ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

מדוע מסתכלים על הארץ באופן שטחי? ;">

דף הבית ספריה אמונה כתבי הראי"ה שיעורים בספר אורות אורות ארץ ישראל Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

תמוז תשס"ח

מדוע מסתכלים על הארץ באופן שטחי?

אורות ארץ ישראל, פרק ב



סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לעלוי נשמת
ר' חיים שלמה בן ר' יעקב איל

עַל־יְדֵי הִתְרַחֲקוּת מֵהַכָּרַת הָרָזִים בָּאָה הַהַכָּרָה שֶׁל קְדֻשַּׁת אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל בְּצוּרָה מְטֻשְׁטֶשֶׁת. עַל־יְדֵי הַהִתְנַכְּרוּת אֶל סוֹד ד' נַעֲשׂוֹת הַסְּגֻלּוֹת הָעֶלְיוֹנוֹת שֶׁל עֹמֶק הַחַיִּים הָאֱלֹהִיִּים לִדְבָרִים טְפֵלִים שֶׁאֵינָם נִכְנָסִים בְּעֹמֶק הַנְּשָׁמָה, וּמִמֵּילָא יֶחְסַר הַכֹּחַ הַיּוֹתֵר אַדִּיר בְּנִשְׁמַת הָאֻמָּה וְהַיָּחִיד, וְהַגָּלוּת מוֹצֵאת הִיא חֵן מִצַּד עַצְמוּתָהּ; כִּי לַמַּשִּׂיג רַק אֶת הַשֶּׁטַח הַגָּלוּי לֹא יֶחְסַר שׁוּם דָּבָר יְסוֹדִי בְּחֶסְרוֹן הָאָרֶץ וְהַמַּמְלָכָה וְכָל תָּכְנֵי הָאֻמָּה בְּבִנְיָנָהּ. יְסוֹד צְפִיַּת הַיְשׁוּעָה הוּא אֶצְלוֹ כְּמוֹ עָנָף צְדָדִי שֶׁאֵינֶנּוּ יָכוֹל לְהִתְקַשֵּׁר עִם עֹמֶק הַכָּרַת הַיַּהֲדוּת, וְזֶה בְּעַצְמוֹ הוּא הַדָּבָר הַמֵּעִיד עַל חֶסְרוֹן־הַהֲבָנָה שֶׁיֵּשׁ בְּשִׁטָּה מְעַטַּת־הַלְּשַׁד כָּזֹאת. לֹא שׁוֹלְלִים אֲנַחְנוּ כָּל מִין צִיּוּר וַהֲבָנָה הַמְיֻסָּד עַל יַשְׁרוּת וְרִגְשֵׁי דֵּעָה וְיִרְאַת שָׁמַיִם בְּאֵיזוֹ צוּרָה שֶׁהִיא, רַק אֶת אוֹתוֹ הַצַּד שֶׁשִּׁטָּה כָּזֹאת תַּחְפֹּץ לִשְׁלֹל אֶת הָרָזִים וְאֶת הַשְׁפָּעָתָם הַגְּדוֹלָה עַל רוּחַ הָאֻמָּה, כִּי זֶהוּ אָסוֹן שֶׁאָנוּ חַיָּבִים לִלְחֹם אִתּוֹ, בְּעֵצָה וּבִתְבוּנָה, בִּקְדֻשָּׁה וּבִגְבוּרָה.


פרקים א-ב קשורים זה בזה. בפרק א' אומר הרב, שאין נכון להסתכל על ארץ ישראל כמסגרת חיצונית ומסביר זאת באופן עמוק. בפרק ב' מסביר הרב את הסיבה לכך שאנשים מסתכלים על ארץ ישראל בצורה שטחית.

עַל־יְדֵי הִתְרַחֲקוּת מֵהַכָּרַת הָרָזִים בָּאָה הַהַכָּרָה שֶׁל קְדֻשַּׁת אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל בְּצוּרָה מְטֻשְׁטֶשֶׁת.


