^ 1. מכילתא דר' שמעון בר יוחאי יב, ט. על הצורה הלשונית: "תוכבר", ראה: יוחנן ברויאר, העברית בתלמוד הבבלי, לפי כתבי היד של מסכת פסחים, ירושלים תשס"ב, עמ' 285–288.
^ 2. בירושלמי פסחים ז, א וביצה ב, ז מוצגת המחלוקת באופן הפוך: ר' ישמעאל סובר כר' יוסי הגלילי, ור' עקיבא – כר' טרפון. כך עולה גם מהברייתא המובאת בבבלי פסחים עד ע"א. ראה: הרב יששכר תמר, עלי תמר, מסכת פסחים, אלון שבות תשנ"ב, חלק א, עמ' רסח–רסט, שמנסה ליישב את הסתירה.
^ 3. תוספתא ביצה ב, טו. אין הכוונה דווקא לגדי, שהרי קרבן פסח יכול להיות גם כבש או עז, וניתן אף לקחת טלה (תוספתא פסחים ד, יד; שם ה, יא; משנה פסחים ח, ב). יתירה מזאת: ישנם הסוברים שרוב המקריבים היו מביאים טלה (תוס' לפסחים ג ע"ב, ד"ה מאליה). הרש"ש לפסחים עד ע"א והחתם סופר בחידושיו לפסחים שם דנים מדוע בכל זאת נסוב הדיון דווקא על קרבן גדי. ראה גם: שאול ליברמן, תוספתא כפשוטה, מועד, עמ' 959; דב זלוטניק, "גליונות הגר"ש ליברמן לתוספתא סדר מועד ותוספתא כפשוטה", סיני, קכח (תשס"א), עמ' נ–נא.
^ 4. רש"י לביצה כב ע"ב. תיאור מפורט של אופן צליית הגדי המקולס, ראה: בירור הלכה, פסחים, עמ' קנג–קנה; יוסף תבורי, פסח דורות, עמ' 95–98.
^ 5. תוספתא ביצה ב, טו. מעשה זה של תודוס איש רומי נזכר במספר מקורות: ירושלמי פסחים ז, א; ירושלמי ביצה ב, ז; ירושלמי מועד קטן ג, א; בבלי ברכות יט ע"א; בבלי ביצה כג ע"א; בבלי פסחים נג ע"א.
^ 6. הרב נתן רבינוביץ', דקדוקי סופרים, פסחים, עמ' יח, אות ד, מוסיף עוד, שייתכן שהשיבוש נוצר מכך שביטוי דומה מופיע קודם לכן בגמרא: "שלח לו שמעון בן שטח לחוני המעגל: צריך אתה להתנדות, ואלמלא חוני אתה גוזרני עליך נידוי". כך משער גם הרב מרדכי פוגלמן, שו"ת בית מרדכי, עמ' ריט–רכא.
^ 7. שמואל וזאב ספראי, הגדת חז"ל, עמ' 28, כותבים, שבשל התגובה החריפה של חכמים, לא מן הנמנע שהמעשה היה בזמן הבית, שכן לאחר החורבן היו רבים שנהגו בגדי מקולס בארץ ובחוץ לארץ, ומעולם לא התריסו חכמים כנגדם בחומרה כה רבה. בציון האיסור לאכול קודשים בחוץ – הכוונה היא, בדרך כלל, מחוץ למקדש, הואיל והדבר נראה כהקרבה בבמות, דבר שנאסר עלינו מאז שהוקם המקדש בירושלים (משנה זבחים יד, ח). תודוס עצמו לא חשש לכך, ולכן הורה שניתן לאכול גדי מקולס בליל פסחים, כפי שאין כל מניעה לאכול גדי מקולס בחג הראשון של סוכות ובחג האחרון של פסח, כמופיע בתחילתה של אותה תוספתא. יוסף תבורי, פסח דורות, עמ' 98, ובמועדי ישראל, עמ' 100, כותב, שמתוך עיון במסורות האחרות על תודוס איש רומי קבעו רוב ההיסטוריונים את זמנו לימים שלאחר החורבן. ראה עוד: משה בר, "תודוס איש רומי ופולחן הקיסר דומיטאנוס", ציון, כו (תשכ"א), עמ' 238–240; חיים מנטל, מחקרים בתולדות הסנהדרין, תל אביב תשכ"ט, עמ' 234, הערה 213; חיים ליכט, "טודוס איש רומי ואכילת גדיים מקולסים בפסח", טורא, ד (1996), עמ' 89–106; הרב מרדכי פוגלמן, (לעיל הע' 6).
