בית המדרש

  • מדורים
  • קול צופיך - הרב שמואל אליהו
קטגוריה משנית
  • משפחה חברה ומדינה
  • פדיון שבויים
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

הרב מרדכי צמח בן מזל

undefined
14 דק' קריאה
חכמינו אמרו שבמלחמה הראשונה עם עמלק נשבו שבויים "וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי". ה"שבי" הזה הייתה שפחה אחת. בני ישראל לא עשו עיסקת חילופי שבויים עם העמלקים. הם נלחמו בהם וניצחו אותם. גם דוד המלך לא עושה עסקה עם העמלקים בעת שפשטו על צקלג ולקחו את הנשים והילדים בשבי. הוא לא עשה עימם משא ומתן, הוא נלחם בהם והציל את השבויים (שמואל א, ל).
מנין למדו הלכה זו? מאברהם שנחלץ לשחרר את לוט ומשפחתו שנשבו בידי ארבעה מלכים (בראשית יד: יד-טז) במאמץ מיוחד רדף אברהם אחרי ארבעת המלכים שניצחו את הענקים ואת חמשת מלכי סדום, רדף אחריהם מרחק גדול, עד דן, עד חובה אשר משמאל לדמשק ושיחרר את החטופים. בעקבות זאת הוא נהיה נשיא על כל העמים. ב"עֵמֶק שָׁוֵה הוּא עֵמֶק הַמֶּלֶךְ" - "שהושוו שם כל האומות והמליכו את אברהם עליהם לנשיא אלהים ולקצין" (רש"י בראשית יד יז).

חשיבות פדיון שבויים
מכאן למדו חכמים על הערך הגדול של פדיון שבויים. "פדיון שבויים קודם לפרנסת עניים ולכסותן, ואין לך מצוה גדולה כפדיון שבויים שהשבוי הרי הוא בכלל הרעבים והצמאים והערומים ועומד בסכנת נפשות. והמעלים עיניו מפדיונו, הרי זה עובר על 'לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך'. ועל 'לא תעמוד על דם רעך'. ועל 'לא ירדנו בפרך לעיניך'. ובטל מצות 'פתח תפתח את ידך לו'. ומצות 'וחי אחיך עמך' 'ואהבת לרעך כמוך' 'והצל לקוחים למות' והרבה דברים כאלו. ואין לך מצווה רבה כפדיון שבויים"
אומרת הגמרא: "אנשי העיר שגבו מעות לבנין בית הכנסת ובא להן דבר מצוה, מוציאין בו המעות. קנו אבנים וקורות לא ימכרום לדבר מצוה אלא לפדיון שבויים אע"פ שהביאו את האבנים וגדרום ואת הקורות ופסלום והתקינו הכל לבנין מוכרין הכל לפדיון שבויים בלבד אבל אם בנו וגמרו, לא ימכרו את בית הכנסת אלא יגבו לפדיונן מן הצבור".

"לא תעמוד על דם רעך" - אפילו בספק סכנה
מפסוק זה למדו חז"ל שיש חובה לאדם לסייע בהצלת חייו של חברו. "מניין לרואה את חבירו שהוא טובע בנהר או חיה גוררתו או לסטין באין עליו שהוא חייב להצילו תלמוד לומר "לא תעמוד על דם רעך". (סנהדרין עג.).
בשולחן ערוך (חושן משפט סימן תכו) נפסק: "הרואה את חבירו טובע בים או ליסטים באין עליו או חיה רעה באה עליו, ויכול להצילו הוא בעצמו או שישכור אחרים להציל ולא הציל, או ששמע עכו"ם או מוסרים מחשבים עליו רעה או טומנים לו פח ולא גילה אוזן חבירו והודיעו, או שידע בעכו"ם או באנס שהוא בא על חבירו ויכול לפייסו בגלל חבירו ולהסיר מה שבלבו ולא פייסו וכיוצא בדברים אלו, עובר על לא תעמוד על דם רעך".
הבית יוסף מביא את דעת הירושלמי שאומר כי גם במקום שבו יש סכנה לחיי המציל חייב הוא להציל את חיי חבירו וכך הוא פשט דברי הגמרא בירושלמי. רבים מן המפרשים סברו שהכוונה לירושלמי פ"ח תרומות, המביא את המעשה על ריש לקיש שמסר נפשו להציל את רב אימי
. "רבי אימי איתצד בסיפסיפה אמר ר' יונתן יכרך המת בסדינו. אמר ר' שמעון בן לקיש עד דאנא קטיל אנא מתקטיל, אנא איזיל ומשיזיב ליה בחיילא. אזל ופייסון ויהבוניה ליה. אמר לון ואתון גבי סבון והוא מצלי עליכון אתון גבי ר' יוחנן אמר לון מה דהוה בלבכון איעבד ליה יתעבוד לון ימטא לההוא עמא לא מטון אפיפסירוס עד דאזלון כולהון".

