ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

ההתגלות שבכיבוש ירושלים ;">

בית מדרש חגים וזמנים יום ירושלים עניינו של יום Bookmark and Share
גירסת הדפסה האזן לשעור (10 ד') הורד mp3
שלח לחבר צפה בשיעור (10 ד')

כ"ח אייר התשס"ח

ההתגלות שבכיבוש ירושלים

מתוך כנס יום ירושלים התשס"ח בישיבת מרכז הרב



נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
הרב מרדכי צמח בן מזל

האחדות שקדמה למלחמה
מורי ורבותי. בשנה שעברה ביום הזה ובמקום הזה עמד בראשנו מרן ראש הישיבה, רבנו אברהם אלקנה כהנא שפירא זכר צדיק לברכה. זכה מורנו ורבנו זכר צדיק לברכה לאריכות ימים, וזכינו גם אנחנו לאריכות ימיו. הוא היה עמוד התורה של בית מדרשנו, המשיך את דרכם של מורינו ורבותינו מרן הרב ומרן הרב צבי יהודה. סביבו התאחדו התלמידים הגדולים של בית המדרש וכעת נחסר הכוח המאחד.
לפני שלושה חודשים, בראש חודש אדר ב' הזדעזעה הישיבה בפיגוע רצחני ובהריגתם של תלמידים קדושים ויקרים. אירועים נוראיים אלה דורשים מאתנו להעמיק את אמונתנו בה' אלוקינו. הזעזועים האלו מחייבים לעלות לשלב חדש של קריאה בשם ה'. "צרה ויגון אמצא ובשם ה' אקרא" (תהילים קטז, ג-ד). הצרה מביאה לקריאה חדשה בשם ה'. הצרה מזעזעת ומוציאה אותנו מהסדר, ואנחנו צריכים להתעלות לקריאה חדשה בשם ה', קריאה עמוקה וגדולה. ביום הזה שאנחנו מודים ואומרים: "כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא" (שם יג) מתעצמת הקריאה מתוך הזעזועים, קריאה גדולה מתוך הצרה ומתוך הישועה כאחד, קריאה חדשה בשם ה'.
מלחמת ששת הימים פרצה עקב כניסתו של הצבא המצרי לסיני והתקרבותו לגבולות ישראל, בניגוד להסכמים. היה גיוס של חיילי המילואים, והיו אלו שלושה שבועות של חרדה לפני המלחמה. באותם שלושת השבועות העם כולו התאחד לעמוד מול האויב, הסכנה מבחוץ איחדה את כולם. שכנים שלפני כן לא דיברו זה עם זה, פתאום נהיו אוהבים, ידידים ועוזרים זה לזה - נשכחו חילוקי הדעות וכל המחלוקות נעלמו. בגלל גיוס המילואים המלא בירושלים כמעט ולא הייתה תחבורה ציבורית מסודרת, ואנשים נאלצו ללכת משכונה לשכונה ברגל, אבל כל מכונית פרטית שעברה עצרה ושאלה את ההולכים: לאן אתם רוצים להגיע? אולי אנחנו יכולים להסיע אתכם? ועזרו לאנשים להגיע למחוז חפצם.
אחדות הייתה גם בהנהגה. בכנסת ובממשלה היה עד אז נתק גמור בין מפלגות השמאל והימין, אי אפשר היה אפילו לחלום על קואליציה משותפת של מפא"י וחרות, ושבממשלה ישבו גם אנשי השמאל וגם אנשי הימין. ראש הממשלה הראשון הכריז שבממשלה לעולם לא ישבו חרות ומק"י. והנה, בימים שלפני פרוץ המלחמה הוכנסו נציגי הימין לממשלה כדי שכולם יהיו שותפים ביחד בעול של ההחלטה האם לצאת למלחמה או לא. אחדות כמו שהייתה אז לא הייתה עד אז ולא הייתה מאז בישראל.
איך קרה הדבר? איך יכלו לשבת יחד בממשלה כאשר הדעות שונות כל כך והמפלגות חלוקות מן הקצה אל הקצה? הרי כל אחד חשב שהשני הולך בדרך מוטעית שמדרדרת ומזיקה למדינה ולייעודה - התשובה היא שהאויב בא לפגוע בעצם קיומה של המדינה. ואף על פי שמפלגה אחת סברה שהשנייה פועלת בצורה מזיקה ומסוכנת שפוגעת במדינה, כל מפלגה מודעת לכך שגם חברתה רוצה בקיום המדינה ושגשוגה, ונגד אויב הרוצה להשמיד את המדינה כולם מאוחדים. כלומר האחדות נוצרה בגלל שהנקודה המשותפת של כולם התגברה. כולם שותפים לרצון בקיומה של מדינת ישראל, ולקיומו של העם, וכשהייתה סכנת קיום לעם, כל העם התאחד.
אחרי שהמלחמה פרצה, וניצחנו ניצחון גדול במלחמה, אולי בזכות האחדות, וכבשנו את ירושלים ואת הר הבית, האחדות נעשתה כפולה ומכופלת בשמחה המשותפת של כיבוש הר הבית. גם אצל אנשים שרחוקים מתורה ומצוות, ומתנכרים ליהדותם, הלב הזדעזע, פעימות הלב גברו והעיניים דמעו מהתרגשות של שמחה בשמיעת ההודעה שהר הבית בידינו, שכבשנו את הר הבית וחזרנו למקום הקודש. אף אחד לא הבין מדוע הלב כל כך התרגש והתברר שנשמה יהודית יוקדת בכל אחד ואחד בישראל. זאת הייתה הנקודה המאחדת והמשותפת שאיחדה את כל ישראל בימים הראשונים לאחר שחרור הר הבית,
אני זוכר שלמחרת כיבוש העיר העתיקה, בכ"ט באייר, בישיבת "חברון" של הרב יחזקאל סרנא אמרו הלל בתפילת שחרית על הניסים ועל הנפלאות ועל הניצחונות. באו תלמידים בישיבה שלנו לרבי נתן רענן ואמרו לו: איך יכול להיות שבישיבת "חברון" אמרו הלל ובישיבה שלנו לא אמרו הלל? ר' נתן אמר שבאמת צריך לתקן את זה ולמחרת בראש חודש סיוון נאמר הלל שלם. כולם אמרו אז הלל. אני זוכר שבאותם ימים שעדיין לא נתנו לאזרחים להיכנס לעיר העתיקה, הלכנו למעבר מנדלבוים כדי לנסות, אולי אפשר כבר להיכנס לעיר העתיקה ולכותל המערבי. עמדו שם אנשים רבים, חרדים וחילונים, וזרקו סוכריות על החיילים הנכנסים לעיר העתיקה וכולם הריעו למכוניות הצבא היוצאות והנכנסות - אחדות כזאת עוד לא הייתה.
אלו היו שעות היסטוריות שבהם העם התעלה כולו ויסוד אחד איחד את כולם. בפרטי הדרך יש חלוקי דעות עצומים וכביכול בלתי ניתנים לגישור, אך היסוד הוא אחד, המגמה הכללית משותפת, וכאשר מופיע משהו מההתגשמות של המגמה הכללית, כמו החזרה לירושלים ולהר הבית, אז באותה שעה חשים את האחדות והשמחה מתפשטת בכל.
האחדות בירושלים בזמן הרגל