^ 8. רש"י לפסחים עד ע"א, ד"ה כאחד.
^ 9. תוספות יו"ט לפסחים ד, ד.
^ 10. חידושי חתם סופר לפסחים נג ע"ב.
^ 11. מצינו בדברי הגאונים והראשונים, שהשתמשו בביטוי "האכלת קודשים בחוץ לארץ" גם בהקשרים אחרים שאינם נוגעים למעשה תודוס. כך כותב בשם רב נטרונאי גאון, הרב יצחק בן ר' יהודה אבן גיאת, מאה שערים, שערי שמחה, חלק ב, עמ' קב. ראשונים אחרים מפרשים בדרך זו גם את האמור בגמרא: "אמר רב יהודה אמר רב: אסור לו לאדם שיאמר 'בשר זה לפסח הוא', מפני שנראה כמקדיש בהמתו, ואוכל קודשים בחוץ" (פסחים נג ע"א) – "שנראה כמקדיש בהמתו בחוצה לארץ" (רי"ף לפסחים יז ע"ב בדפי הרי"ף); "שנראה כאוכל פסח בחוצה לארץ" (ר"ן שם). כך גם תלמיד הרשב"א והמאירי לפסחים שם. נראה שגם אם נקבל את ההסבר האמור בפנים בייחס למעשה תודוס, יקשה עלינו להבין את הדגשת האיסור לאכול קודשים בחוץ לארץ בהקשרים אחרים.
^ 12. הנחתנו היא על פי דברי התוס' בנידה ו ע"ב, ד"ה בשפחתו, שבכל מקום שבו כתוב "רבן גמליאל" סתם, ולא רבן גמליאל הזקן או רבן גמליאל ברבי – הכוונה היא לרבן גמליאל דיבנה שחי אחר החורבן. אמנם לכלל זה יש חריגים רבים, ראה במאמר: "הגדה או קרבן בליל הסדר שאחר החורבן".
^ 13. כך הסבירו: החתם סופר בחידושיו לפסחים נג ע"ב, בשם אחד מתלמידיו; הרב יהודא ארי' לייב, האדמו"ר מגור, שפת אמת לפסחים שם. הרב עובדיה יוסף, מאור ישראל – חידושים על הש"ס, חלק ב, עמ' קה, דן בדברי אחרונים שהסבירו שתודוס סבר שבדבר הנעשה בפני הרבים אין מקום לחשוש. ראה עוד: שאול ליברמן, תוספתא כפשוטה, מועד, עמ' 960; יוסף תבורי, פסח דורות, עמ' 99–100; הנ"ל, מועדי ישראל, עמ' 100–102.
^ 14. ישראל לוין, מעמד החכמים בארץ ישראל בתקופת התלמוד – היבטים היסטוריים, ירושלים תשמ"ו, עמ' 86, מצא שהפועל "הנהיג" נדיר מאד בהופעותיו בתלמוד הירושלמי, והסיק מכאן שחכמים כמעט שלא הפעילו את סמכותם להנהיג הנהגות חדשות. על דבריו יש להעיר, שהמקור להנהגתו של תודוס הוא בתוספתא (תוספתא ביצה ב, טו), והירושלמי רק מצטט משם. אמנם כן, גם בתוספתא ובמשנה הביטוי הוא די נדיר. וראה עוד: דוד לוין, תעניות הציבור ודרשות החכמים הלכה ומעשה בתקופת התלמוד, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2001, עמ' 115 – שם אוסף מקורות מהתוספתא ומהתלמודים שבהם מופיעה הפועל "נהג" בהטיות שונות.