תרגום: רבי אמי נתפס ונשבה בספסופה. רבי יונתן כבר התאבל עליו ואמר: "יכרך המת בסדינו". ריש לקיש אמר עד שאני הולך להרוג את הליסטים אני עלול ליהרג. מה עשה? הלך ודיבר על ליבם לשחרר אותו ושיחררהו. אמר ריש לקיש לשודדים בואו איתי לפני רב גדול שיברך אתכן ושמו רבי יוחנן. באו השודדים לקבל ברכה. אמר להם רבי יוחנן: כל כך טוב עשיתם ששחררתם את רבי אמי. כל מה היה בליבכם לעשות לו - יהיה לכם. מספרת הגמרא שהברכה הועילה ובזמן קצר כל השודדים הלכו לבית עולמם.
מסיפור זה למדו שריש לקיש יכול היה לסכן את עצמו להציל את רבי אמי. הגמרא מספרת שזה היה כמו גלגל שחוזר בעולם. כי חכם אחד ושמו "זעיר בר חנינא" נתפס גם הוא על ידי שודדים בספסיפה, הלך רבי אמי, זה שניצול על ידי ריש לקיש. הלך והציל אותו באותה דרך. כך מביאה הגמרא בירושלמי עוד ועוד סיפורים על הצלה שנעשתה תוך כדי סכנת נפשות.
הסמ"ע מציין שהשו"ע לא כתבו במפורש שצריך להכנס לספק סכנה, כי הלכה זאת לא הופיעה במפורש ברמב"ם וברי"ף וברא"ש. אמנם מלשונו של הסמ"ע לא ברור שהוא חולק על הירושלמי. הפתחי תשובה הביא בשם אגודת אזוב שזו מחלוקת תלמודים. לדברי הבבלי יש חיוב להציל אבל אין חיוב להכנס לספק סכנה, לדעת הירושלמי יש חיוב. עם זאת הוא מביא הפתחי תשובה בסוף דבריו שהאדם לא ידקדק בדבר זה יותר מידי, שמי שמדקדק בזה סוף שמדקדקים איתו. "אולם צריך לשקול הענין היטב אם יש בו ספק סכנה ולא לדקדק ביותר כאותה שאמרו סוף פרק אלו מציאות דף לג גבי שלך קודם לכל אדם "שכל המדקדק בעצמו כך סוף בא לידי כך". וכן הוא בשו"ע חושן משפט סימן רסד "מי שאבדה לו אבידה ופגע באבידתו ובאבידת חבירו, אם יכול לחזור את שתיהן חייב להחזירם ואם לא יחזיר את שלו, שאבידתו קודמת אפילו לאבידת אביו ורבו כדדרשינן מאפס לא יהיה בך אביון, (דברים טו, ד) ואעפ"כ יש לו לאדם ליכנס לפנים משורת הדין ולא לדקדק ולומר שלי קודם אם לא בהפסד מוכח, ואם תמיד מדקדק פורק ממנו עול גמילות חסדים וסוף שיצטרך לבריות".
בשו"ת חוות יאיר (קמו) פסק שחייב להכנס בספק סכנה להציל את חבריו. וכן כתב הגאון רבי חיים דוד אבולעפייא בשו"ת "נשמת חיים" (בחלק הדרושים יא, א).