זה עניינה של ירושלים, שהיא מאחדת את כל ישראל ועושה את כל ישראל חברים, כדברי הירושלמי במסכת חגיגה (ג, ו): "'ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו' (תהילים קכב, ג) - עיר שהיא עושה כל ישראל לחברים", לאמור, כשבאים כולם לרגל לירושלים נעשים כולם חברים, במובן הזה שהם לא עמי ארצות לעניין טומאה וטהרה אלא הם נאמנים על התרומה על הטהרה ואוכלים אחד אצל השני ולא חוששים שמא עמי הארץ לא נזהרו ולא נשמרו מטומאה.
ה"משנה למלך" (הלכות טומאת אוכלין טז, י) מסביר שלא רצו לגזור טומאה על עמי הארץ ברגל מפני שהכל מתקבצים בירושלים ואם היינו גוזרים טומאה, אתו לאינצויי והיה כל אחד עושה במה לעצמו ולא יאכל משל חברו, "ומצאו טעם להיתר זה לפי שהכל מטהרין עצמן ברגל, אבל לאחר הרגל שבטל עיקר הטעם (דאתי לאינצויי) חזר הדבר לגזרה שגזרו טומאה על עמי הארץ". ורש"י בביצה (יא, ב ד"ה אף הפותח) כתב שהתירו הגזרה ברגל כדי שלא לביישן. לאמור, האחדות בירושלים בזמן הרגל חשובה עד כדי לדחות גזרה דרבנן, כי עניינה של ירושלים הוא לאחד.
ובכל שנה בימים אלה ביום הזה, יום ירושלים, אנו מתרוממים רואים את היסוד המשותף של כולנו. כל ישראל מתאחדים. אנו עם כל העם כולו נושאים עינינו לירושלים עיר המקדש. והצפייה לבניין המקדש ולגאולה השלמה מאחדת את כל ישראל.
מורי ורבותי, תלמידי הישיבה, הציבור הרחב. אנחנו תלמיד בית מדרשו של מרן הרב זצ"ל ומורנו ורבנו הרב צבי יהודה זצ"ל, אנחנו אוהבי ה' תורתו עמו וארצו זכינו באופן מיוחד להכיר את ערך היום הזה, יום ירושלים, ולהודות לה' ולומר: "זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו" (תהילים קיח, כד), "הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו" (שם קו, א). חסד ה' הוא חסד נצחי, לעולם. אני חושב שזה ענייננו ביום הזה, כשאנחנו נזכרים באותה התרוממות הרוח שהייתה בימים הגדולים ההם. אנחנו צריכים לשמור על הנקודה הפנימית הזאת, לזכור שיש דבר משותף בכולנו ולמרות שמבחוץ ובחיי היום יום יש חילוקי דעות איך מגיעים אל המטרה ונראה שהמרחקים בין הדעות והמגמות אינם ניתנים לגישור, עלינו לזכור שהמטרה היא אחת, מטרה משותפת לכולנו שכולנו רוצים בשלמותה של האומה, בשלמותה של התורה ובשלמותה של הארץ. והציבור שלנו שחונך בבית הזה, בדרכו של מרן הרב, ודאי חייב למצוא את הדרך איך להתאחד סביב המטרות המשותפות. אין הכוונה שצריך לבטל את הגוונים השונים שיש, ושאולי גם יש להם מקום, אבל המשותף הוא רב, הוא המאחד. ומהיום הזה אנחנו צריכים להמשיך את האחדות, ולפעול ביחד כדי להמשיך את תורתו של מרן הרב, לפעול ביחד לחיזוק החינוך הדתי התורני לחיזוק אחיזתנו בארץ ישראל כולה, ולחיזוק אור התורה הגואלת, אורו של משיח.
נברך את ראש הישיבה הרב יעקב שפירא, שה' יתן לו את הכוחות להמשיך להנהיג את הישיבה בהצלחה גדולה ובעלייה מרובה, ומכל הקשיים - "עת צרה היא ליעקב וממנה יוושע" (ירמיהו ל, ז), שהישיבה תפרח ותגדל ותהיה למקום גדול של תורה ואהבת ישראל.


חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il