- שבת ומועדים
- עניינו של יום
- הלכה מחשבה ומוסר
- ביטחון בה'
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
ר' מאיר ב"ר יחזקאל שרגא ברכפלד
חז"ל מסבירים, כי ברכות שמונה עשרה, שסודרו על ידי אנשי כנסת הגדולה, סודרו כפי סדר הגאולה. והנה במלחמת ששת הימים, נעשה עימנו נס ועם ישראל נפגש עם "ליבו", לפתע יכול היה לגעת באבני הכותל. אך האם זכינו בכך להגיע באמת למימוש ברכת בנין ירושלים? האמנם ירושלים, במובנה הפנימי, כבר בידנו? לכאורה, מקום המקדש עדיין רחוק מאיתנו, ואנו מנועים מלעלות אל ראש ההר. עדיין אנו עומדים בענווה, כניעה ותפילה בתחתית ההר וזועקים: "והביאנו לציון עירך ברינה ולירושלים בית מקדשך בשמחת עולם". ערכה הפנימי של ירושלים הוא בכך, שהיא מקדש מלך עיר מלוכה. אם כך, במה כן זכינו ביום זה?
מדינת ישראל, עד למלחמת ששת הימים, הרגישה עצמה כמדינה במצור. עד למלחמה זו, היינו בארץ בחינת "עם-שרידי-חרב", עם המתחנן על נפשו. עם שהגויים מביטים עליו בחמלה וברחמים. הם היו מוכנים להכיר במדינה, כמי שנותן מפתו לעני. באה מלחמת ששת הימים, והוציאה את עמֵנו מתחושת המצור למרחביה, נהפכנו להיות מעצמה המעוררת כבוד עולמי. לרגע אחד זכינו שיאמרו הגויים: "הגדיל ה' לעשות עם אלה". אולם כיון שלא ענינו, החזקנו אחריהם: "הגדיל ה' לעשות עמָנו", ונהי בעינינו כחגבים - כן שבנו והיינו בעיניהם. אכן, גם לגויים ניחא יותר במה ששבו לדחוק את רגלינו, ולראות בנו עם קטן שאינו מחזיק מערך עצמו, ואפילו לחמלה מרובה כבר אינו נצרך, ועל כן גם לא ראוי.
ב. ריבוי הטוב מחייב ריבוי הפנימיות
על כל פנים, יחד עם חזרה לירושלים, זכינו גם בריבוי הברכה והטובה. "ההר הטוב הזה - זו ירושלים" (רש"י דברים ג, כה). אולם ריבוי ברכה, הוא דבר שלא פשוט להתמודד איתו. אנו יושבים עתה וסועדים סעודה מכובדת לכבודה של ירושלים. אולם בעצם, הרי בכל יום אנו יושבים כאן וסועדים את ליבנו בסעודות דשנות. לכאורה, זהו מצב מסובך, מה שאין הבדל כלל בין סעודת שבת לסעודת יום חול. הדבר מחייב תיקון, יש לסדר שיוכר הבדל איכותי בין יום-טוב ליום-חול. הבדל זה לא יצוייר באיזו התנהגות חיצונית, אלא יבוא לביטוי ברבָדים היותר פנימיים. ההבדל בין הסעודה עתה, לבין הסעודה שסעדנו אמש, יכול לבוא איפוא רק מכוחה של תורה וקדושה, מדובר באוירה פנימית שונה לחלוטין.
ניתן לומר איפוא: ככל שמתרבה השפע בברכה החיצונית, הדבר מחייב בכפלי כפליים הגברת הכוחות הפנימיים, להופיע לב הברכה. מוכרח שיהיה יחס הגיוני והגון בין הפנים לחוץ. לעולם אנו זוכרים, כי מקור הברכה הוא הפנים, לא הקליפה. יתר על כן, לעולם יהיו כוחותינו הפנימיים יתֵרים על פני אלו החיצוניים. העושר הפנימי, הוא יתיר את העשירות החיצונית, לעשותנו שייכים יותר לעולם הזה. זהו העיקרון - תמיד חייב הפנים להיות יתר על החוץ.
