ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

עבודת ה' - בכפייה או רק ברצון? ;">

בית מדרש עבודת ה', מצוות ותשובה הדרכות ונושאים בעבודת ה' שיעורים נוספים Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

סיון תשס"ח

עבודת ה' - בכפייה או רק ברצון?


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
הרב מרדכי צמח בן מזל

סוף שנה. אצלנו בכיתה המירו את הלוח של ספירת העומר בלוח של ספירת הגומר, (להבדיל). לדעתי, זו ספירה מיותרת, כי השנה כבר נגמרה למעשה. למי יש כוח ללמוד. לכולם קשה עם המסגרת המחייבת. אני בטוח, שבחופש, בין הטיולים לים נלמד קצת בכיף וברצון. בעצם - אולי יהיו חבר'ה שמחוסר מסגרת פשוט יתפרקו לחלוטין. אולי זו הסיבה, שקבעו לנו היום יום עיון בנושא - כפייה או רצון בעבודת ה'?


מהו הציר הסובב - בין יראה לאהבה
הרב משה שחר שליט"א - ראש הישיבה הגבוהה טבריה
חז"ל לימדונו שבעבודת ה' מוכרחות להיות משולבות שתי תכונות: אהבה ויראה. לכתחילה, יש לקיים את כל המצוות מתוך אהבת ה' ומתוך יראת הרוממות, שהיא יראה מכבודו הגדול והמרומם של מלך מלכי המלכים. עם זאת, לפעמים עלינו להיעזר ביראה תחתונה יותר ואפילו ביראת העונש.
יש להפנים: המצוות אינן 'תוכנית כבקשתך', אלא ציוויים ופקודות של מלך ובכל מקרה אנו צריכים לקיימן.
אך כל זה בדיעבד, לכתחילה ודאי שעדיף לקיים את המצוות מאהבה, מפני שיש הבדל עצום בין המקיים מצוות מאהבה למקיימם מתוך יראה ופחד.אצל המקיים מצוות מאהבה, מרכז עולמו הוא ה' וכל החיים מתנהלים סביבו. לעומת זאת בעיני המקיימם מתוך יראה, פחד מעונש, ציפייה לשכר - האדם עצמו הוא מרכז העולם, ואפילו 'אלוקים' מהווה בשבילו רק אמצעי להפקת רווחים .
בהתאם לכך, העובד עבודת ה' מתוך אהבה - הולך ומתעלה, מתייגע ומתקרב לאלוקיו. לעומתו, העובד מיראה כמעט לא מתקדם, מפני שעשייתו היא עשייה חיצונית, שאינה מטביעה וחוקקת בנפשו את תוכן המצוה, וממילא אין הוא מתרומם ומתקרב הרבה אל אלוקיו.
למרות זאת, הדריכונו חז"ל ש"לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות ואפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בו לשמה". כמובן, יש לזה תנאי אחד: שהאדם רוצה ומעוניין להגיע לעשייה שהיא 'לשמה', אלא שעדיין אינו במדרגה זו.
האמת היא, שחוץ מזה שעלינו לקיים את המצוות - זה גם משתלם לנו לקיימן. אמנם איננו מבינים את טעמיהן של כל המצוות, ויש כאלה שנראות סתומות וחתומות בפנינו, אך עם כל זה... זה משתלם! משל למה הדבר דומה? לאדם שקיבל במתנה מהמלך כמה משאיות עמוסות בקרטונים. על חלקן מצוירים מקררים, על חלקן תנורים, מיקרוגלים, טוסטרים... ועל חלקן - לא מצויר כלום. הייתכן שאת הקופסאות הלא מצוירות הוא ישלח בחזרה עם המשאיות, רק בגלל שאינו יודע מה יש בתוכן?! ודאי שלא, הוא יפרוק גם אותן ולאט לאט יפתח אותן ויגלה - מן הסתם - שגם בהן יש דברים טובים.
"טעמו וראו כי טוב ה''. גם אם נבין רק חלק מן המצוות, נוכל לעמוד על יסוד ההטבה המצוי בכולן. ויהי רצון שנזכה כולנו להתרומם ולהתעלות לקיום דברי המשנה: "וכל מעשיך יהיו לשם שמים".
הרצון החיצוני והרצון הפנימי