^ 15. ראה למשל את האמור בתוספתא: "בראשונה כל מי שיש לו מת היו יציאותיו קשות עליו יותר ממתו. התחילו הכל מניחין מתיהן ובורחין. הנהיג רבן גמליאל קלות ראש בעצמו. נהגו הכל כרבן גמליאל" (תוספתא נדה ט, יז). כלומר: רבן גמליאל נהג כך לעצמו בלבד, ואין הכרח שהוא הורה לאחרים לעשות כן, ובכל זאת נהגו כמותו, כנראה בשל מעמדו.
^ 16. הרב צבי הירש חיות מבקש להוכיח ממספר מקורות שהקריבו קרבנות לאחר החורבן: כתבי מהר"ץ חיות, חלק א, עמ' רסא–רסג; חלק ב, עמ' תריח–תריט, תתן–תתנה, תתקסז–תתקסט. ראה עוד: הרב יעקב עמדין, שו"ת שאילת יעב"ץ, סימנים פז ו-פט. ראה עוד: יוסף תבורי, מועדי ישראל בתקופת המשנה והתלמוד, עמ' 99–100, הערה 265.
^ 17. באשר להנהגתו של רבן גמליאל לאחר החורבן, בשונה מדעתם של חכמים אחרים, ראה במאמר: "הגדה או קרבן בליל הסדר של אחר החורבן".
^ 18. גדליה אלון, תולדות היהודים בארץ ישראל, א, עמ' 166-164, טוען שרבן גמליאל ביקש לקיים במידת האפשר, את הקרבן אף לאחר החורבן. קרבן ממש וודאי אין כאן שאין שחיטת וזריקת דמים והקטרת אימורין אלא על גבי המזבח. דוד הלבני, מקורות ומסורות, א, עמ' תכז, המשיך את הרעיון וכתב שמהשלב של הצלייה ואילך, ניסו עד כמה שהיה אפשר לחקות את הקרבן, אלא שאכלו אותו בכל מקום אפילו מחוץ לירושלים, כי אי אפשר היה אחרת. דברים אילו רומזים להנהגה שהיא מעין הנהגת זכר למקדש, מצידו של רבן גמליאל. גם אברהם אדרת, מחורבן לתקומה -דרך יבנה בשיקום האומה, ירושלים תש"ן, עמ' 30, כותב שהמחלוקת שהתעוררה על אכילת גדי מקולס כתחליף לקרבן, מעידה על המגמה להצגת אפשרות של קיום ליל פסח, כסדר חדש המנותק מעשה הקרבן. לפיו: "יותר משיש בליל הסדר משום זכר למקדש, יש בו משום יצירת מערכת טקסית חדשה המכוונת לבא במקום 'הסדר' שהנהיגו במקדש". הביטוי "סדר" הוא ביטוי למערכת עבודת המקדש (משנה תמיד ז: ג; משנה קנים א, א, ועוד). על דבריהם יש להעיר, שאכן יתכן שזו היתה מגמתו של רבן גמליאל, אך היא לא נזכרת כלל במקורות התנאים והאמוראים, וכפי שנכתב במפורש בהנהגות אחרות.