אין פודים שבויים יתר על כדי דמיהם
למרות החשיבות הגדולה של שיחרור שבויים. אמרו חכמינו: (גיטין מה/א) "אין פודין את השבויין יתר על כדי דמיהן מפני תיקון העולם". הגמרא שואלת מה הכוונה "תיקון העולם"?. האם הכוונה לא להקשות על הציבור, שלא יצטרכו לשלם יותר ממה שהם יכולים, או שהכוונה היא שלא לתת תאבון לנכרים לשבות עוד ועוד יהודים להרויח עוד כסף. כי כך טבעו של אדם ככל שיש לאדם יותר כסף, כך הוא תאב יותר לכסף. כשנותנים לשבאים הללו את רצונם, הם רוצים עוד ועוד ושובים עוד ועוד יהודים.
מנסה הגמרא להביא הוכחה שסיבת האיסור היא הקושי של הציבור ממעשה באדם ששמו "לוי בר דרגא". הוא שילם לשחרר את ביתו "תליסר אלפי דינרי זהב". אם כן רואים שהבעיה היא שלא להקשות על הציבור. ואם אדם רוצה לשלם מכיסו זה - מותר. דוחה הגמרא את ההוכחה ואומרת שאולי לוי בר דרגא עשה כן שלא ברצון חכמים?
ממעשה זה למד הרמב"ם שהטעם העיקרי הוא שלא לגרום לשבאים עידוד לשבות יותר. (בהלכות מתנות עניים פרק ח יב) "אין פודין את השבויים ביתר על דמיהן מפני תקון העולם שלא יהיו האויבים רודפין אחריהם לשבותם". וכן פסק בשולחן ערוך (יורה דעה סימן רנב). "אין פודין השבויים יותר מכדי דמיהן מפני תיקון העולם שלא יהו האויבים מוסרין עצמם עליהם לשבותם, ואפילו אם קרובים רוצים לפדותו ביותר מכדי דמיו אין מניחין אותן".
בהמשך ההלכה מלמד הטור ואחריו השו"ע (יורה דעה סימן רנב ד) ש"אדם יכול לפדות את עצמו בכל מה שירצה". וכן לתלמיד חכם או אפילו אין תלמיד חכם רק שרואין אותו שהוא מצליח ואפשר שיהיה תלמיד יכולין לפדותו בכל מה שיכלו. למה? כי כל מחיר שישלמו הוא לא "יתר על כדי דמיו".

עד כמה צריך אדם לפדות את אשתו
למרות שאמרנו שאסור לפדות את השבויים יתר מכדי דמיהם מובא בגמרא דעה שאדם צריך לפדות את אשתו אפילו פי עשר מהמחיר שלה. "תנו רבנן נשבית והיו מבקשין ממנו עד עשרה בדמיה, פעם ראשונה פודה. מכאן ואילך - רצה פודה, רצה אינו פודה, רבן שמעון בן גמליאל אומר אין פודין את השבויין יותר על כדי דמיהם מפני תקון העולם". השולחן ערוך (אבן העזר עח ב) פסק כמו רבי שמעון בן גמליאל. ש"אין מחייבים את הבעל לפדות את אשתו יותר על דמיה אלא כמו שהיא שוה כשאר השבויות". הרמ"א מביא את הדעה שמותר לאדם לפדות את אשתו במחיר יותר גבוה "ויש אומרים דאשתו כגופו דמי ויכול לפדותה בכל אשר לו".
שואל תוס' (כתובות נב.) למה התירו לפדות את אשתו? ועונה כי לא תיקנו שלא יוכל לפדות אדם את עצמו יותר מכדי דמיו שהרי "עור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו" ואשתו כגופו.

פדיון האדם את עצמו במחיר יקר
לפי תוס' מותר לאדם לפדות את עצמו ואת אשתו עד פי עשר מדמיו. לפי הסיבה של הגמרא שאומרת כי פדיון במחיר גבוה עלול לגרום נזק לציבור, צריך להבין למה מותר לאדם לפדות את עצמו במחיר העולה על המחיר הרגיל הרי בזה הוא גורם לליסטים לשבות אנשים אחרים ולסכן את חייהם?
התשובה היא שחייו של אדם קודמים לחיי אחרים. "שנים שהיו מהלכין בדרך וביד אחד מהן קיתון של מים אם שותין שניהם - מתים, ואם שותה אחד מהן - מגיע לישוב. דרש בן פטורא מוטב שישתו שניהם וימותו ואל יראה אחד מהם במיתתו של חבירו. עד שבא רבי עקיבא ולימד 'וחי אחיך עמך' - חייך קודמים לחיי חבירך" (בבא מציעא סב.)
כן משמע גם מהסיפור על רבי טרפון שלא רצה להכניס לביתו חשודים ברצח. (נידה סא:) "הנהו בני גלילא דנפק עלייהו קלא דקטול נפשא אתו לקמיה דרבי טרפון אמרו ליה לטמרינן מר אמר להו היכי נעביד אי לא אטמרינכו חזו יתייכו, אטמרינכו הא אמור רבנן האי לישנא בישא אף על גב דלקבולי לא מבעי מיחש ליה מבעי זילו אתון טמרו נפשייכו". תרגום: היו בני גליל שיצא עליהם קול שהם רצחו נפשות, באו לרבי טרפון וביקשו שיחביא אותם בביתו. אמר להם מה אעשה? אם לא אחביא אתכם - ימצאו אתכם. אם אחביא - אולי זה אמת שאתם רוצחים. אין ברירה אלא שתחביאו את עצמכם.