ג. מדינת ישראל לאן?
כאן המקום להתבונן על התהליך שאנו עוברים מאז מלחמת ששת הימים. עד מלחמת ששת הימים, השאלות סביב הבנת יעודה של מדינת ישראל, לא היו שאלות קיומיות. הקמנו מדינה, יען כי גמרנו אומר לחיות ולשרוד: "עם שרידי חרב הלוך להרגיעו ישראל". מטבע הדברים לא היה, ואף לא נצרכנו כלל ועיקר, לשפע חומרי. רעיון הציונות הלאומית, גם ללא אמונה בה', היה בו כדי להזין המון רב שעלה מן התופת. עובדת הפלא שאין דומה לו, בו קמה מעפר הכבשנים מדינת פליטים שגברו על מנצחיהם, באופן המפליא כל לב חושב, ובשקט בשקט, שָבו אל חיק הורתם לחיות כאנשים בריאים וחופשים - דחקה הצידה בעוצמת משמעותה כל אידאל מופשט: "להיות עם חופשי בארצנו", היוה תשובה ניצחת לכל השאלות הערכיות.
אולם מאז כיבוש ירושלים, נדמה כי השתחררנו מן הלחץ הנפשי. הסכנה הקיומית הלכה ופחתה. הרחבת גבולות הארץ, יחס גויים אלינו, כל אלו שינו בתוכנו את תחושת העניות. בעיני רבים מן האומות, נהיינו מושא לקנאה. בשלב מאוחר יותר, באו אף שנים מלאי שלוה ורוחה, ובלא חזון ייפרע עם, באֵין ערכים אמוניים העומדים במרכז החיים, שמורה כל הטובה לרע לבעליה, השחתת המידות והדעות היא רק ענין של זמן.
"הסכמי-השלום" עם האספסוף הערבי הסובב אותנו, שישנם בתוכנו המתעקשים לכנותו בשם "עם", היו חלק מצורך נפשי של ציבור שהתעייף מלהילחם, ובצדק – שכן שוב לא היה ברור: לשם מה יש צורך להלחם כלל? השבר הנוכחי העמוק מיני ים, שאנו נמצאים בתוכו, מחייבנו עתה, וביתר שאת, לשאול שאלות ערכיות שלא נשאלו עד כה - לשוב ולשאול את השאלות הנוגעות לעצם קיומנו, לא זה הפיזי, אלא דוקא זה הרוחני-מוסרי-אמוני!
לא ניתן עוד בשום אופן לצעוד, ולו צעד אחד לפנים - ללא בירור אמוני שלם, ללא הבנת כל עומק הטוב, שהוא סיבת הכל ותכליתו. הנה כי כן, כולם עסוקים עתה בשאלה: מדינת ישראל לאן ?
ד. המלחמה סביב ירושלים
בנביא מתוארת מלחמה שתתרגש עלינו לאחר שיבת עם ישראל לארצו. מלחמה זו תתנהל על ידי גוים רבים שיבואו להלחם עימנו, ותהיה כולה סביב ירושלים. תוצאות המלחמה הזו תהיינה - גילוי גדולתו וכבודו של הקב"ה לעיני כל אפסי ארץ.
מדוע תתנהל המלחמה דוקא סביב ירושלים? המלחמה על ירושלים היא "מלחמה על ערכים" - ירושלים מעוררת אותנו להתודע לעומק יעודו של עם ישראל בעולם. דמיונות לאין ספור יתנפצו לרסיסים במלחמה על ירושלים. מלחמת הגוים על ירושלים תחשוף סוף סוף את מסֵיכת הרשעות של כל אלה הגוים, וגם של הללו "ידידי נפשנו", המעצמות הגדולות, שרוממות 'אל' בגרונם וחרב פיפיות בידם. "אהלי אדום וישמעאלים, מואב והגרים, גבל ועמון ועמלק, פלשת עם יושבי צור, גם אשור נלוה עמם, היו זרוע לבני לוט סלה"… המלחמה הגדולה הזו תברר מה בין ישראל לגוים.