^ 19. יוחנן פרס, אנצקלופדיה ארץ ישראל, ירושלים 1951, ערך בית דגון א', כרך א, עמ' 79, מזהה את "בית דגן שביהודה" עם בית דגון שבנחלת שבט יהודה (יהושע טו, מא), ועם חירבה דג'ון, הנמצאת באזור הישוב בית דגן של היום, בקרבת ראשון לציון. גם פנחס נאמן, אנציקלופדיה לגיאוגרפיה תלמודית, תל אביב תשל"ב, ערך בית דגון ב, כרך א, עמ' 248, הולך בדרך זו, וקושר את האמור בתוספתא באהלות עם זיהוי זה. (תודה לידידי, זאב ח. ארליך מעפרה, שהפנה אותי למקורות אילו). אמנם במשנה במעשר שני ה, ב, נאמר שהמרחק בין לוד לירושלים הוא יום אחד. לוד היא איננה רחוקה כל כך מבית דגון.
^ 20. ראה: שמואל וזאב ספראי, הגדת חז"ל, עמ' 28–30. גם יוסף תבורי, פסח דורות, עמ' 101, מביא את המקורות הללו, אך הוא לומד מהם שאכלו את סעודת הפסח בטהרה, ואולי אף בשר צלוי, שאותו כינו "פסח". גם הוא אינו מחייב שמדובר בגדי מקולס.
^ 21. ראה: שאול ליברמן, תוספת ראשונים, חלק ג, ירושלים תרצ"ט, עמ' 160.
^ 22. יש ראשונים המפרשים שהמשנה המבחינה בין מקום שנהגו למקום שלא נהגו מתייחסת לאכילת גדי מקולס, ולא לבשר שאיננו מקולס. כך כותב רש"י: "דתנן בפרק מקום שנהגו (נג ע"א; משנה פסחים ד, ד) שאסור לאכול צלי (בערבי) [בלילי] פסחים בזמן הזה במקום שלא נהגו" (רש"י לפסחים עד ע"א, ד"ה איזהו גדי מקולס). מכאן ניתן להסיק שגם בזמן התנאים היו מקומות שנהגו לאכול גדי מקולס. כך פירש את המשנה גם הריב"ן לפסחים, עמ' סו (לפירוש זה יש זיקה רבה לפירוש רש"י). המאירי לפסחים שם הביא פירוש זה ודחה אותו. ר' יצחק בן משה אור זרוע מביא את דברי רש"י הללו, ומסיק שגדי שאיננו מקולס מותר לאכול אף במקום שלא נהגו לאכול גדי מקולס. לפיו, חכמים שרצו לנדות את תודוס: "אית לן למימר דמקום שלא נהגו הווה" (ספר אור זרוע, ח"ב, הלכות פסחים, סימן רל). הצל"ח, בחידושיו לפסחים, כרך ב, עמ' רפא, כותב: "דברי רש"י הללו תמוהין מאוד, דמה עניין מקולס למקום שנהגו? מקולס בכל המקומות אסור!... דברי רש"י הללו לא ידעתי להולמם". הנצי"ב, מרומי שדה שם, מנסה ליישב את דברי רש"י הללו, אך מציין שהאור זרוע לא הבין כמותו את כוונת רש"י. החיד"א, ברכי יוסף, סימן תעו, סעיף ב, כותב ששמע שיש המפרשים את רש"י שאכילת גדי מקולס תלויה במקום שנהגו. כך הסביר את רש"י גם הרב עובדיה יוסף, חזון עובדיה, חלק ב, עמ' קעה–קעו. ראה עוד: שאול ליברמן, ירושלמי כפשוטו, ירושלים תשנ"ה, עמ' 480.
^ 23. שאול ליברמן, תוספתא כפשוטה, מועד, עמ' 958–959, דן בנוסחאות שונות של תוספתא זו, ומסקנתו היא שהאיסור המובא בתוספתא לאכול גדי מקולס הוא בליל הפסח, ולא ביום. הבנה זו של התוספתא מסייעת לפוסקים הסבורים כך. מקורות רבים בספרות הפוסקים ניתן למצוא אצל הרב עובדיה יוסף, חזון עובדיה, חלק א, כרך ב, עמ' תשסט–תשפה.