עיקר האיסור - לסייע במעשה לרוצחים
מכאן למדו שחייו של אדם קודמים ובלבד שהוא לא יעשה מעשה שיסייע לגרום מוות לאחרים. אפילו אם הוא לא ממש הורגו רק מוסרו בידי הרוצחים הרי זה איסור באיסור של "יהרג ואל יעבור". אבל אם חברו עומד ליהרג והוא יכול להצילו בנפשו שלו - אין הוא חייב להציל את חברו בנפשו כמו הסיפור של המים של רבי עקיבא. כי מי אמר שדמו של חברו עדיף על שלו?
אמנם כשמבקשים ממנו להרוג את חברו אומרים מי אמר שדמך שלך אדום יותר משל חברך? כי שם הוא נדרש לעשות מעשה להרוג את חברו. אבל כשהוא נדרש לעשות מעשה להרוג את עצמו למען חבירו, אין לו חיוב. וכך כותב תוספות (יומא דף פב/א) אם האדם לא עושה מעשה להרוג את חבירו "כגון שרוצים להפילו על התינוק כדי להורגו ואם יעכב על ידם יהרגוהו" על זה אומרים מי אמר שדם התינוק יותר אדום משלך? לפי זה מובן למה מותר לאדם לשלם על עצמו יותר מכדי דמיו. כי הוא לא עושה מעשה. אבל ציבור לא יכול לשלם על שבוי שהוא חלק אחד של הציבור, ולהזיק לאנשים אחרים שהם החלק השני של הציבור.

פדיון גדולי ישראל
השו"ע הביא שפודים תלמיד חכם אפילו יתר על דמיו. והוא בגמרא במסכת גיטין (נח: ע"א)
"תָּנוּ רַבָּנָן, מַעֲשֶׂה בְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנִינָה, שֶׁהָלַךְ לִכְרַךְ גָּדוֹל שֶׁבְּרוֹמִי, אָמְרוּ לוֹ, תִּינוֹק אֶחָד יֵשׁ בְּבֵית הָאֲסוּרִים, יְפֵה עֵינַיִם וְטוֹב רֹאִי, וּקְוֻצּוֹתָיו סְדוּרוֹת לוֹ תַּלְתַּלִּים. הָלַךְ וְעָמַד עַל פֶּתַח בֵּית הַאֲסוּרִים, אָמַר, (ישעיה מב) "מִי נָתַן לִמְשִׁסָּה יַעֲקֹב? וְיִשְׂרָאֵל לְבֹזְזִים"? עָנָה אוֹתוֹ תִּינוֹק וְאָמַר: "הֲלֹא ה' זוּ חָטָאנוּ לוֹ, וְלָא אָבוּ בִּדְרָכָיו הָלוֹךְ, וְלָא שָׁמְעוּ בְתוֹרָתוֹ". אָמַר, מוּבְטְחַנִי בוֹ שֶׁמּוֹרֶה הוֹרָאָה בְיִשְׂרָאֵל, הָעֲבוֹדָה שֶׁאֵינִי זָז מִכָּאן עַד שֶׁאֶפְדֶּנוּ בְכָל מָמוֹן שֶׁפּוֹסְקִין עָלָיו. אָמְרוּ, לָא זָז מִשָּׁם עַד שֶׁפְּדָאוֹ בְמָמוֹן הַרְבֵּה, וְלָא הָיוּ יָמִים מוּעָטִים עַד שֶׁהוֹרָה הוֹרָאָה בְיִשְׂרָאֵל. וּמָנוּ? רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בֶּן אֱלִישָׁע". שהיה מחכמי יבנה ומעשרת הרוגי מלכות.