הרב יעקב אידלס שליט"א - ראש ישיבת 'חיצים'
"אם לא היו מחייבים אותנו לקום לתפילה - היית רואה איך כולם קמים בזמן, מרצונם הטוב". דברים אלה ודומיהם ניתן לשמוע פעמים רבות מפי התלמידים. אמירות אלו הם חלק מתפיסת העולם הפוסט-מודרנית, הגורסת כי "לכל אחד יש את האמת שלו", שמחלחלת גם לציבורנו.
ביטויים כמו - 'אני לא מתחבר לזה' או - 'זה לא מתאים לי' נאמרים פעמים רבות כחלק מהשקפת עולם ולא רק כתירוצים של עצלנים.
אולם לא זו היא השקפת התורה. אמנם התורה מאפשרת בחירה חופשית - "ראה נתתי לפניך...ובחרת בחיים", אך אין הכוונה להתיר הפקרות בה 'כל אחד יעשה מה שבא לו', אלא שהקב"ה מאפשר לנו לחטוא, אך זו אפשרות אסורה הכרוכה במחיר כבד. יתר על כך - ישנה הלכה, שמי שמסרב לעשות סוכה, או לתת גט "כופין אותו עד שיאמר רוצה אני" (כתובות פ"ו). אם כך - במבט פשטני, התורה דוגלת בכפייה.
אולם במבט מעמיק יותר - אין כאן כלל כפייה, מפני שבאמת רצונו הפנימי של אדם מישראל הוא לשמור תורה ומצוות . ההוכחה ההלכתית לכך היא העובדה שגט שניתן באמירת - 'רוצה אני' בעקבות מכות כשר, למרות ש'גט מעושה' (כלומר, גט שלא ניתן על ידי הבעל מרצון) פסול. והסיבה לכך היא שברור לנו שרצונו הפנימי העמוק של נותן הגט הוא לקיים את המצוה.
הרב במאמרי הראי"ה (מאמר השבת ישראל והזמנים) מסביר שזו גם הסיבה לכך שבמעמד הר סיני, כפה הקב"ה עלינו את התורה 'הר כגיגית', כי כך "נחרתה התורה במעמקי נשמתנו... כי חלושי רצון הננו וחלושים הם האידיאלים שלנו, ועל כן הננו קרואים מתוך הכרח אל הדבר הגדול והנשגב העומד ברומו של עולם... כך היה מראש מקדם וכן נראה שיהיה גם בדור אחרון זה... הולך ומפעם בתוך מחננו הקול החלש של האידיאליות והרצון החפשי, אשר אמנם ברק לו ויפעה, אבל רק פרחים יתן לנו ולא פרי... אמנם יודעים אנו, כי סוף כל סוף מדת הגבורה בא תבוא, אבל דווקא מתוך הגזרה והחוקה, ולא מתוך האידיאלים החופשיים".
אם כן, מצד האמת יש מקום לכפייה, אבל באופן מעשי, בגלל "הקול החלש של האידיאליות והרצון החפשי" ש-"הולך ומפעם בקרב מחננו"- לא תמיד ניתן לחנך בדרך של כפייה. ובנוסף - וודאי הוא שלכתחילה עדיף שהדברים יבואו מתוך רצונו של האדם ולא בכפייה מבחוץ .
אז למעשה - כופים או נותנים יד חופשית?
כמובן שקודם כל הדבר תלוי במי המדובר. ישנם אנשים שאצלם כפייה רק תזיק. זה תלוי בגיל, באישיות, באווירה בה גדלים - אצל חניכיה המובהקים של התרבות המערבית לא תועיל כפייה.
במוסד לימודי, העניין מסובך יותר, מפני שאם נותנים לאחד אפשרות בחירה צריך לתת לכולם.
ישנם מוסדות הנותנים חופש משמעותי לתלמידים בבחירה האם לקום לתפילה וכדו', אך וודאי שזה מתאים רק לחלק מסוים מאוכלוסיית התלמידים.
במקום "קונבנציונלי", אין ברירה אלא לכפות חלק משמעותי מסדר היום הלימודי-תורני, אלא שיש לעשות זאת בזהירות תוך הבנה הדדית עם הציבור אותו אנו מנהיגים, וכן יש להשתדל ככל האפשר למצוא מרחבים בתורה ובלימודים בהם יעשו הדברים מרצון ובכל זאת ניתן יהיה לעמוד במחיר של העובדה שלא כולם ינהגו כרצוננו.
למשל, ההקפדה על ציצית. ניתן להחליט שאין כופים לבישת ציצית. הרווח הגדול הוא שאלה הלובשים עושים זאת מרצונם ויתמידו בכך כל חייהם, והמיעוט שאינו לובש - לפחות לא עובר על מצוות עשה אלא מפספס מצוה בעלת חשיבות אדירה, ואילו היה לובש בכוח את הציצית - קרוב לוודאי שלא היה ממשיך בכך "דקה אחת מיותרת". במצב הדור, כדאי ליישם זאת בכל תחום בו המחיר נסבל ביחס לתמורה שיש בעשיית המצוה מתוך רצון פנימי.
עניין רגיש זה בהחלט נתון הרבה ל"אובנתא דליבא", ובכל מקרה - כאשר כופים עניין מסוים, הרי עלינו לעשות זאת עם המון אהבה לילדים ולתלמידים.