^ 24. שמואל וזאב ספראי, הגדת חז"ל, עמ' 30, 53, 64–65.
^ 25. בברייתא נאמר: "תנו רבנן: איזהו גדי מקולס דאסור לאכול בלילי פסח בזמן הזה?" (פסחים עד ע"א). לא צריך להיות הבדל בין גדי מקולס בזמן הבית לזמן הזה, ואכן תוספת זו לא נמצאת במספר כת"י: כת"י מינכן 95, כת"י וטיקן 125, כת"י וטיקן 134, כת"י קולומביה X893-T141. שמא זו תוספת סבוראית, ואולי אף מאוחרת יותר. מכל מקום, גם אם לפנינו תוספת מאוחרת, היא מבטאת את הגישה השוללת לחלוטין אכילת גדי מקולס בזמן הזה.
^ 26. החשש שבשר שנועד לפסח יביא לידי כך שיחשבו שהותר לשחוט או להקריב קודשים בחוץ, משמש לפי גירסאות מסויימות נימוק לדברים המובאים בשם רבא, שאין צורך, או שאף אסור, להגביה בליל הפסח את הקערה שעליה מונח הבשר לזכר קרבן הפסח, מחשש שמא יאמרו שהוא מקדיש קודשים בחוץ (בבלי פסחים קטז ע"ב). דיון בסוגיה זו, ראה: יוסף תבורי, פסח דורות, עמ' 109–110.
^ 27. שאילתות דרב אחאי גאון, פרשת צו, שאילתא פ, ד"ה אלו דברים.
^ 28. אמנם הנצי"ב, העמק שאלה, חלק א, עמ' פז, כותב שההיתר מתייחס ליום ראשון של פסח, אך בלילה הראשון גם השאילתות מודה שאסור.
^ 29. שו"ת גאוני מזרח ומערב, סימן קט.
^ 30. על הגדות אלה ונוסחותיהן, ראה: יוסף תבורי, פסח דורות, עמ' 103; שמואל וזאב ספראי, הגדת חז"ל, עמ' 30, 53, 63, 157; עזרא פליישר, "קטעים מקובצי תפילה ארץ ישראלים מן הגניזה", קבץ על יד, יג (תשנ"ו) עמ' 128; הנ"ל, "על 'סידור' קדום כמנהג ארץ ישראל", מאה שערים: עיונים בעולמם הרוחני של ישראל בימי הבינים לזכר יצחק טברסקי (בעריכת ע' פליישר ואחרים), ירושלים: מאגנס, תשס"א, עמ' 52 , 58.
^ 31. רש"י לביצה כב ע"ב. כך פירשו אח"כ גם ראשונים נוספים: תלמיד הרמב"ן ושיטה לא נודע למי (לחד מרבותינו הראשונים מזמן המאירי) לביצה כג ע"א.
^ 32. כך מפרשים את מעשהו של תודוס גם: הרב דוד בן לוי, ספר המכתם, לפסחים נג ע"א; המאירי, בבית הבחירה ובחידושים לביצה כג ע"א.