החלפת שבויים בסיום מלחמה
התוספות במקום שואלים איזה היתר הלכתי מצא לעצמו רבי יהושע לפדות את הנער במחיר מופקע הרי חכמים תיקנו שלא לפדות שבוי יותר מכדי שוויו? "ור' יהושע בן חנניא דפרקיה לההוא תינוק בממון הרבה בהניזקין (דף נח.) לפי שהיה מופלג בחכמה, אי נמי בשעת חורבן הבית לא שייך דלא ליגרבו". התירוץ השני אומר ששעת חורבן זו מלחמה, והשבי שלו היה בימי חורבן בית המקדש כתוצאה ממלחמה, כשנגמר החורבן לא היה חשש שיישבו אנשים נוספים, על כן בטל טעם התקנה (ע"פ גיטין מה, תוספות ד"ה דלא).
ובאמת כאשר מלחמה מסתיימת נהוג להחליף את כל השבויים שביד צד אחד תמורת כל השבויים שביד הצד השני. זהו הנוהג המקובל בהסכמי הפסקת אש ואין זה נחשב יותר מכדי דמיהם. במקרה זה אין חשש שהחזרת השבויים תגרום להמשך המלחמה.

פדיון שבויים במקרה של סכנת נפשות
בפתחי תשובה יו"ד רנב, ד מובאת מחלוקת מה הדין אם השבוי בסכנת נפשות. יש פוסקים שסוברים, שכל התקנה שאין משלמים כופר מופרז היא דווקא במקרה רגיל של שבי, שבו סכנת הנפשות אינה ממשית ומיידית, אבל כשהשובים מאיימים להורגו, מדובר בפיקוח-נפש של ממש שדוחה את כל המצוות שבתורה. דבריו בנויים על התוספות שכתב להסביר את מעשה רבי יהושע בן חנניה, כי במקרה שיש חשש מיתה הקלו (גיטין דף נח/א) "כי איכא סכנת נפשות פודין שבויין יותר על כדי דמיהן" כדאמרינן בפרק השולח (לעיל דף מד.) גבי מוכר עצמו ואת בניו לעובדי כוכבים. שמותר לפדותם יתר על כדי דמיהם, כל שכן הכא דאיכא קטלא".
לעומתם סוברים פוסקים רבים וביניהם הרמב"ן שאפילו במקרה זה אסור לשלם יתר על כדי דמיהם כי מאי חזית? אם תציל את חייו של זה תסכן את חייו של אחר. והכלל הוא שלא מסכנים חיים של מישהו אחד על מנת להציל מישהו אחר, ובמיוחד שאם תפרוץ את הגדר הרבה אחרים יבואו לסכנת חיים.

