תיכון תפילתי קטורת

תיכון תפילתי קטורת
השיעור היום ידבר על כוחה של תפילה, בהקשר לתפילת נשים. אנחנו מקדישים גם את השיעור הזה לרפואתו של מו"ר אבי הראשון לציון הרה"ג מרדכי אליהו שליט"א וממשיכים לבקש מציבור להמשיך להתפלל עבורו בשומע תפילה, ובפתיחת ההיכל. לארגן כינוסים של קריאת תהילים לילדים או למבוגרים. לגברים או לנשים. הקב"ה שומע תפילה. ובודאי תפילה של רבים. השיעור יעסוק היום בכוחה של תפילת ובחיוב נשים בתפילה. על פי מה ששמענו מהרב שליט"א שיחזור לבריאותו ויעביר בקולו הוא את דבריו במקום הזה. אכי"ר
המבחן הגדול של קורח ועדתו היה בקטורת. אנו קוראים את פרשת הקטורת לפחות שלוש פעמים ביום. לפני ואחרי תפילת שחרית ולפני תפילת מנחה. הפסוק אומר "תיכון תפילתי קטורת" מלמד שהתפילה כמו ענן הקטורת מחברת שמים וארץ. הקטורת שאנו מעלים מביאה את עמוד ענן שמוצב ארצה וראשו מגיע לשמים. כך התפילה מכוונות לבית המקדש עולה למרומים בסולם המוצב ארצה וראשו מגיע לשמים עד לשער השמים.

טענתו וטעותו של קורח
קרח מערער על מנהיגותו של משה. הטענה החזקה ביותר של קורח הייתה "כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה'. ומדוע תתנשאו על קהל ה'". טענתו של קורח נשמעת ומתקבלת על ליבם של עם ישראל שהולך אחריו. כיון שהקב"ה בעצמו אומר לעם ישראל "קדושים תהיו כי קדוש אני". איפה הטעות של קורח?

קול צופיך - הרב שמואל אליהו (583)

הרב שמואל אליהו

add_alert

3 - תפילת נשים

4 - תיכון תפילתי קטורת

5 - "זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה'..."

טען עוד

המילה "קדושים" יכולה להיות "פרשה שרוב גופי תורה תלויים בה". ויכולה להיות המקור למחלוקת קרח שבגללה הקב"ה רצה לכלות את ישראל פעמיים. כשהתורה מצווה "קדושים תהיו", היא מצווה על האדם לעבוד על עצמו, להתנזר מתאוות, מעריות, מרכושנות, מכעס, מגאווה, מקנאה, מכבוד. כשקורח אומר שכל העדה הם כבר קדושים. אין צורך לעבוד להתאמץ להיות קדושים. לדעתו של קורח הכל כבר בסדר, מאוד מובן למה טענתו של קורח מתקבלת כל כך בקלות על יבם של ישראל. היא מאוד מחמיאה לשומע ולא דורשת ממנו מאמץ. "וַיַּקְהֵל עֲלֵיהֶם קֹרַח אֶת כָּל הָעֵדָה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד".

קטורת – ברכה וסכנה
המבחן של קרח ועדתו היה בהקטרת הקטורת. "זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ לָכֶם מַחְתּוֹת קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ". למה נבחנו בהקטרת הקטורת? כיון שקטורת (כמו המילה קדושים) יכולה להיות מאוד טובה ומאוד רעה, מחמת הסכנה הגדולה אנו אומרים פעמיים בפיטום הקטורת כל יום: "וְאִם חִסֵּר אַחַת מִכָּל סַמֲּמָנֶיהָ חַיָּב מִיתָה". את הסכנה הזאת ראו בני ישראל כשמאתים וחמישים איש הקטירו קטורת לא לפי ציווי ה': "וְאֵשׁ יָצְאָה מֵאֵת ה' וַתֹּאכַל אֵת הַחֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ מַקְרִיבֵי הַקְּטֹרֶת". לעומת זאת כשהקטורת נעשית בדרך נכונה על ידי אהרון היא מצילה חיים רבים: "וַיִּתֵּן אֶת הַקְּטֹרֶת וַיְכַפֵּר עַל הָעָם: וַיַּעֲמֹד בֵּין הַמֵּתִים וּבֵין הַחַיִּים וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה: (במדבר יז).

