן יש קפיצה במספר הצאצאים בין משפחות בנות חמישה ילדים לשישה.

פעם, כאשר הזכרתי את הטבלה הזאת, התעוררה תרעומת בקרב נשים "פמיניסטיות" שטענו שיש בפרסומה משום התערבות בוטה בהחלטה שצריכה להיות של הנשים לבדן, כמה ילדים הן עצמן רוצות ללדת. והכנסת גיל הנישואין כגורם משפיע יגרום בעקיפין לכך שנשים יתחתנו מוקדם יותר, ועל ידי כך לא ירכשו לעצמן מקצוע מכובד שיאפשר להם להתחרות כשוות עם הבנים. ויש שטענו שטבלה זו היא אחת הדרכים המתוחכמות שעל ידם "הרבנים" הופכים את הנשים לבתי חרושת לילדים, למען התורה, העם והארץ, תוך התעלמות מאישיותן.
מובן שאין בכוונתי ללחוץ על אף אשה ללדת יותר מכפי שהיא רוצה, אבל נדמה כי ראוי שכל אשה תתכנן לעצמה את חייה כאשר מירב העובדות גלויות ומונחות לפניה.
כמו שנשים מגיעות לטיפת חלב, והאחיות מציגות לפניהן את האפשרות למנוע מעצמן הריון, בטענה שרק לאחר שכל העובדות על האפשרות למנוע הריון יהיו מונחות לפניהן, יוכלו להחליט אם למנוע הריון או לא למנוע. כך גם העובדות על עתיד האפשרויות של התפתחות המשפחה צריכות להיות מונחות לפני כל אדם, על פיהן יוכל לממש את הבחירה החופשית שהקב"ה נתן לו.1
כמו כן תוכל כל אשה להתלבט בשאלה, מה עדיף לה: לדחות את הנישואין ולמעט במספר הילדים כדי לקדם את הקריירה, או לוותר על קידום הקריירה כדי להגדיל את המשפחה. ואולי תמצא איזה דרך ביניים של שילוב בין קריירה ומשפחה, הכל לפי רצונה בלא שום כפייה.

לעיתים קורה שמשפחה רוצה להרבות מאוד בילדים, אבל כיוון שאינם יודעים לחנכם כראוי, ילדיהם אינם ממשיכים ללכת בדרכם, ונמצא שיצא שכרם בהפסדם. וההפסד הוא לא רק מפני רמת החינוך הירודה שלה זכו ילדיהם, אלא אפילו מבחינה מספרית, משפחתם לא תגדל כפי שציפו, מפני שבעקבות המתחים והבעיות שהיו בבית, רבים מהילדים יחליטו להקים משפחות קטנות, וחלקם אף לא יתחתנו.
עוד כדאי לדעת, כי לפעמים אשה שרוצה להקים משפחה גדולה, יולדת בתחילה בצפיפות רבה ארבעה ילדים, עד שתש כוחה, והיא מתמוטטת, ונצרכת לעשות הפסקה של שנים ארוכות, או להפסיק לגמרי ללדת. לפיכך, גם מי שרוצה ללדת הרבה ילדים, צריכה לערוך שיקול ארוך טווח, כיצד תוכל ללדת לאורך זמן ילדים רבים. כמו רץ מרתון שצריך להעריך את כוחותיו ולחלקם בשווה לאורך כל המרוץ.
כמובן שמניעת הריון צריכה להיעשות על פי ההלכה. ונכון לשאול בזה שאלת חכם.
ויהי רצון שתתקיים בנו הברכה האלוקית, ונרבה כחול וככוכבי השמים לרוב.

בעקבות פרסום הכתבה בשבוע שעבר בעיתון "בשבע", בנושא הילודה והתפתחות המשפחה, רציתי לשאול 2 שאלות:
ברור לי לחלוטין כי נושא "תכנון המשפחה" הינו אינדיבידואלי, ודורש הכרה פרטנית של כל מצב לגופו, ושל כל משפחה לעצמה, ולכן אין פסיקה אחידה בנושא. עם זאת נראה לי כי ישנם מצבים בהם ניתן לומר לכל משפחה כי ניתנת לה האפשרות לשקול את המשך התפתחותה ו"לתכננה" בהתאם למצבה, דוגמא לכך נתת במאמרך בנוגע למשפחות אשר אינן מסוגלות לחנך כראוי ילדים רבים, ונדמה לי שישנם מצבים נוספים (תינוק קטן, וכו').
שאלתי - מדוע אין הסמכות התורנית (היינו - הרבנים) עוסקת בנושא זה, ומדוע אין ספרות תורנית-הלכתית בנושא זה כמעט? האם אין מקום לומר לציבור שלעיתים ניתן לנוח, לעשות הפסקה בין ילד לילד? נראה לי כי חוסר המודעות גורם לנשים רבות לרגשות אשמה ואף לקריסה.
לאור האמור לעיל, נראה כי עיקר ההחלטה על המשך התפתחות המשפחה מוטלת על בני הזוג, ובעיקר על האשה בהתאם ליכולתה הנפשית והפיזית, מדוע אם כך, יש לעשות שאלת חכם, ומדוע אני כאשה צריכה לחשוף את רגשותיי בפני אדם שהוא זר לי לחלוטין, כאשר בעצם השיקולים נתונים בידי? האם לא ניתן לסמוך על החלטות בני הזוג בנוגע למשפחתם?
רב תודות. מ. בת 25.

תשובה:
דווקא מפני שהנושא מורכב מכל כך הרבה שיקולים, יש ערך להתייעצות עם רב. לגבי השאלות ההלכתיות יש לברר מתי מותר למנוע הריון ומתי אסור, והדין תלוי בשאלה אם כבר יש להם בן ובת, וכן כמה זמן עבר מהלידה הקודמת. ואם יש מחלות וכדומה. השאלה השנייה היא: כיצד מונעים הריון לפי ההלכה. ובזה ודאי שצריך לדעת את ההלכה. ומי שאינו תלמיד חכם, צריך לשאול רב.
בנוסף לכך יש לשקול היטב את הצדדים הערכיים והמוסריים, וכדי להגיע להחלטה טובה, למשפחות רבות כדאי מאוד להתייעץ עם רב. אמנם רצוי שזה יהיה רב שמכיר היטב את בני המשפחה, כי הוא יוכל לתת את העצה הטובה ביותר. אבל גם אם אינו מכיר, אם יש לו נסיון, הוא בדרך כלל יכול להוסיף תובנות חשובות. ויש כאלה שאינם זקוקים להתייעצות. ויש שחושבים שאינם זקוקים להתייעצות, וכשיגיעו לגיל מבוגר, כשכבר לא יוכלו לשנות דבר, יתכן מאוד שיחזרו בהם, ויצטערו על שלא התייעצו.