המהר"ם מרוטנבורג שלא הסכים שיפדו אותו
יש אומרים שהסיבה שמותר בגללה לפדות תלמיד חכם במחיר יקר הוא כי זה לא יותר מכדי דמיו. שהרי מוכרים עבדים חזקים במחיר יותר יקר בגלל חוזקם. אם כן חכמים מחירם הוא יקר ביותר ואין זה יותר מכדי דמיהם.
היו מחכמי ישראל שלא רצו להשתמש בהלכה שמתירה לפדות תלמיד חכם יותר מכדי דמיו, ידוע הסיפור של המהר"ם מרוטנבורג שהיה מנהיג הקהילה היהודית באשכנז, אחד מבעלי התוספות וגדולי הפוסקים, הוא כיהן כארבעים שנה כראש הישיבה וכדיין בעיר רוֹטֶנְבּוּרג בגרמניה. בשנת 1286 ברח יחד עם יהודים רבים לאיטליה בגלל צו של הקיסר הגרמני רודולף הראשון, צו שאמר כי היהודים הם "עבדי המלך", ולכן מוטלים עליהם מסים מיוחדים. בעקבות הלשנה של מומר שזיהה אותו, נלכד המהר"ם, הוחזר לגרמניה ונכלא על-ידי השלטונות בכלא בעיר אֶנסיסהַיים במגדל אייגזהם שבאלזַס.
בהבינו את "שוויו" של המהר"ם בעיני קהילתו, ביקש הקיסר שישולם בעבור שחרורו סכום עצום, עשרים אלף מארק. בני קהילתו גייסו את הכסף הנדרש לפדיון הרב מהכלא, אבל המהר"ם אסר עליהם לשלם את סכום הכופר הגבוה, שכן ההלכה קובעת ש"אין פודין את השבויים יתר על כדי דמיהן" כדי למנוע מהשלטון לגרוף את כספם של היהודים.
המהר"ם נמק בכלאו בתנאים קשים, עד שנפטר בחלוף שבע שנים, ועוד 14 שנים סירבו השלטונות להתיר את קבורתו. המהר"ם הבין בדעתו שאם ישולם בעבור פדיון נפשו הכופר הנדרש, לא יהיה לדבר סוף, וכל אחד מחכמי הדור יהיה מטרה מבוקשת של קיסרים שחסרים מזומנים בקופתם. בגדולת נפשו ובמסירותו הרבה למען הכלל, גדר המהר"ם מרוטנבורג את הפרצה, והציל את חכמי ישראל שבאו אחריו משבי, ואת המוני ישראל מהוצאות מרובות שהיו עלולות ליצור שבר כלכלי בקהילות. (עיין ים של שלמה למהרש"ל, גיטין ד: סו.)
כך היה גם עם הרב יצחק הוטנר ז"ל שחי בארה"ב ותכנן להקים ישיבה בישראל, באחד מביקוריו בשנת ה'תש"ל נחטף המטוס עליו שהה עם אשתו ובנו על ידי מחבלים מארגון ספטמבר השחור, המטוס הונחת בעל כורחו בירדן. עד לשחרורו ניסו תלמידיו לשחררו יתר על כדי דמיו ושלחו שאלה על כך לרבי יעקב קמינצקי ז"ל, הרב התנגד לפדיון זה מאותה סיבה בדיוק.

הדם של מי אדום יותר?
טעם הדבר שבגללו לא מתירים להציל מישהו משבי למרות שהוא יכול להפדות על ידי בני משפחתו כי אסור לאדם להציל את עצמו ולגרום מוות למישהו אחר. כך כותבת הגמרא בפסחים (דף כה/ב) שאסור לאדם להציל את עצמו אם בזה הוא גורם מוות לחברו. "ושפיכות דמים גופיה מנלן? סברא הוא. כי ההוא דאתא לקמיה דרבא אמר ליה מרי דוראי אמר לי זיל קטליה לפלניא ואי לא קטלינא לך אמר ליה ליקטלוך ולא תיקטול מאי חזית דדמא דידך סומק טפי דילמא דמא דההוא גברא סומק טפי". תרגום: מניין שאסור לאדם לגרום שפיכות דמים ואם לוחצים אותו "יהרג ואל יעבור". מנין? זו סברה פשוטה. כמו שבא מישהו לפני רבא ואמר לו כי השליט "מרי דוראי" ציוה עליו לרצוח יהודי אחר. אמר לו השליט: אם לא תהרוג את פלוני - אהרוג אותך. שאל אותו אדם את רבא: האם מותר לי להרוג את אותו פלוני? ענה לו רבא ולמה אתה חושב שהדם שלך יותר אדום מהדם של אותו אדם? אין לך רשות להציל את חייך ולקחת את חייו של מישהו אחר.

אין הורגים אחד להציל רבים
ואפילו אם רבים ינצלו בכך שיהרגו או ימסרו אדם אחר להריגה - גם אסור. מי אמר שהדם של אותם אנשים יותר אדום מדמו של אותו אחד שרוצים למוסרו. כך כתב הרמב"ם בהלכות יסודי התורה (פרק ה ה) "נשים שאמרו להם עובדי כוכבים תנו לנו אחת מכן ונטמא אותה ואם לאו נטמא את כולכן - יטמאו כולן ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל. וכן אם אמרו להם עובדי כוכבים תנו לנו אחד מכם ונהרגנו ואם לאו נהרוג כולכם יהרגו כולם ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל. ואם יחדוהו להם ואמרו תנו לנו פלוני או נהרוג את כולכם, אם היה מחוייב מיתה כשבע בן בכרי - יתנו אותו להם ואין מורין להם כן לכתחלה, ואם אינו חייב מיתה - יהרגו כולן ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל". כל זה ללמדך כי איננו יכולים מעצמינו לשלוח אדם למיתה אפילו אם זה מציל את כולנו.