מקום שיש בו שפע חיים - מושך יותר ממגנט
הקטורת הזאת יכולה להציל חיים, לכן היא מאוד מושכת. זה כלל גדול, כל דבר שיש בו "חיים" הוא מושך. אנשים הולכים למעיינות מים חיים כי הם נמשכים למקור חיים. אנשים הולכים להירגע במקום של טבע, לכל מקום שיש בו חיים. העניין הוא שלפעמים אנשים רודפים אחרי החיים בצורה לא נכונה ובכך הם ממיתים את עצמם. כך זה ברדיפה אחרי עריות, וכך זה היום כשהנוצרים והמוסלמים רוצים את מקום המקדש - המקום שבו אלוקים השפיע חיים לאדם ולעולם.
לכן הקב"ה מזהיר את משה ואומר לו לפני מעמד הר סיני: "וְהַכֹּהֲנִים וְהָעָם אַל יֶהֶרְסוּ לַעֲלֹת אֶל ה' פֶּן יִפְרָץ בָּם: (שמות יט). הר שכולו היה מלא חיים. הר סיני שכולו היה מלא עצים ופרחים בעת מתן תורה למרות היותו במדבר. הר שאפילו הבהמות נמשכות אליו בכל כוחם. "וְגַם אִישׁ אַל יֵרָא בְּכָל הָהָר גַּם הַצֹּאן וְהַבָּקָר אַל יִרְעוּ אֶל מוּל הָהָר הַהוּא".
הר סיני היה צריך שמירה, גם בית המקדש צריך שמירה. "בִּשְׁלשָׁה מְקוֹמוֹת הַכֹּהֲנִים שׁוֹמְרִים בְּבֵית הַמּקְדָּשׁ. בְּבֵית אַבְטִינָס, בְּבֵית הַנִּיצוֹץ, וּבְבֵית הַמּוֹקֵד". (מידות א א) ממי השמירה? מאנשים שימשכו בטעות למקור החיים ולא יהיו טהורים ונקיים מספיק. הם עלולים להמשך אל הלוחות שניתנו בהר סיני נמצאות בליבו של בית המקדש. הם עלולים ליהרג כמו קרח ומאתים וחמישים איש שנמשכו לקדושה באופן עקום כאילו דבקות באלוקים - מקור החיים "וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם".
האר"י ז"ל מסביר שיסוד עבודה זרה שבעולם הוא באנשים שרוצים להדבק בקדושה להשתמש בשמות הקודש ולהישאר בתאוותיהם. "כי היו רוצים ללכת בשרירות לבם הרע ולא היו רוצים להשתעבד תחת הקדושה, כי צריך טורח גדול לסגף עצמו מתאוות החומר והם היו רוצין להתעדן בתאות עולם הזה, והעבודה זרה תשפיע להם טובה בכח שמוש השמות". כך זה היה עם האלילות של פעם וכך זה גם עם הנצרות של היום. קורח וחבורתו היו חלק מאותה מחשבה שאפשר להיות דבק בה' – "קדוש" ועם זאת בעל מחלוקת. בעל קנאה, בעל תאוות ממון וכד'. איך קורח טעה בטעות זו?