^ 33. מדברי רש"י הללו הסיק הרב מרדכי שרגא הלוי שינפלד, "בענין זכר למקדש", ספר היובל להרי"ד סולוביצ'יק (עורכים: הרב ש' ישראלי ואחרים), ירושלים תשמ"ד, עמ' תלז, שיש לעשות זכר למקדש בחוץ לארץ גם בזמן שבית המקדש קיים, וזאת על פי ההנחה שר' שמעון בן שטח הוא זה ששולח את אזהרת הנידוי לתודוס, והביקורת עליו היתה שהיה עליו לשנות מעט מהמנהג הקבוע במקדש, כדי שלא יטעו הרואים ויחשבו שמותר לאכול קודשים בחוץ. כאמור לעיל (הערה 6), הגירסה בכתבי היד היא: "שלחו לו חכמים", וכנראה שתודוס חי לאחר החורבן; מה גם שהנהגת הזכר למקדש החלה לנהוג כנראה רק לאחר החורבן. לכן לא ניתן להסיק מדברי רש"י הללו את המסקנה הנ"ל. יוסף תבורי, פסח דורות, עמ' 79, מניח שבזמן הבית רוב יהודי העולם נשארו בבתיהם בחג, ולא עלו להקריב קרבן פסח. הוא דן בשאלה: "האם המשתתפים בסעודת החג מחוץ לירושלים הרגישו חובה לתת ביטוי לזכר למקדש בסעודת החג?". מסקנתו שלילית (עמ' 92). נראה שהנחת היסוד שיש מקום כלל לתת ביטוי לזכר למקדש בזמן הבית אין לה על מה להישען. כאמור, הנהגת זכר למקדש נתקנה ע"י ריב"ז לאחר החורבן (משנה סוכה ג, יא), והיא הונהגה אח"כ גם בתחומים נוספים, אך לא בזמן הבית. כך טען גם הרב מרדכי פוגלמן (לעיל הערה 6), אם כי אם כי גם הוא האריך להסביר את הנהגת תודוס ורבן גמליאל כהנהגת זכר למקדש בעקבות החורבן.
^ 34. בעניין זה ראה במאמר: "תקנת ריב"ז ליטול לולב לאחר החורבן, ומיסוד הנהגות זכר למקדש" פרק ד.
^ 35. הרב אליעזר בן יואל הלוי, ראבי"ה, ח"ב, מסכת פסחים, סימן תצח (עמ' 121).
^ 36. ר' יעקב ב"ר אשר, טור, או"ח, סימן תעו; הרב מרדכי בן הלל הכהן, המרדכי, חידושים לפסחים לג ע"א כותב: "וארצנו מקום שנהגו לאכול צלי בלילי פסחים". אך כפי הנראה יש כאן טעות סופר, ויש לגרוס: "מקום שנהגו שלא לאכול". כך העיר הרב חיים בנבשת, שיירי כנסת הגדולה, או"ח, פו ע"ב.
^ 37. לקט יושר, חלק א (או"ח), עמ' 86.
^ 38. הרב משה איסרליש, הרמ"א שם, סימן תסט, סעיף א; הרב מרדכי יפה, לבוש התכלת והחור, סימן תעו, סעיף א; מגן אברהם, שם, ס"ק א; טורי זהב, שם, ס"ק א; משנה ברורה, שם, ס"ק א.
^ 39. כך פסקו: הרי"ף לפסחים יז ע"ב–יח ע"א בדפי הרי"ף; רמב"ם, הלכות חמץ ומצה ח, יא, ובפירוש המשנה לביצה ב, ז; הריטב"א לפסחים נג ע"ב; רבינו אשר לפסחים פרק ד, סימן ו; רבינו יקותיאל משפירא, הלכות פסח מרבותינו הראשונים, עמ' עח; רבינו ירוחם ב"ר משולם, תולדות אדם, נתיב ה, חלק ד, מב ע"ד; טור, או"ח, סימן תסט וסימן תעו; שו"ע או"ח, סימן תעו, סעיף א.
^ 40. הרב יהודה עייאש, שו"ת בית יהודה, סימן נא (אלג'יר); הרב חיים יוסף דוד אזולאי (החיד"א), ברכי יוסף, או"ח, סימן תעו, סעיף א (איטליה); הרב יעקב חיים סופר, כף החיים, סימן תעו, ס"ק ב, וכן הרב חיים פאלאג'י, רוח חיים, סימן תעו, ס"ק א (תורכיה); הרב יוסף חיים, בן איש חי, פרשת צו, אות ל (עירק); הרב שלום מזרחי, שו"ת דברי שלום, חלק ד, סימן טז (ארם צובה וחלב); הרב אליהו ביטון, נתיבות המערב – מנהגי מרוקו, עמ' 104 (מרוקו); הרב משה הכהן, ברית כהונה, עמ' קמא (תוניס). הרב עובדיה יוסף, חזון עובדיה, חלק א, כרך ב, עמ' תשסט–תשפה, דן באריכות בשאלת אכילת צלי ביום ראשון של פסח, ומתוך דבריו עולה בבירור שהמקובל בקהילות ספרדיות הוא שבלילי פסחים נוהגים שלא לאכול צלי.