ה. מידת הבטחון
איזוהי המידה החשובה ביותר לקראת המלחמה על ירושלים? הוה אומר: מידת הביטחון !
יש להבחין בין מידת האמונה למידת הביטחון. מידת האמונה היא אמונתנו בריבונו של עולם ללא תנאים. אנו מוסרים את נפשנו על האמונה ללא קשר למתרחש בעולם. גם במצבים הקשים ביותר, עם ישראל נותר באהבתו לקב"ה ועמד בגבורה בכל הנסיונות. כוח זה של האמונה, הוא הכוח העיקרי שהתפתח בכל שנות הגלות הארוכה. לעולם לא נחליף את אמונתנו.
מידת הביטחון היא ענין אחר. הבטחון בקב"ה נותנת לבוטח בו, על גבי מידת האמונה, ערך מוסף של מנוחת הנפש. יודע הוא, שכולו מושגח, מכף רגל ועד ראש, בהשגחה פרטית, וכל שקורה עימו, הכל הוא מאת ה'. הידיעה שיש לנו אבא בשמים שרוצה בטובתנו היא המולידה בנו תחושת ביטחון ושמחה במה שקורה לנו, "כל דעביד רחמנא לטב עביד" (על כך כתב בהרחבה רבינו בחיי בספרו חובת הלבבות).
במידת הביטחון כלול חלק נוסף. אדם הבוטח בה', בטוח בהתמדת מצבו הטוב. הוא מאמין שהחיים ניתנו מאת ה', שהוא טוב לכל. אנשים רעים לא יכולים לפגוע בו לרעה, כל עוד רצון ה' הוא להמשיך עליו את טובו. כיון שהקב"ה, הוא נתן לנו חיים, איננו חוששים שמא בכל רגע יקח את מה שנתן. ככל שמדובר במתנה כללית יותר, אנו בטוחים בכך שהקב"ה יקיים אותה בידינו. להבין זאת, נשוב להתבונן בפרשת עקידת יצחק ביחס שבין האמונה לביטחון.
ו. מי שענה לאברהם אבינו...
אברהם אבינו, המצוּוה ללכת לעקוד את יצחק בנו, נבחן בשתי מידות, שבצורה שטחית נראות כמידות הסותרות זו את זו. מחד, נבחן אברהם במבחן האמונה - האם הוא נכון למסור את היקר לו מכל מכוח אמונתו בקב"ה. אולם היה לאברהם אבינו גם מבחן במידת הביטחון. לאחר עשרות שנים שציפה לבן, הנה הטוב הגיע והקב"ה נתן לו את יצחק. ואז מצווהו הקב"ה: "והעלהו לעולה!". האם עתה בטוח אברהם במתנה שחנן אותו הקב"ה? ניתן לומר, כי אברהם אבינו הולך לעקידה, חמוש בשתי המידות הללו כאחת. בהחלטה גמורה לעקוד את יצחק, אולם גם בַביטחון הגמור שהקב"ה ימשיך לעשות טוב דרך יצחק.
אברהם אינו יודע, כיצד שני הדברים יכולים להתיישב בכפיפה אחת, אין זה מעניינו לדעת כיצד, אולם הוא בטוח בקב"ה, שהבטחתו לא תשוב ריקם. וכך מתאר המדרש את המצב שהיה בו אברהם:
"ואימתי שתק אברהם אלא אמרתי לו כי ביצחק יקרא לך זרע (בראשית כא יב) ואח"כ אמרתי לו והעלהו שם לעולה (שם כב ב) ושתק שנאמר ואני כחרש לא אשמע וגו' (תהלים לח, יד)".