ארון הברית – ברכה וסכנה
חכמינו אמרו שקרח היה מנושאי הארון. (מדרש רבה במדבר יח). לא כל אחד זכה לתפקיד כזה. היו לויים שנשאו את קרשי המשכן. היו נושאי יריעות. היו נושאי המנורה, השולחן והמזבח. והייתה קבוצה קטנה ונבחרת מאוד של אנשים, נושאי הארון, ביניהם היה קורח. מי שלא היה יודע לשאת את הארון נכון - היה נפגע. כך הסבירו חכמים את העובדה שבגללה היו בני לוי מעטים. כל שבט מישראל היה מונה כחמישים אלף יוצאי צבא, ושבט לוי מנה שמונה אלפים ושש מאות בלבד.
במדרש רבה (במדבר ה ט): "אמר רבי יהודה הלוי ברבי שלום, רוצה אתה ללמוד באיזה ענין מתו בני קהת? צא ולמד מן המקרא הזה "וְלֹא יָבֹאוּ לִרְאוֹת כְּבַלַּע אֶת הַקֹּדֶשׁ וָמֵתוּ" מלמד כשהיו באין לטעון את הארון, היו מפרקין את הפרכת מפניו והיו זנים עיניהם מן הארון. לפיכך היו מתכלים. שנאמר (שמות לג) "כי לא יראני האדם וחי". והיאך עשה להם משה תקנה? אמר לו האלהים: בשעה שהיו מפרקין את המשכן, לא יהיו בני קהת מפרקין את הפרוכת מפני הארון, אלא יהיו בני אהרן נכנסין ומפרקין אותו, מפני שהם כהנים. ויכסו את הארון וכן השלחן וכן כל הכלים הנזכרים לו ובזה היה להם תקנה שלא ימותו אם אינם מסתכלין בארון".
ובמדרש: "אמרו רבותינו שני דברים היו קדושים וגדולים וכסבורין בני אדם שהם קשים, וכדי שלא להוציא לעז עליהם כתב בהן דבר גדול של שבח וברכה. ואלו הן: קטרת וארון. קטרת שלא יאמר אדם קשה הוא הקטרת על ידו מתו נדב ואביהוא ועל ידו נשרפו עדת קרח ועל ידו נצטרע עוזיהו, לכך כתב הקב"ה מעלה גדולה בקטרת שניצלו ישראל על ידו שנאמר (במדבר יז) "ויקח אהרן כאשר דבר משה וירץ אל תוך הקהל, וַיִּתֵּן אֶת הַקְּטֹרֶת וַיְכַפֵּר עַל הָעָם: וַיַּעֲמֹד בֵּין הַמֵּתִים וּבֵין הַחַיִּים וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה" (במדבר יז). ארון - שלא יאמר אדם קשה הוא הארון, הוא הכה בפלשתים. הוא הרג באנשי בית שמש. הוא הרג לעוזא. לכך כתב בו ברכה, שנאמר: "וַיֵּשֶׁב אֲרוֹן ה' בֵּית עֹבֵד אֱדֹם הַגִּתִּי שְׁלשָׁה חֳדָשִׁים וַיְבָרֶךְ ה' אֶת עֹבֵד אֱדֹם וְאֶת כָּל בֵּיתוֹ" ללמדך שאין קטרת וארון הורגין, אלא עונות הורגין. (מדרש רבה במדבר ד ב)

אנשי בית שמש ויחסם לארון הברית
מה הייתה הבעיה שהפילה את קרח. מה הייתה הבעיה שהפילה את בני לוי עד שלמדו להתייחס נכון לארון ה'. אפשר ללמוד זאת מהיחס של אנשי בית שמש שנפגעו מארון ה'. כשהם רואים את ארון ברית ה' עולה משדה פלשתים: "וּבֵית שֶׁמֶשׁ קֹצְרִים קְצִיר חִטִּים בָּעֵמֶק וַיִּשְׂאוּ אֶת עֵינֵיהֶם וַיִּרְאוּ אֶת הָאָרוֹן וַיִּשְׂמְחוּ לִרְאוֹת". שמחו אנשי בית שמש לקראת הארון החוזר, הקריבו את הפרות שהפלשתים שלחו. השתחוו, ואחר כך בא להם אסון. "וַיַּךְ בְּאַנְשֵׁי בֵית שֶׁמֶשׁ כִּי רָאוּ בַּאֲרוֹן ה' וַיַּךְ בָּעָם שִׁבְעִים אִישׁ, חֲמִשִּׁים אֶלֶף אִישׁ וַיִּתְאַבְּלוּ הָעָם כִּי הִכָּה ה' בָּעָם מַכָּה גְדוֹלָה".
מקשה הגמרא וכי בגלל שראו את הארון מתו חמישים אלף איש ויותר? (סוטה לה) "רבי אבהו ור' אלעזר חד אמר קוצרים ומשתחוים היו, וחד אמר מדברים דברים יתרים היו. מה אמרו מאן אמריך דאמרית ומאן פייסך דאיפייסת?". (מדרש רבה במדבר ה ט). חכם אחד אומר שהם ראו את הארון מגיע. שמחו ואפילו השתחוו. אחר כך הם המשיכו בעבודת הקציר שלהם. ראו שהארון מוביל את הפרות בדרך הנכונה. אמרו אנשי בית שמש: אין צורך שנפסיק בעבודתנו, הארון מסתדר טוב כל כך, השתחוו, הקריבו את הפרות של הפלשתים וזהו.
השני אומר שבני בית שמש דיברו דברים יתרים. ומה הם? אמרו לארון: "מי הכעיסך כשכעסת ולא הצלת את עצמך מן השבייה? ועתה מי מפייסך כשנתפייסת לבא מאליך?" הבעיה של בני בית שמש הייתה בכך שהם ניתקו את עצמם מהאחריות שלהם לנפילת הארון בשבי ומחזרתו. למה התרגזת וברחת לפלשתים ולמה התפייסת? לא קשור להם. זה העניין שלו. כתוצאה מהיחס הזה בני בית שמש מקבלים מכה קשה של עשרות אלפי איש. אחרי המכה הקשה עובר הארון לבית אבינדב.