^ 41. זבולון בוארון, "מנהגי חג הפסח בקרב יהודי לוב", טעמה של הגדה, קריית ארבע תשנ"ד, עמ' 28, מעיד על שחיטת כבש לכבוד פסח אצל יהודי לוב, ומוסיף עוד שנזהרו שלא לומר: "שחטנו כבש לפסח" אלא: "שחטנו לחג", כדי שלא ייראה כאוכל קודשים בחוץ. עוד על שחיטת כבש לכבוד פסח אצל יהודי לוב, ראה: פריג'א זוארץ, "ממנהגי יהודי לוב", ילקוט מנהגים (ערך: א' וסרטייל), ירושלים תשל"ז, עמ' 232; מרדכי סטבון ואברהם הטל, "ממנהגי יהדות תונסיה", שם, עמ' 305, על שחיטת כבש אור לארבעה עשר לאחר בדיקת חמץ. הרב יששכר תמר, עלי תמר, מסכת פסחים, אלון שבות תשנ"ב, עמ' רמג, מעיד על מנהג יוצאי בוכרה, השוחטים כבשים לליל הסדר.
^ 42. הרב דוד משרקי, שתילי זיתים, סביב לשולחן ערוך הלכות פסח, עמ' רצה. כך הוא מביא בשמם של הרב יחיא צאלח, סידור תכלאל – עץ חיים, כה ע"ב; הרב יצחק ראצבי, הגדה של פסח נוסח תימן, עמ' מג; הנ"ל, שולחן ערוך המקוצר – עיני יצחק, או"ח, חלק ג, עמ' סא; הרב משה הררי, מקראי קדש, הלכות ליל הסדר, עמ' תפב, על מנהג בני תימן.
^ 43. כך מציין הרב יששכר תמר, עלי תמר, מסכת פסחים, אלון שבות תשנ"ב, עמ' רמג. בעמ' שג הוא כותב, שאמנם חכמים מחו בתודוס על הנהגתו, אך לא נזכר שבני רומי חדלו ממנהגם זה. י' רופא, "שני מנהגי חודש ניסן אצל יהודי רומא – גדי מקולס בליל פסח וצפיחית בדבש", ידע עם, כא (תשמ"ב), עמ' 79, כותב ששריד למנהג תודוס איש רומי הוא מנהג יהודי רומא ורוב קהילות איטליה, ששמים בקערת הסדר זרוע טלה צלוי, זכר לקרבן פסח, אם כי הוא איננו מציין אם היו אוכלים את הזרוע. הוא מביא בשם הרב שבתאי אלפרידו טואף, רבה של ליוורנו, שלא לוקחים זרוע שבשרה מרובה, כדי שלא יעלה על הדעת כאילו זה זבח פסח ממש, שאינו ניתן להקרבה, "אלא אם כן קיימת מדינה עברית, וקיים בית מקדש לאומי בירושלים".
^ 44. אמנם הרב יששכר תמר, עלי תמר, מסכת פסחים, עמ' רמג, כותב שבני הקהילות הספרדיות נוהגים לקנות "שה או גדי לפסח, זכר לקרבן פסח, ולקיים מה שנאמר: 'ויקחו להם איש שה לבית אבות' ". אך לא מצאנו הוכחות לכך שהם עושים זאת כזכר לקרבן הפסח.