רזי תורה לבושים
אנשים לא עוסקים ברזי התורה, לומדים את הצד הפשטני, הלכתי, הדרושי, המוסרי, אך לא את הצד הסודי-הפנימי. קדושה איננה דבר שכלי, וכל דבר ששייך לקדושה תפיסתו והשגתו רק על ידי רזי התורה. קדושת ארץ ישראל איננה יכולה להיות מושגת ללא השפעה מלימוד הרזים.
לפעמים רזי התורה באים בלבוש שונה ועל כן סגנונם שונה מהסגנון המקובל של סודות התורה. בהוצאות הראשונות של ספרי המהר"ל כתוב בדף הפתיחה - "פירוש על אגדות חז"ל על פי הקבלה", אף על פי שהמהר"ל לא כותב בסגנון המקובל בסתרי התורה, ואינו משתמש בביטויים המיוחדים להם. המהר"ל הלביש את דברי הקבלה ברעיונות שכליים. גם החסידות יונקת מהקבלה ואף משתמשת לפעמים בביטויים קבליים, אך הרעיונות החסידיים הם שכליים-רגשיים. כלומר, ישנם לבושים שונים לתורה הפנימית. אחד הלבושים הוא ספרי הרב שיונקים מהעומק הרזי של התורה. הרב מלביש אותם בסגנון ספרותי, שירי, חוויתי. השורש של דבריו הוא בפנימיות התורה.

עַל־יְדֵי הַהִתְנַכְּרוּת אֶל סוֹד ד' נַעֲשׂוֹת הַסְּגֻלּוֹת הָעֶלְיוֹנוֹת שֶׁל עֹמֶק הַחַיִּים הָאֱלֹהִיִּים לִדְבָרִים טְפֵלִים שֶׁאֵינָם נִכְנָסִים בְּעֹמֶק הַנְּשָׁמָה, וּמִמֵּילָא יֶחְסַר הַכֹּחַ הַיּוֹתֵר אַדִּיר בְּנִשְׁמַת הָאֻמָּה וְהַיָּחִיד, וְהַגָּלוּת מוֹצֵאת הִיא חֵן מִצַּד עַצְמוּתָהּ; כִּי לַמַּשִּׂיג רַק אֶת הַשֶּׁטַח הַגָּלוּי לֹא יֶחְסַר שׁוּם דָּבָר יְסוֹדִי בְּחֶסְרוֹן הָאָרֶץ וְהַמַּמְלָכָה וְכָל תָּכְנֵי הָאֻמָּה בְּבִנְיָנָהּ.


עבודת ה' ציבורית

התנכרות אל סוד ד' חריפה מהתרחקות. יש שאינם מבינים את עומק פנימיות הקבלה ומקור אמיתיותה. לפעמים זה נובע מפחד שמא לא יבינו את הדברים, ולפעמים מתוך מחשבה שהדברים הללו מיסטיים-רגשיים ואינם מבוססים. בהסתכלות כזו, כל הסגולות העליונות של עומק החיים האלוקיים נעשים דברים טפלים, שאינם נכנסים לעומק הנשמה. הם אומרים שזוהי מין רגשנות שאיננה העיקר. כשכך מסתכלים על הדברים חסרה הנשמה.

מי שמסתכל בצורה חיצונית יכול לחשוב שבחוץ לארץ הוא מקיים את המצוות בהידור יותר. למשל, באמריקה מי שאינו עובד מקבל ביטוח לאומי גדול יותר מאשר בארץ, ואפשר להיות בחור ישיבה מעולה. וכן בצרפת, שיש בעיה של מיעוט ילודה, מי שיש לו 4-5 ילדים יכול לקבל די כסף מביטוח לאומי, וכלל לא לעבוד. כך אפשר לפתוח כוללים גדולים. אין הבנה של מושג עבודת ה' של האומה. רואים את התורה כאילו היא מדריכה כל אחד ואחד באופן אישי איך הוא צריך לעבוד את ה'. אין עבודת ה' לאומית-ציבורית. המניין נועד כדי שלכל אחד תהיה חברה, כלומר הצורך בציבור הוא כדי לעזור לפרט. אדם שמתפלל במניין מתפלל יותר בכוונה. זאת בדומה לשותפות, שמטרתה היא שכל אחד ירויח יותר. אך האמת היא, שציבור הוא משהו אחר. בציבור לא כל אחד בא לקחת, אלא לתת. כשיש הופעה ציבורית זוהי מציאות חדשה.