בית אבינדב שומרים על הארון

בבית אבינדב כבר אין אסונות כמו שהיה בבית שמש, הם מקדשים את הבן שלהם לשמור על הארון, בני ישראל נוהים אחרי ה' וזו ברכה גדולה. אבל בני ישראל מתמהמהים ולא מעלים את הארון לירושלים – המנוחה והנחלה.
דוד מנסה להעלות את הארון לירושלים, ושוב קורה אסון. "וַיַּרְכִּבוּ אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים אֶל עֲגָלָה חֲדָשָׁה" "וְדָוִד וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל מְשַׂחֲקִים לִפְנֵי ה' בְּכֹל עֲצֵי בְרוֹשִׁים וּבְכִנֹּרוֹת וּבִנְבָלִים וּבְתֻפִּים וּבִמְנַעַנְעִים וּבְצֶלְצֶלִים". "וַיָּבֹאוּ עַד גֹּרֶן נָכוֹן וַיִּשְׁלַח עֻזָּה אֶל אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וַיֹּאחֶז בּוֹ כִּי שָׁמְטוּ הַבָּקָר: וַיִּחַר אַף ה' בְּעֻזָּה וַיַּכֵּהוּ שָׁם הָאֱלֹהִים עַל הַשַּׁל וַיָּמָת שָׁם עִם אֲרוֹן הָאֱלֹהִים". הרבה שואלים מה שבודאי שאל דוד את עצמו. הרי כל אחד שהיה רואה את ארון ה' מתנדנד על העגלות והולך ליפול הוא היה שולח את ידו למנוע מהארון מליפול. למה ה' פרץ בעוזה?
מסתבר שלא מספיק לארון תזמורת וכבוד, צריך לדעת איך להתנהג איתו. אומר המדרש שהבעיה התחילה הרבה קודם לרגע ה"כמעט נפילה". הבעיה הייתה בכך שעוזה נותן לעגלות להוביל את הארון, איך נשתכח ממנו דבר שתינוקות של בית רבן יודעים אותו. צריך להוביל את הארון בכתף: "וְהֵבֵאתָ אֶת הַבַּדִּים בַּטַּבָּעֹת עַל צַלְעֹת הָאָרֹן לָשֵׂאת אֶת הָאָרֹן בָּהֶם" (שמות כה).
מסתבר שלא רק תינוקות יודעים שזה תפקידם של ישראל, גם הפרות הבינו שזה לא בסדר לשאת את הארון והם שומטים את הארון, עוזה חוזר על הטעות של בני בית שמש (כמעט) שלא מבינים את התפקיד שלנו, איננו צופים בלבד, אנחנו עובדים בבית המקדש אנחנו נושאים את ארון ה' עוזה שהארון היה בביתו, בית אבינדב ימים רבים, היה צריך לדעת את הדבר הבסיסי הזה. כיוון שהטעות של עוזה נעשתה בפומבי – הוא גם נענש בפומבי. תיקון החטא הזה נעשה אצל משפחת בית עובד אדום הגיתי – האנשים שיודעים לעבוד.

בית עובד אדום הגיתי – עובדים

בדברי הימים מוזכר 'עובד אדום' כאחד מן הלויים השוערים בבית המקדש. "וּשְׁבַנְיָהוּ וְיוֹשָׁפָט וּנְתַנְאֵל וַעֲמָשַׂי וּזְכַרְיָהוּ וּבְנָיָהוּ וֶאֱלִיעֶזֶר הַכֹּהֲנִים מַחְצְרִים בַּחֲצֹצְרוֹת לִפְנֵי אֲרוֹן הָאֱלֹהִים, וְעֹבֵד אֱדֹם וִיחִיָּה שֹׁעֲרִים לָאָרוֹן". מי הוא האדם שמוכן לקבל את הארון אל ביתו אחרי שדוד מפחד להביאו אל ירושלים?
התשובה טמונה בשם המיוחד שלו "עֹבֵד אֱדֹם הַגִּתִּי". אילולי שהפסוק אומר שהוא לוי היינו עלולים לחשוב שהוא נכרי, אדומי או גיתי. הוא היה היחידי שהסכים לקבל את ארון ברית ה' לביתו אחרי שהבין מה שקרה לעוזה. "ולמה נקרא שמו עובד? ע"י שעבד לפני ה' כראוי (מדרש רבה במדבר ד ב). ומה זכה כברכה על החזקתו בארון? אנשים עובדי ה' - "כָּל אֵלֶּה מִבְּנֵי עֹבֵד אֱדֹם הֵמָּה וּבְנֵיהֶם וַאֲחֵיהֶם אִישׁ חַיִל בַּכֹּחַ לַעֲבֹדָה שִׁשִּׁים וּשְׁנַיִם לְעֹבֵד אֱדֹם" (דברי הימים א פרק כו ח).