עשה רצונך כרצונו
הרב ארלה הראל שליט"א - ראש ישיבת שילה
האמת היא - שהשאלה כלל אינה שאלה, שכן, מאחורי השאלה עומדת ההנחה שישנה סתירה בין רצוני לבין רצון ה'. ולא היא - רצוני לעשות רצונו. גם אם האדם אינו מודע לכך, הרי שבתת-מודע של כל בן ישראל עומד הרצון לעשות רצון ה' . זו הסיבה לפסק הרמב"ם, שניתן לכפות על אדם לתת גט לאישתו במצבים מסוימים, על ידי הכאה וכד', למרות שגט שלא ניתן לרצונו של המגרש פסול, וזאת משום ש"הוא רוצה להיות מישראל, רוצה הוא לעשות כל המצוות ולהתרחק מן העבירות, ויצרו הוא שתקפו. וכיון שהוכה עד שתשש יצרו, ואמר 'רוצה אני' כבר גרש לרצונו" (רמב"ם גירושין ב').
כלומר, זהו רצוני האמיתי, גם אם בשל הסתרת הקליפות והמחיצות הקיימות בין פנימיותי לתודעתי, אינני חש כך. על כן, גם כשאדם עובד את ה' יתברך מתוך הכרח, הוא בעצם עושה זאת לרצונו.
אלא, שוודאי שהמדרגה הגבוהה ביותר היא עבודת ה' מתוך רצון מגולה, מודע וער, ולא מתוך כפיה. ולכן מחנכת תורת החסידות, להכיר בשני רבדים אלו בעבודה - בראשית, מתוך 'אתכפיא', ואחר כך על ידי עליה מתמדת ועשיית רצוני כרצונו, גלוי האמת הפנימית של רצוני, באה גם עבודת ה'אתהפכא', בה אני חש הזדהות מלאה עם פעולותיי ומקימם ללא כפייה חיצונית מכל סוג שהוא .
עובד ה' אמיתי, שמוכן להיות גם עבד ה' ולא רק בן של אבא שבשמים, צריך לקבל על עצמו שלימות מלאה של קיום מצוותיו, גם אלו שכרגע קשה לו לקיימן בלי כפייה. במקרה כזה, הוא צריך להזמין לעצמו את הכפייה, להכניס את עצמו למצב כפוי בו לא תהיה לו ברירה אלא לקיים, ולהמשיך לעבוד ללא הפסקה על בניית יכולת להגיע לגילוי רצונו הפנימי.
למשל - בעיית ההשכמה בבוקר, המטרידה בני ישיבות רבים, וחלקם מתוך תסכול אמיתי: הם פשוט לא מצליחים לקום! במקרה כזה, חייב העובד האמיתי, לבנות לעצמו מנגנון חיצוני-כפייתי שיאלץ אותו לקום (בחכמה, ומתוך ייעוץ עם מחנכים המכירים אותו), ולהמשיך לבנות בתוכו בניין חזק של הזדהות והתחברות אל הקימה לתפילה. לאחר זמן, ראשית - הוא יתרגל לקום בזמן, ושנית - תופיע אצלו התגלות חיצונית של רצונו הפנימי להיות מתלמידיו של אברהם אבינו ע"ה המשכים בבוקר לעבודת בוראו.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il