^ 45. כבר בסידור רס"ג ובסדר עמרם גאון לא מופיע נוסח זה. הרי"ף כותב: "והשתא לא לימא בשר צלי, שלית לן פיסחא" (מסכת פסחים, כ ע"ב); רמב"ם, הלכות חמץ ומצה ח, ב; המאירי לפסחים קטו ע"א כותב: "ופרשו בגמרא שבזמן הזה, שאין פסח, לא יזכיר מבושל וצלי". הרב הרב יששכר תמר, עלי תמר, מסכת פסחים, עמ' שג משער, שגירסה זו של המאירי הוכנסה בימי הסבוראים, אך היא אינה מופיעה אלא במקצת נוסחאות. מכל מקום, בתקופת הסבוראים פסקו מלומר "כולו צלי". ראה: שמואל וזאב ספראי, הגדת חז"ל, עמ' 64–65.
^ 46. הרב עובדיה יוסף, שו"ת יחוה דעת, חלק ג, סימן כז, נשאל אודות מושב שבו נהגו לאכול את זרוע הצלי של קערת הסדר, ואף לברך עליו "אקב"ו על אכילת הפסח". הר"ע יוסף מציין לפוסקים ששללו מנהג זה, ולדעתו העושים כן נושאים שם ה' לשווא, וחייבים נידוי כפי שנאמר לתודוס איש רומי. זהו מנהג טעות, ויש לבטלו. לא ברור מהו מקור מנהגם של בני אותו מושב, ולאיזו עדה הם שייכים, והאם זוהי מסורת קדומה או הנהגה חדשה, אך יש עדויות על קהילות שנוהגים כך, ויתכן שבני אותו מושב שייכים לאחת מעדות הללו. הרב דוד משרקי, שתילי זיתים, סביב לשו"ע, הלכות פסח, פתח תקוה תשנ"ה, עמ' רעז, כותב שמנהג בני תימן לאכול את הזרוע=צלי. הרב יצחק ראצבי, שו"ע המקוצר – עיני יצחק, או"ח, חלק ג, עמ' מט, מציין שמנהג טריפולי לאכול את זרוע הצלי. הרב חיים סתהון, ארץ חיים – מנהגי ארץ ישראל, עמ' 73, מעיד שכך נהגו הספרדים בארץ ישראל; הרב אברהם חמרא, זכור לאברהם, "מנהגי דמשק", (עורך: הרב אביגדור ברגר), חולון תשנ"ה, עמ' תכ, מעיד על מנהג דמשק: "בקערת הסדר לוקחים זרוע של עגל ומבשלים אותו זכר לפסח, ולוקחים ביצה וצולים אותה זכר לחגיגה, ואוכלים אותם בליל הסדר".
^ 47. ראה: הרב עובדיה יוסף (בהערה הקודמת); הנ"ל, חזון עובדיה, חלק א, כרך ב, עמ' תשסט–תשפה.
^ 48. הרש"ש לפסחים נג ע"א. דברי הרש"ש הובאו גם אצל הרב יעקב חיים סופר, כף החיים, סימן תעו, ס"ק א, וכן אצל הרב חיים פאלאג'י, מועד לכל חי, סימן ז.
^ 49. הרב עובדיה יוסף, חזון עובדיה, חלק ב, עמ' קעו. הרב אפרים גרינבלט, שו"ת רבבות אפרים, חלק ב, סימן קלח, כותב שאין לאסור "בסתם בשר צלי, ופוק חזי מאי עמא דבר, שעושים חתונות מפוארות באותו לילה ואוכלים צלי, ולא מיחה אדם מעולם כמדומני". נראה שזו שגגה, מאחר שלא נהוג להתחתן ביום ט"ו אייר, בשל מנהגי האבילות של ספירת העומר.
^ 50. הרב יוסף באב"ד, מנחת חינוך, מצוה ז, אות ג (עמ' מח).