ארון נושא את נושאיו – ומצווה לשאת אותו
יש שתי מצוות בנשיאת ארון הברית בשניהם טעה עוזה: א] הארון נושא את נושאיו. כשסיימו בני ישראל לעבור את הירדן בכניסתם לארץ, היו נושאי הארון בצד המזרחי של הירדן, המים של הירדן נעצרו כשכפות רגליהם נגעו במים. "כֵּיוָן שֶׁעָלָה אַחֲרוֹן שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל מִן הַיַּרְדֵּן, חָזְרוּ מַיִם לִמְקוֹמָן, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיְהִי כַּעֲלוֹת הַכֹּהֲנִים נֹשְׂאֵי אֲרוֹן בְּרִית ה' מִתּוֹךְ הַיַּרְדֵּן, נִתְּקוּ כַּפּוֹת רַגְלֵי הַכֹּהֲנִים אֶל הֶחָרָבָה, וַיָּשֻׁבוּ מֵי הַיַּרְדֵּן לִמְקוֹמָם, וַיֵּלְכוּ כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם עַל כָּל גְּדוֹתָיו". (יהושע ד) נִמְצָא אָרוֹן וְנוֹשְׂאָיו הַכֹּהֲנִים מִצַּד אֶחָד, וְיִשְׂרָאֵל מִצַּד אֶחָד. נָשָׂא אָרוֹן אֶת נוֹשְׂאָיו וְעָבַר, שֶׁנֶּאֱמַר, (שם) "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר תַּם כָּל הָעָם לַעֲבֹר, וַיַּעֲבֹר אֲרוֹן ה' וְהַכֹּהֲנִים לִפְנֵי הָעָם". וְעַל דָּבָר זֶה נֶעֱנַשׁ עֻזָּה, שֶׁנֶּאֱמַר, (ש"ב ו) "וַיָּבֹאוּ עַד גֹּרֶן נָכוֹן, וַיִּשְׁלַח עֻזָּה אֶל אֲרוֹן הָאֱלֹהִים, וַיֹּאחֶז בּוֹ, כִּי שָׁמְטוּ הַבָּקָר". אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, עֻזָּה, אָרוֹן - נוֹשְׂאָיו נוֹשֵׂא, הוּא עַצְמוֹ לֹא כָּל - שֶׁכֵּן?!
ב] מצווה עלינו לשאת את הארון. כאן אפשר לשאול אם הארון נושא את נושאיו למה ציוותה התורה ללווים לשאת את הארון, גם ציוותה שלא יסורו הבדים שבהם נושאים אותו ממנו לעולם. "וְהֵבֵאתָ אֶת הַבַּדִּים בַּטַּבָּעֹת עַל צַלְעֹת הָאָרֹן לָשֵׂאת אֶת הָאָרֹן בָּהֶם: בְּטַבְּעֹת הָאָרֹן יִהְיוּ הַבַּדִּים לֹא יָסֻרוּ מִמֶּנּוּ". אולי מכאן היה מקום לעוזה לטעות שהקב"ה רוצה שאנחנו נטפל בארון, נשמור עליו שלא ייפול.
אפשר לומר שזה תלוי בכהנים או לווים. בדרך כלל הלויים נושאים את הארון בבדים. באופן מיוחד נשאו הכוהנים נושאים את הארון בירדן, ואז הוא נשא את נושאיו. גם עוזא היה כהן. וזו הייתה אחת הטעויות של דוד.
עוזא חייב לדעת שהארון שלא נופל. שהארון יכול לשאת אותנו. הקב"ה רוצה את עבודתנו לא בגלל מיעוט כוחו, אלא בגלל שהוא עושה איתנו חסד. שנהיה לו כשותפים. שלא נאכל "נהמא דכיסופא". בשביל זה נבראה כל הבריאה כולה. לפעמים הקב"ה מראה לנו שהוא יכול לשאת אותנו כמו בעת שעברו את הירדן. או בעת שהיו במדבר ואכלו בני ישראל את המן לחם מהשמים. "ואשא אתכם על כנפי נשרים". אבל בדרך כלל זאת עבודה שלנו.
זה מה ששואלת הגמרא על הדלקת המנורה שבמקדש: "וְכִי לְאוֹרָהּ הוּא צָרִיךְ? וַהֲלֹא כָּל אַרְבָּעִים שָׁנָה שֶׁהָלְכוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִדְבָּר, לֹא הָלְכוּ אֶלָא לְאוֹרוֹ? (בעמוד אש לפני המחנה) אֶלָּא - עֵדוּת הוּא לְבָּאֵי עוֹלָם שֶׁהַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה בְיִשְׂרָאֵל. מַאי עֵדוּת? אָמַר רַב, זוּ נֵר מַעֲרָבִי, שֶׁנּוֹתֵן בָּה שֶׁמֶן כְּמִדַּת חַבְרוֹתֶיהָ, וּמִמֶּנָּה הָיָה מַדְלִיק וּבָהּ הָיָה מְסַיֵּים". (שבת כב). הדלקת הנר על ידי הכהן והשארות הנר המערבי דולק כפול מכל חבריו היא עדות לכל באי עולם שהקב"ה יכול להאיר לעולם לבדו והוא רוצה את העבודה של בני ישראל מרוב חיבתן.

