ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

כי תידור נדר ;">

בית מדרש הלכה ומנהג מצוה גדולה Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

סיון תשס"ח

כי תידור נדר


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
רבקה בת צילה




מצות לא תעשה שלא לאחר נדרו ונדבתו, שנאמר: "כי תידור נדר... לא תאחר לשלמו" (דברים כ"ג).






סיפורה של מצוה


תחושה קשה של פרידה אפפה את בני ישיבתו של הגאון רבי נתן אדלר זצ"ל. הרב התמנה לרבה של אחת הערים הגדולות, ועמד לעזוב את ראשות הישיבה. קודם פרדתו ערכו בני הישיבה מסיבת פרידה מרבם האהוב, כשבתום המסיבה עברו בני הישיבה לפני הרב לפרידה אישית. הערצתם הרבה של בני הישיבה זירזתם לבקש ממנו את ברכתו, כל אחד ואחד לפי צרכיו - האחד ביקש ברכה לזיווג בעוד חברו זקוק היה לברכה לילדים, השלישי ברכה להצלחה בלימוד והרביעי לרפואת אחד מקרוביו. וכך עברו התלמידים אחד אחרי השני, עד שהגיע תורו של גדול התלמידים, החתם סופר. החתם סופר ניגש לרבו כשדמעות בעיניו. קשה עליו הייתה פרידתו מרבו האהוב ממנו שאב ודלה תורה בעמל והתמדה. הרב המרוגש פנה לתלמידו האהוב ושאל מה מבקש הוא בברכתו. החתם סופר ענה כי רצונו היחיד הוא שלא להפרד מרבו, ולהמשיך ללמוד תורה מהרב גם בעיר בה מתעד לשמש ברבנות. עם שיצאו מפיו המילים, נבהל החתם סופר, ופנה לרבו, האם כעת חייב אני לקיים את דברי? אולי יש בזה משום נדר? רבי נתן ענה לו בטון נוזף משהו: "מאי נפקא מינא האם יש בזה נדר או לא? וכי אם אין בזה נדר אינך מחוייב לשמור את מוצא פיך, ולקיים את מה שאמרת?" החתם סופר נבהל, הרי לא הכין עימו דבר, ולא התכונן לכך כלל, וכיצד זה יסע בפתאומיות עם רבו? אולם חזקה עליו דברי רבו כי חייב הוא לשמור את מוצא פיו, וביקש לעלות לכרכרה. אולם הרב שביקש לבחון עד כמה רצונו של תלמידו ללמוד אצלו, הקשיח את ליבו ואמר כי אין מקום בכרכרה. לחתם סופר לא נותרה ברירה והוא החל לרוץ אחרי הכרכרה. נשימתו קשתה עליו, רגליו כאבו, אולם הרצון לשמור את מוצא שפתיו, שלא להפרד מרבו, המריצו אותו עוד ועוד. כעבור שעה ארוכה כשלו רגליו עד שלא יכל יותר ונאלץ להפסיק את ריצתו, מתוך הבנה כי כעת הוא אנוס וכי אין ביכולתו כעת להמשיך. או אז עצרה הכרכרה, והרב הנרגש ממסירותו של תלמידו האהוב, הזמינו לעלות לכרכרה תוך שהוא מחבקו בחום.


*


מצב כספי דחוק היה דבר שבשגרה אצל הצדיק רבי אריה לוין זצ"ל. לא פעם ולא פעמיים לא היה ברשותו ממון כדי מחייתו. אולם באופן עקבי נמנע ר' אריה ללוות כספים, שהרי ידוע הפסוק: "עבד לווה לאיש מלווה", ולא רצה להזדקק לחסדם של בני אדם.


אולם יום אחד כשהגיעו מים עד נפש, והיה חייב סכום כסף בדחיפות, נאלץ לחרוג ממנהגו ולפנות לחנווני בשוק מחנה יהודה, בידיעה כי בערב עתיד הוא לקבל את משכורתו, וכך יכול הוא להתחייב לחנווני כי עוד באותו היום יחזיר את חובו.


אותו היום יום מושלג היה, ככל שנקפו השעות השלג הלך ונערם במהירות. לעת ערב, כשהכסף היה בידו של ר' אריה, ישב עם רעייתו והתלבטו האם יהיה זה נורא לדחות את השבת הכסף למחר, מפני שביתו של החנווני היה מרוחק ביותר, ור' אריה שכבר לא היה צעיר היה עלול למעוד בשלג, או לחילופין להתקרר ולחלות מהקור העז. אולם החלטתם הייתה מהירה, את ההבטחה יש לקיים!


הדרך נמשכה לר' אריה שעה ארוכה, אולם הוא בעקשנות נאבק ברוחות המצליפות ובשלג הכבד שהצר את צעדיו. כשהגיע לביתו של החנווני שמע מבעד לדלת את אשתו מרימה את קולה כנגדו: "כיצד זה העזת להלוות לו סכום כה גבוה?! מי ערב לך כי אכן יחזיר לך?! ואם לא יחזיר מה נעשה?!" וקולו של החנווני נשמע מתגונן כנגדה: "סומך אני על ר' אריה שאם אמר כי יחזיר את הכסף היום, ברור לי כי יעמוד בדיבורו, ועוד היום יחזיר את הכסף". ר' אריה ששמח כי אכן עמד בדיבורו, נקש על הדלת. בעלת הבית שפתחה את הדלת, אמרה: "ר' אריה, בשביל ההלוואה הייתה צריך לצעוד במזג אויר קשה כזה? וכי לא יכולנו להמתין עם הכסף עד למחר?"...
______________________________
מתוך העלון השבועי של תנועת קוממיות, www.komemiut.org
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il