יש חושבים שהתורה איננה יכולה להדריך בענייני מלחמות והסכמים מדיניים, אלא זה שייך רק למדינאים. הם מבינים שהתורה מתערבת רק בשאלה איזו תרנגולת מותר לאכול, ומה מותר לעשות בשבת - זהו התפקיד של הרבנים, אך בעניינים מדיניים אין היא מתעסקת ואין זה עניינה. כך התרגלו לתפוס את התורה בחוץ לארץ. אך לא כן הדבר. התורה מדריכה את כלל ישראל ויש הלכות מלחמה - לא רק הדרכה לכל אחד אם הוא צריך לצאת לצבא, אלא גם עניינים כלליים - התייעצות עם הסנהדרין והנביא. אין לעשות מלחמה ללא הדרכה תורנית, כיון שבעצם עיקר ההופעה של כבוד שמים בעולם הוא דוקא על ידי עם ישראל כאומה ולא כפרטים, שהם חלק מהכלל. זהו הגודל של עבודת בית המקדש, שכלל ישראל מביא בכל יום קרבן אחד בבוקר וקרבן אחד בערב. זה אינו קרבן פרטי של הכהן, אלא כלל ישראל מתאחד כעם העובד את ריבונו של עולם. כל קרבנות הציבור הם גדולים מפני שהם שייכים לכלל האומה. זוהי עבודת ה' של הכלל.

יש אנשים שאומרים - אני לא יכול להתפלל בכותל כי אי אפשר להתרכז שם. פה צועקים, שם נמצאים במקום אחר בתפילה, כאן בוכים וקוראים תהילים. בבית הכנסת שלי אני יכול להתרכז. אם אדם חושב שעיקר עבודת ה' שלו היא שתהיינה לו הרגשות שהוא עובד את ה', אז יתכן שהוא ירגיש שדווקא כשהוא מתפלל לבד בביתו הוא יכול לצעוק ולהתרגש, ותפילתו מתרוממת עד גבהי שחקים, ואילו בציבור לא נוח לו להביע את רגשותיו בצורה הטבעית והפשוטה. הסתכלות כזו היא טעות. על-פי תפיסה זו, כשבעזרת ה' יבנה בית המקדש, יהיה קשה יותר לעבוד את ה', שכן לא באים אלא לראות את הכהן הגדול מקריב קרבנות. אבל באמת, אם אדם מסתכל במה הקדוש ברוך הוא שמח יותר, איך כבוד ה' מתגלה יותר על ידו, הרי שבתפילה בכותל יש הרבה אנשים יחד וזהו גדר אחר לגמרי, אפילו שיש אי שקט וקשה יותר להתפלל. יש הבדל בין מצוה הנעשית על ידי יחיד ומצוה הנעשית על ידי רבים. "ורדפו מכם חמשה מאה ומאה מכם רבבה ירדופו" 1 , כי שניים הם יותר מאחד ועוד אחד.

אנטישמיות - למה?
כפי שהזכרנו, האנטישמיות נובעת מקנאה ושנאה כלפי עם ישראל, המסכן את דרכי האמונות של העולם. ההשקפה של אותם רשעים ארורים, הגרמנים, הייתה של התגוננות. הם כביכול מתגוננים מעם ישראל המסכן אותם. מה שהם חידשו זה, שכל אחד שנולד יהודי יש לו גֵן שהוא אינו יכול להשתחרר ממנו, ועל כן הוא מסוכן. כלומר, לא רק מי שנושא את השקפת היהדות בגלוי הוא מסוכן אלא כל מי שנולד יהודי. זאת מתוך תפיסה שלעם ישראל יש טבע מיוחד,עוצמתי ומפחיד. כמובן הכל מעוות, אבל התפיסה שעם ישראל הוא עם מיוחד זהו השורש של האנטישמיות. בכל מצב ובכל דור שונאים את עם ישראל. פעם אמרו שהאנטישמיות נובעת מכך שהיהודים עשירים ושולטים על העולם, פעם בגלל שהם עניים ודוחים, פעם בגלל שהם סוציאליסטים , פעם כי הם הובילו את המהפכה הקומוניסטית, פעם בגלל רוטשילד.. ובכל פעם מצאו סיבה אחרת. המשותף בכל המקרים והמצבים הוא שעם ישראל הוא עם ה', עם התורה. כעת, האנטישמיות מרוכזת כנגד מדינת ישראל אף שאינה מוכרזת כדתית. כולם ב"סכנה" שישובו בתשובה. העובדה הזו מראה שרואים במציאות הציבורית את ההופעה היותר בולטת של עם ישראל. עם ישראל "גוי אחד בארץ" - דוקא בארץ הם נקראים אחד 2 .

שלושה דברים מגדירים את הגלות, כפי שאומר המהר"ל בתחילת נצח ישראל: א. חוץ לארץ. ב. עול שעבוד מלכויות. ג. פיזור. ולעומת זאת, גאולה היא: א. בארץ. ב. תחת שלטון עצמי. ג. כשכל ישראל בארצו. הכלל לא יכול להופיע באופן השלם אלא בארץ ישראל.