אהיה – הקב"ה נמצא עם האדם בשליחותו
משה הוא שליח ה'. ה' אומר לו בהר סיני ללכת לגאול את ישראל. "וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל הָאֱלֹהִים מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם" אני רק בן אדם, איך אני יכול להלחם מול מעצמה כל כך גדולה? "וַיֹּאמֶר כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ". תשע פעמים מופיעה המילה "אהיה" בתורה. שש פעמים בפרשה זו!! משה לומד כאן מה פירוש "כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ". הוא לומד שתפקיד האדם הוא להיות יד הקב"ה. להיות שותף לקב"ה בניהול העולם. לכן ה' שולח את משה להוציא את בני ישראל ממצרים ולא מוציאם בכוחות עצמו.
בגלל זה אלוקים אלוקים מחכה לתפילה של בני ישראל לפני שהוא קורא למשה להוציאם ממצרים. "וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי" (שמות ו). האם בלי הצעקה של בני ישראל הקב"ה לא זוכר את הברית והשבועה שנשבע לאבות? בודאי זוכר, אבל בלי צעקתם הם לא שותפים ביציאה.

תפילה שותף לקב"ה במעשה בראשית
כך הוא גם עניין התפילה של משה אחרי חטא העגל וחטא המרגלים. ממש כמו תפילת אברהם על סדום. משה ואברהם יודעים שאלוקים יודע לנהל את העולם בלעדיהם, אבל הם מבינים שזה תפקידם, זה משמעות צלם אלוקים שלהם. "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ" (בראשית א כו). הם מבינים שזאת הסיבה שאלוקים ברא אותם בצלמו כדמותו. להתפלל, להיות שותפים.
ובספרי (ואתחנן פיסקא ב) "אתה החלות. אתה פתחת לי פתח שאעמוד ואתפלל לפניך על בניך בשעה שסרחו במעשה העגל שנא' (דברים ט) "הרף ממני ואשמידם" וכי משה תופס היה בהקב"ה? אלא כך אמר לפניו: רבש"ע אתה פתחת לי פתח שאעמוד ואתפלל על בניך. עמדתי והתפללתי עליהם ושמעת תפלתי וסלחת לעוונם". ללמדך שהקב"ה בעצמו רוצה שבניו יעמדו ויתפללו, בשביל זה הוא בראם בצורה כזו. על זה נאמר: "ותפילת ישרים רצונו".
ובגמרא (שבת דף קיט/ב) "אמר רב המנונא כל המתפלל בערב שבת ואומר "ויכולו" - מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית. שנאמר "ויכולו" אל תקרי "ויכולו" אלא "ויכלו". ומסביר רש"י כאילו שהקב"ה והאדם שאומר "ויכולו" כאילו סיימו יחדיו לברוא את השמים ואת הארץ. ובמה אדם נעשה שותף? בדיבור. "אמר רבי אלעזר מניין שהדיבור כמעשה, שנאמר בדבר ה' שמים נעשו". וכן מביא בבעל הטורים (על בראשית א א) בשם חז"ל "כל העונה אמן יהא שמיה רבא בכל כחו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית".