ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

יסודות הדין ה'מהותי'

דף הבית בית מדרש דיני ממונות וצדקה יסודות בדיני ממונות Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

ז תמוז תשס"ח

יסודות הדין ה'מהותי'


מתוך העלון חמדת ימים
www.eretzhemdah.org


מוקדש לרפואת
מיכאל בן מזל טוב

עד כה, עסקנו במסגרת 'שער לדין' בסדר הדין ובדיני הראיות. מגליון זה ואילך, נתחיל את העיסוק בהלכות המהותיות של חושן משפט.
כמבוא לנושא זה, נעמוד על עיקרון יסודי המופיע רבות בשו"ע בחושן משפט, הנלמד מדיני הקניינים.
המשנה בתחילת מסכת בבא בתרא דנה בדין שותפים בחצר, הבאים לחלוק את החצר. כאשר החצר קטנה, ואם יחלקו אותה בשווה בין שני השותפים, לא יישאר שטח מספיק גדול לשימוש נוח (='חצר שאין בה דין חלוקה'), אין אחד השותפים רשאי לכפות את חברו לחלוק את החצר. אולם, כאשר הסכימו השותפים לחלוק את החצר, קובעת המשנה שעליהם לבנות כותל באמצע, בהתאם למקובל באותו מקום.
הגמרא (ג.) דנה בשאלה, מאיזה רגע הסכמת השותפים לחלוק את החצר מחייבת: "במאי אוקימתא למתני' בשאין בה דין חלוקה, אי בשאין בה דין חלוקה, כי רצו מאי הוי? נהדרו בהו! א"ר אסי א"ר יוחנן: שקנו מידן. וכי קנו מידן מאי הוי? קנין דברים בעלמא הוא! בשקנו מידן ברוחות. רב אשי אמר: כגון שהלך זה בתוך שלו והחזיק, וזה בתוך שלו והחזיק".
ופירש רש"י: "קנין דברים הוא - ואין חליפין קונין אלא דבר הנקנה או מכר או מתנה או שעבוד קרקעות שהקנין חל עליו או מטלטלין. ברוחות - זה בורר לו חלק מזרחי וזה בורר לו חלק מערבי וקנו מידם, ומעתה נקנה חלק מזרחי לזה ואין לזה חלק בו וכן השני לחבירו. והחזיק - בחלקו, רפק ביה פורתא (חרש בה חרישה קטנה), וקרקע נקנה בחזקה אחרי אשר רצו בשעת חלוקה".
הגמרא מסבירה, שעצם ההסכמה של שני השותפים לחלוק אינה מחייבת אותם, והם רשאים לחזור בהם מהסכמתם. לאחר מכן, הגמרא מציעה, שייתכן שעשיית קניין על ההסכמה תגרום לכך שאי אפשר יהיה לחזור ממנה. הסברא מאחורי הצעה זו היא, שמעשה קניין הוא ביסודו של דבר, מעשה המסמל גמירות דעת של הצדדים. אולם, גם הצעה זו נדחית משום שקניין שכזה הוא 'קנין דברים'.
רש"י מסביר, שקניין מועיל רק כאשר קונים באמצעותו חפץ או שעבוד ממון, אבל קניין על עשיית פעולה, כגון הסכמה לחלק את החצר, איננו מועיל.
ביד רמ"ה על אתר, מבוארים הדברים עוד יותר: "דלמא (אולי) מהני קנין אלא היכא (במקום) דקנו מיניה אגופא דממונא. אבל היכא דקנו מיניה למעבד (לעשות) הקנאה, כיון דלא מקנו ליה לגופיה דממונא, בההוא קנין לא משתעבד לאקנויי ליה, דהוה לי קנין דברים... אבל קנו מידו שחייב לתת כך וכך או לבנות או לזון, מסתברא דלאו קנין דברים בעלמא הוא... אבל קנו מידו לתת כך וכך או לבנות או לזון, כיון שאין הקנין נופל על החיוב ולא על גוף הממון אלא על הנתינה עצמה, והנתינה עצמה אין בה ממש אלא מעשה בעלמא הוא, מצי למהדר ביה (הוא יכול לחזור בו)".
הרמ"ה מסביר, שקניין מועיל להקנות חפץ, או ליצור התחייבות ממונית. אולם, כאשר הקנין מתייחס לפעולה כגון קניין לתת ממון או קניין למכור חפץ, אין הקניין מועיל משום שהוא קניין דברים.
מתוך סוגיית הגמרא ודברי הרמ"ה מתברר, שהסכמה לעשות פעולה מסוימת לכשעצמה, לא זו בלבד שאיננה מחייבת, אלא גם אין דרך להפוך אותה למחייבת במסגרת דיני ממונות. דיני ממונות עוסקים בבעלות על חפצים, בשעבוד של חפצים, ובהתחייבויות ממוניות בלבד (חוב כסף, חוב חפץ וכדומה).
עיקרון זה, הוא היסוד הראשון של הדין המהותי בחושן משפט. כל פעולה משפטית שנדון בה, צריכה להיות מוסברת במונחים של בעלות, שעבוד או חוב ממוני. פעולה משפטית, שעיקרה חובה לעשות פעולה או להימנע מפעולה, איננה מחייבת בדרך כלל בעולמו של המשפט העברי (לכלל זה ישנם חריגים מעטים, שנדון בהם כל אחד במקומו). מסיבה זו, הדיון ההלכתי במבנים משפטיים שונים, כדוגמת חיובי שומרים, דיני שכירות, נזיקין וכדומה, מוקדש להגדרת הזכויות הממוניות והבעלויות הקשורות במבנים משפטיים אלו, והדרך שבה נוצרות זכויות אלו.
לדוגמא, בעיסוק בדיני שומרים, שומה עלינו לשאול את עצמנו, האם השומר חייב לשמור? כיצד נוצר חיוב השמירה הזה, והאם בכלל ניתן לדבר על חיוב שמירה, כיוון שזהו לכאורה חיוב לעשות פעולה ולא חיוב ממוני?
הזווית השנייה שבה נעסוק במסגרת הצגת המבנים המשפטיים השונים, קשורה להיבטים המוסריים של מבנים אלו - מדוע רצתה התורה שהמזיק יתחייב במקרים מסוימים? אילו עקרונות מוסריים עומדים מאחורי החלטת התורה לחייב את השומר לשלם במקרים מסויימים?
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il