הסכמים עם רוצחים ותוצאותיהם
לצערינו היו כאלה יהודים בשואה ששיתפו פעולה עם הגרמנים, הם סייעו לגרמנים ושלחו יהודים לרכבות, הכל ממחשבה שבזה הם מצילים יהודים אחרים. בסופו של דבר הגרמנים הרגו את כולם גם את היהודים שהיו "חביבים עליהם" ושירתו אותם ברציחתם. המסקנה הברורה היא שלא משתפים פעולה עם הרוצחים בשום צורה, אפילו אם זה עולה במחיר של חיים. רק כך זה יכול להיעצר איכשהו, אחרת אין לדבר סוף.
מדיניותה של ישראל עד לפני עשרים שנה הייתה, לא להיכנס למשא ומתן עם ממחבלים בפיגועי מיקוח, לא להיסחט ולא לשלם במחבלים תמורת שיחרור חטופים. לא כסף ובודאי לא לשחרר רוצחים או מחבלים. ב-1983 שוחררו 4,550 מחבלים לבנוניים באנצאר תמורת שישה חיילים ישראלים. התוצאה הייתה מאות הרוגים באינתיפאדה שהתחילה מיד אחרי שיחרורם לתוך מדינת ישראל. מהמשוחררים הללו יצאו רוצחים רבים שרצחו עשרות רבות של יהודים בפיגועי תופת.
מנתונים של מארגון נפגעי הטרור "אלמגור" בין השנים 1993-1999 שוחררו 6912 מחבלים, 854 (14%) חזרו לפעילות רצחנית אחרי שיחרורם ונעצרו. חלק ניכר חזרו לפעילות ולא נעצרו. כ70% מהמחבלים ששוחררו חזרו בצורה זו או אחרת למעגל הטרור. בפיקוד, בהדרכה או בביצוע פיגועים של ממש. קציר הדמים של מחבלים אלו היה 123 הרוגים, מלבדם ישראלים רבים רבים נהיו נכים ופגועים לכל ימי חייהם.

שחרור רוצחים חמור יותר ממחיר מופקע
כל זאת במחבלים "שאין להם דם על הידים". דהיינו שלא רצחו יהודים, רק רצחו ערבים שסייעו ליהודים. ניסו לרצוח ולא עלה בידם. או שסייעו לרוצחים אחרים. היום ממשלת ישראל מדברת על שחרור רוצחים שרצחו יהודים כמו סמיר קונטאר, שרצח את משפחת הרן בנהריה.
התורה אוסרת על שיחרור רוצח אפילו הוא יהיה כהן גדול. התורה מזהירה על זה באופן חמור במיוחד. "וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לְנֶפֶשׁ רֹצֵחַ אֲשֶׁר הוּא רָשָׁע לָמוּת כִּי מוֹת יוּמָת" שאם תעשו כן חלילה תחניפו את הארץ.
"וְלֹא תַחֲנִיפוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּהּ כִּי הַדָּם הוּא יַחֲנִיף אֶת הָאָרֶץ וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ" ותטמאו את הארץ "וְלֹא תְטַמֵּא אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם ישְׁבִים בָּהּ אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָהּ כִּי אֲנִי ה' שֹׁכֵן בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". (במדבר פרק לה לא).

הנסיון של העבר לימד כי עבירה גוררת עבירה ומי שרצח הוא המסוכן ביותר להמשיך לרצוח. כל השחרור וכל החתימה שלהם על כך שיפסיקו את דרך הטרור אין לה שום ערך אפילו בעיני מי שמחתים אותם. כי "לָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ, כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ".

שחרור רוצחים להתיר עגונה
שיחרור עגונה הוא אחד הנושאים שבהם עסקו חכמי ישראל בכל כוחם כדי למצוא צד של היתר. כמה וכמה הלכות מיוחדות יש בסימן יז באבן העזר. הלכות מיוחדות בעדות. הלכות מיוחדות כדי להציל את העגונות שלא ישבו בעגינותן כל ימי חייהם.
עם כל החשיבות של התרת עגונות - אין להתיר סיכון חיים כדי להתיר עגונות. כל ההלכות של שיחרור שבויים לא נוגעות בהלכות ממון בין אדם לחבירו או איסורי כשרות וכד' הם נוגעות בהלכות של חיים ומוות שבשבילם הותרו כל העבירות חוץ משלשה. לכן אין בהיתר עגונות סיבה להתיר שיחרר רוצחים שידיהם דמים מלאו. ואפילו כהן גדול בבת המקדש מקריב קרבנות. אם הוא רצח "מעם מזבחי תקחנו למות". ולא לוקחים בשבילו שום כופר שבעולם. (יומא פה:)