יְסוֹד צְפִיַּת הַיְשׁוּעָה הוּא אֶצְלוֹ כְּמוֹ עָנָף צְדָדִי שֶׁאֵינֶנּוּ יָכוֹל לְהִתְקַשֵּׁר עִם עֹמֶק הַכָּרַת הַיַּהֲדוּת, וְזֶה בְּעַצְמוֹ הוּא הַדָּבָר הַמֵּעִיד עַל חֶסְרוֹן־הַהֲבָנָה שֶׁיֵּשׁ בְּשִׁטָּה מְעַטַּת־הַלְּשַׁד כָּזֹאת.

ללא היסוד הפנימי, הציפייה לישועה היא כביכול עוד מצוה מני רבות. יש הבדל בין צִפִּיָּה לצְפִיָּה. אחת השאלות הראשונות ששואלים את האדם בבואו ליום הדין היא "ציפית לישועה?". אפשר לקרוא "צפית לישועה". ציפיה היא לחכות לישועה, לעומת צפייה שהיא ראייה. יש מצבים שצריכים כבר לראות את הישועה. האם אתה רואה את הישועה? "קול צופיך נשאו קול יחדיו ירננו" 3 . הצופים עומדים למעלה ורואים למרחקים גדולים יותר. מי שנמצא למעלה רואה את הישועה ומכריז על כך. יש לפרש תמיד את המילה הזו בשתי המשמעויות. בדרך כלל הכוונה היא לציפיה. הרצי"ה, ואולי גם הרב, חידשו שצריך גם לראות את מהלכי הישועה שכבר הולכים ומתגלים.
אם כן, אומר הרב, הציפיה למשיח יכולה להיתפס כמצוה נוספת בלבד. אך באמת זהו דבר מרכזי, שבלעדיו כל הופעת התורה מצומצמת.

לֹא שׁוֹלְלִים אֲנַחְנוּ כָּל מִין צִיּוּר וַהֲבָנָה הַמְיֻסָּד עַל יַשְׁרוּת וְרִגְשֵׁי דֵּעָה וְיִרְאַת שָׁמַיִם בְּאֵיזוֹ צוּרָה שֶׁהִיא, רַק אֶת אוֹתוֹ הַצַּד שֶׁשִּׁטָּה כָּזֹאת תַּחְפֹּץ לִשְׁלֹל אֶת הָרָזִים וְאֶת הַשְׁפָּעָתָם הַגְּדוֹלָה עַל רוּחַ הָאֻמָּה, כִּי זֶהוּ אָסוֹן שֶׁאָנוּ חַיָּבִים לִלְחֹם אִתּוֹ, בְּעֵצָה וּבִתְבוּנָה, בִּקְדֻשָּׁה וּבִגְבוּרָה.

השקפת הרש"ר הירש
כאן רואים שהרב מתכוון לדרך מאוד מוגדרת, אך לא נוקט בשמה. הרצי"ה היה מרחיב כאן מאוד את הדיבור על כך שכוונת הרב היא לשיטתו של הרש"ר הירש. הייתה לו שיטת הסברה מיוחדת מאוד על פרשת השבוע, ובהשקפת עולמו שלל את החשיבות לבוא לארץ ישראל. הוא אמר שבכל מקום יש לעם היהודי תפקיד, ודיבר על כך שאין ערך מיוחד בשאיפה לעלות לארץ ולקיבוץ גלויות. אומר הרב - אין אנו שוללים ביאורי תורה שיש בהם שכל ישר ויראת שמים, אלא את מה שהשיטה הזו חפצה לשלול את הרזים.
אנחנו נולדנו למציאות של ארץ ישראל ולא יכולים להבין את המיעוט בערכה, אבל באותה תקופה של הרב – הבנת הערך של ארץ ישראל לא הייתה כל כך פשוטה.