(מדרש אגדת בראשית פרק כב)
אנו מתארים מצב זה בתפילתנו: "מי שענה לאברהם אבינו בהר המוריה, הוא יעננו". אברהם אבינו היה מוכן לבטל רצונו מפני רצון אביו שבשמים. אולם הוא גם היה בטוח שרצון ה' הוא, שיהיה לו טוב. מה בדיוק יהיה? וכיצד? – בידך, ה' אפקיד רוחי, אני מוכן ! אני מאמין ובטוח, ואתה, ה', הטוב בעיניך עשה. קיים אברהם בכל מאודו את הפסוק: "תמים תהיה עם ה' אלקיך".
ביטחון אברהם בהישרדותו של יצחק, הוא מתוך האמונה הצרופה כי ה' הוא טוב ומטיב. הקב"ה נתן לאברהם את יצחק אחרי עשרות שנים של תפילה. האפשר שנתן לו הקב"ה את יצחק על מנת לשוב וליטלו לאחר מספר שנים? הביטחון בהישרדותו של יצחק היא, משום שהעולם אינו יכול להתקיים ללא מציאותו של יצחק, ללא "המידה היצחקית" שלו. ואברהם מאמין - ובוטח.
ז. ירושלים לנצח
במלחמת ששת הימים, נתן לנו הקב"ה את ירושלים. ירושלים הושבה לנו לאחר אלפי שנים של תפילות. היתכן שהקב"ה ייתן לנו את ירושלים כדי שלאחר עשרות שנים הוא יקח אותה בחזרה? מלחמת ששת הימים מחזקת אותנו בביטחון, שירושלים תשאר בידנו לנצח. אם ירושלים נכבשה בצורה כל כך פלאית, דבר זה בודאי משריש בנו את התחושה, שהקב"ה חפץ לתת לנו את ירושלים. הניסים והנפלאות שעושה ה' עימנו, הם הנותנים לנו כוח לבטוח בהתמדת התקיימותם.
בזמן הגאולה, לאחר שישפיע הקב"ה שפע ברכה על עם ישראל, אז יגיע הרגע, שניבַחן במבחן הביטחון: האם אנו בטוחים שכל הטובה תִשַמר לנו, או שנחיה בחשש מתמיד לאבד את רוב הטובה? זה תלוי, האם נתבונן על כל מה שיקרה בזמן הגאולה, כטוב הבא מאת ה' - או כטוב אנושי הבא על ידי בשר ודם.
ח. הנה זה עומד אחר כותלנו
הברכות הקודמות ל"בונה ירושלים" הן ברכת "ולמלשינים" וברכת "על הצדיקים". התקופה, המקדימה את הופעת ירושלים כעיר שהיא עיר מלוכה לדוד, היא התקופה שלנו. תקופה שהיא מבררת בין גוי צדיק הבוטח בה', לבין הגוים הרשעים הרוצים לבוא על ירושלים ולהילחם נגד ה' ונגד משיחו. הבירור הפנימי, בין הבוטחים בה', בין הבוטחים בכך שהקב"ה, הוא העומד אחר כתלנו, והוא מנהל את מהלך הגאולה - לבין "סרבני הגאולה", ויכוח זה יהיה במאבק סביב ירושלים.
איך ללמוד גמרא?
תחילת החורבן: ביטול קרבן התמיד
סודה של ברכה
דיני פלסטר בשבת
הלכות יום טוב שחל במוצאי שבת
למה יש כיסויים מיוחדים למשכן בזמן מסעות בני ישראל?
הלכות שטיפת כלים בשבת
שבועות מעין עולם הבא!
המדריך המלא לבדיקת פירות ט"ו בשבט
איך הפרה אדומה מכפרת על חטא העגל?
מהו הדבר המרכזי של ארץ ישראל?