מעשה פלא עם הבבא סאלי
הרב סיפר פעם מעשה פלא עם הבבא סאלי שקשור לפדיון שבויים שהוא היה נוכח בו באופן מעשי. המעשה היה עם המטוס שנחטף בחודש אלול על ידי מחבלים לירדן. במטוס זה היו כמה וכמה אנשים חשובים וביניהם היו רבנים חשובים מראשי הקהילה היהודית בנוי יורק.
אנשי קהילתם חששו לשלומם בהיותם בידי מרצחים שפלים. ופנו לבבא סאלי, ביקשו שיתפלל על ראשי הקהילה שלהם שישוחררו. הבבא סאלי לא רצה לשמוע את בקשתם ודחה אותם מעליו. בצערם הם פנו למו"ר אבא שידעו את קירבתו לבבא סאלי וביקשו ממנו שהוא בעצמו יבקש מהבבא סאלי להתפלל על החטופים. שאל אותם הרב כיצד ביקשתם? אמרו לו: ביקשנו על ראשי הקהילה שלנו. שאל אותם הרב: והאחרים מה? האם לא צריך לבקש עליהם? האם הם לא במצוקה ובצער? תבקשו על כולם ועל ראשי הקהילה שלכם בכללם.
ביקשו האנשים הללו מהרב שילך בעצמו לבקש מהבבא סאלי שיתפלל על החטופים. והסכים, הלכו ראשי הקהילה ועמדו אחריו בעת שבא לבקש מהבבא סאלי להתפלל עליהם. עמד הרב לפני הבבא סאלי וביקש כמו שצריך לבקש. התבונן הבבא סאלי ואמר תגיד להם שלא ידאגו. בתפילת ליל ראש השנה הם יהיו בבית הכנסת שלהם.
המעשה הזה היה עשרה ימים לפני ראש השנה וראשי הקהל ששמעו את התשובה דחקו ברב אב מאחור וביקשו ממנו שיזרז את הזמן. כי לחכות עשרה ימים זה היה למעלה מכוחם. הרב השתיק אותם ואמר להם שיתקו. קיבלתם הבטחה על עשרה ימים. תשמחו בה.
סיפר הרב אחר כך כי עשרה ימים התמשך המשא ומתן בין הממשלות ובין כל ראשי המדינות שהיו מעורבים בתיווך. פעם הסכימו ופעם לחצו. פעם זה ופעם אחר. התמשך המשא ומתן כשכולם עוקבים אחריו בדאגה. רק לקראת ראש השנה הסתמן פתרון וביום ערב ראש השנה הם שוחררו והוטסו לארצות הברית. המטוס הגיע כמעט עם כניסת ראש השנה לשדה התעופה בארצות הברית. שם חיכה להם רכב מיוחד שהסיע אותם ישר לבית הכנסת עם הבגדים שעליהם בלי להספיק ללכת לבית להתרחץ לקראת החג. הכל להשלים בדיוק את הדברים של הבבא סאלי שאמר "בליל ראש השנה הם יתפללו בבית הכנסת שלהם".

כוח תפילת כל אדם ואדם
הסיפורים הללו הם לא כדי להאדיר את שמו של הבבא סאלי. הסיפורים הללו הם כדי שנדע מי באמת מנהל את העולם. איך הקב"ה מנהל את עולמו דרך הצדיקים, נכון צריך להשפיע על ראשי ממשלות, נשיאים וראשי מדינות. אבל כוחם של צדיקים הוא מעל ומעבר. לא רק כוחם של בבא סאלי ודומיו. אלא כוח תפילה של כל יהודי ויהודיה שמתפללים על גאולת ישראל. על עם ישראל. על חיים של כל יהודי ויהודי באשר הוא שם. על חיילי ישראל. על החזרה בתשובה של כולנו. על קיבוץ גלויות. על חזרת התורה לנהל את חיינו. על שכינת עוזנו. על בית המקדש. במהרה בימינו. אמן.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il