הרצי"ה היה מאריך בכך שהיו בגרמניה גדולי תורה רבים, שמדרגת רש"ר הירש לא הייתה כמדרגתם, ויש להעמיד כל דבר במקומו. אך אין עניין להאריך בדברים אלו, כי הם אינם אקטואליים. היו לו רעיונות יפים מאוד על התורה, ואין ספק שהוא היה מחנך דגול. הקהילה שלו הייתה לתפארת. ההתנגדות אליו הייתה בנקודה זו של ארץ ישראל, ובעניין הקהילות הנפרדות. בכל ארץ שהיו בה יהודים הייתה הנהלה כוללת של כל היהודים דתיים וחילוניים, והיא נהלה את הקשר עם הממשלה של הגויים. הממשלה רצתה בדבר הזה. הרב הירש אמר שיש להיפרד מהחילונים ובודאי מהמתבוללים ולעשות קהילה נפרדת. הנציב מוולאז'ין 4 התנגד לכך מאוד, ואמר שאנחנו כל כך חלשים וכל העולם נגדנו ועל כן לא יתכן שניפרד, אלא יש לעמול על ריבוי אורה של תורה. הוא אמר שהפרדת הקהילות היא כחרב החותכת בגוף החי. הייתה לכך התנגדות של הרבה גדולי ישראל. לאחר מכן בכל זאת התפתח רעיון ההיפרדות בהונגריה ובעוד מקומות.

השקפה זו של הרב הירש, בעניין היחס לארץ ישראל, אומצה לאחר מכן על ידי אגודת ישראל, שלא שמה לה את הדגל של קיבוץ גלויות והעלייה לארץ ישראל כדגל מרכזי, כי אם חיזוק היהדות בכל מקום שהוא. היו רבים שהתנגדו לעלות משום שהעוסקים בעלייה היו רחוקים מתורה ויש סכנה שיתקלקלו. מכל מקום, נושא העלייה לארץ לא היה במרכז. חושבים על הידורים בכל מצוה ומצוה, אך לא על הידור במצוות יישוב הארץ, ובמצוה לחיות בארץ. מי שמקיים מצוות בארץ ישראל זו איכות אחרת לגמרי. החפץ חיים אמר שהמצוות בארץ גדולות פי עשרים או ששים (יש מחלוקת בדבריו). גם פי עשרים זה המון. בכל רגע ורגע אדם מקיים מצוה. ספר חרדים אומר שאדם צריך להיות תמיד בשמחה, כיון שיש לקיים מצוות בשמחה, הרי אדם שנמצא בארץ מקיים מצוה בכל רגע ורגע. היום יש קהילות חרדיות גדולות ברחבי העולם שהולכות וגדלות. יש שם כוללים גדולים ומרכזים תורניים. לעומת זאת, אין שם כוללים גדולים ציוניים, כי מי שהוא ציוני עולה לארץ. אי אפשר להקים ישיבה ציונית בחוץ לארץ, כי היא איננה מחזיקה מעמד. אחרי חצי שנה כולם עולים. אבל גם בציבור החרדי, אף אם אין זו המגמה המרכזית, שולחים את הילדים ללמוד כאן בארץ ישראל. יש כאן ישיבות גדולות כמו מיר ובריסק וכן מרכזי תורה גדולים נוספים. הרבה יהודים מאמריקה באים ללמוד בעיקר בירושלים. חלק מההתפתחות הרוחנית שלהם הוא הגידול וההתחזקות בישיבות בארץ. יתכן שהסיבה המרכזית היא שהישיבות בארץ הן בעלות עוצמה רוחנית גדולה, אבל אחת הסיבות היא גם עצם הישיבה בארץ ישראל. אמנם, אין זה ברור שהתלמיד העולה לכאן יקבע את מקומו ויישאר בארץ, והדבר מצער, שכן אילו כל הציבור הדתי היה עולה לארץ, פני מדינת ישראל היו שונים. כמה מאות אלפי יהודים שומרי תורה ומצוות נוספים בארץ, יכולים היו לעשות שינוי משמעותי. מן הסתם שגם נזכה לזה בעתיד.

אם כן, אומר הרב, שהסיבה המרכזית לחוסר ההכרה בערך הגדול של ארץ ישראל היא התעלמות מהחלק הפנימי הרזי של התורה, החלק שבו אפשר ללמוד את המושגים העמוקים של קדושת ארץ ישראל.



^ 1.ויקרא כו, ח.
^ 2.זוהר אמור צג, ב.
^ 3.ישעיהו נב, ח.
^ 4.עיין שו"ת משיב דבר חלק ג, סימן י. ועיין עוד שם חלק א, סימן מד "כך ישראל בעמים אין להם תקנה אלא להיות אבן ישראל, היינו שיהיו מחוברים באגודה אחת, אז אין אומה ולשון יכולים לאבדם, והיאך נאמר להפריד איש מרעהו ובאו אומות העולם ושטפונו מעט מעט, ח"ו".
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il