ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

ר' נחמן מברסלב וספיחי מוצאי השביעית ;">

דף הבית בית מדרש משפחה חברה ומדינה ארץ ישראל ומצוותיה מצוות התלויות בארץ שמיטה הקרקע והפירות Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

יא' תמוז תשע"ה

ר' נחמן מברסלב וספיחי מוצאי השביעית


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
שולמית חייה בת יעל

חלק א: איסור הקציר במוצאי השביעית

בירושלמי במסכת דמאי (פ"ב, דף ח, ב) מובאת התלבטות לגבי הספיחים (שצמחו בשנת השמיטה - ויצאו לשנה השמינית), והיא נותרת ללא הכרעה:
"ולעניין ספחים: מראש השנה (של השנה השמינית) ועד חנוכה – אִסּוּר ספחין, מן החנוכה ועד העצרת (חג שבועות) – הֶתֵּר ספחין, מן העצרת ועד ראש השנה (של השנה התשיעית!!) - צריכה (הבעיה צריכה עיון ולא הוכרעה)"

הירושלמי מבאר שהספיחים שצמחו בשנה השביעית (שנת השמיטה) ויצאו לשנה השמינית - אסורים רק עד החנוכה, ובתקופה שמן החנוכה עד העצרת הספיחים האלו כבר מותרים. והירושלמי מתלבט שמא צריך לחזור ולאוסרם בתקופה שמן העצרת ועד ראש השנה של השנה התשיעית. אך התלבטות הירושלמי תמוהה ביותר!! מה הטעם לחזור ולאסור את הספיחים אחרי שהתירו אותם?!

בנוסף לכך, לשון הירושלמי אינה מובנת!! הלשון - "מראש השנה ועד חנוכה אִסּוּר ספחין" – משמעה שאיסור הספיחים קיים רק מראש השנה של מוצאי שביעית (השנה השמינית) ועד החנוכה; והרי הדבר אינו מדויק. חכמים אסרו את כל הספיחים כבר בשנה השביעית עצמה; ולפיכך, הירושלמי היה צריך לומר "ולעניין ספחים: עד חנוכה אִסּוּר ספחין". מדוע הירושלמי נוקט לשון שמשמעה שאיסור הספיחים מתחיל דווקא מ"ראש השנה" של מוצאי השנה השביעית?!

בירושלמי במסכת דמאי (פ"ב, דף ח, ב) מובאת התלבטות לגבי הספיחים (שצמחו בשנת השמיטה - ויצאו לשנה השמינית), והיא נותרת ללא הכרעה:
"ולעניין ספחים: מראש השנה (של השנה השמינית) ועד חנוכה – אִסּוּר ספחין, מן החנוכה ועד העצרת (חג שבועות) – הֶתֵּר ספחין, מן העצרת ועד ראש השנה (של השנה התשיעית!) - צריכה (הבעיה צריכה עיון ולא הוכרעה)"

הירושלמי מבאר שהספיחים שצמחו בשנה השביעית (שנת השמיטה) ויצאו לשנה השמינית - אסורים רק עד החנוכה, ובתקופה שמן החנוכה עד העצרת הספיחים האלו כבר מותרים; והירושלמי מתלבט שמא צריך לחזור ולאוסרם בתקופה שמן העצרת ועד ראש השנה של השנה התשיעית. אך ההתלבטות תמוהה ביותר! מה הטעם לחזור ולאסור את הספיחים אחרי שהתירו אותם?!

נוסף לכך, לשון הירושלמי אינה מובנת! הלשון - "מראש השנה ועד חנוכה אִסּוּר ספחין" – משמעה שאיסור הספיחים קיים רק מראש השנה של מוצאי שביעית (השנה השמינית) ועד החנוכה; והרי הדבר אינו מדויק. חכמים אסרו את כל הספיחים כבר בשנה השביעית עצמה; ולפיכך, הירושלמי היה צריך לומר "ולעניין ספחים: עד חנוכה אִסּוּר ספחין". מדוע הירושלמי נוקט לשון שמשמעה שאיסור הספיחים מתחיל דווקא מ"ראש השנה" של מוצאי השנה השביעית?!

קיומו התמוה של הבל

כדי להעמיק בדברי הירושלמי התמוה, צריך להשוות אותם למדרש תמוה. בבראשית רבה (כב, ג-ד) מובא מדרש מפליא שמתייחס לקין ולהבל:
" שלשה הן שהיו להוטים אחר (עבודת) האדמה, ולא נמצא בם תועלת, ואלו הן: קַיִן - '[וְקַיִן הָיָה] עֹבֵד אֲדָמָה'. נוח – 'וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה'. עוזיהו – '... כִּי אֹהֵב אֲדָמָה הָיָה'.
' וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים ' - ר' אליעזר ורבי יהושע (נחלקו אימתי נברא העולם), ר' אליעזר אמר בתשרי נברא העולם, רבי יהושע אמר בניסן נברא העולם, מאן דאמר (מי שאמר) בתשרי נברא העולם - עשה הבל קיים מן החג (סוכות) ועד החנוכה. מאן דאמר (מי שאמר) בניסן נברא העולם - עשה הבל קיים מן הפסח ועד העצרת. בין לדברי אלו בין לדברי אלו - הכל מודים שלא עשה הבל בעולם יותר מחמשים יום."

המדרש קשה. מנין הימים שמסוף חג הסוכות ועד תחילת חג החנוכה הוא יותר משישים יום, וכיצד יתכן לומר "הכל מודים שלא עשה הבל בעולם יותר מחמשים יום"?!
כמו כן קשה להבין כפשוטו שהבל היה רועה צאן כאשר הוא היה תינוק פחות מבן חמישים יום?

שיטת רבי שמעון בר יוחאי
לאחר שאדם הראשון אכל מעץ הדעת, הוא נענש - " בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם ". לשיטת רשב"י (ויקרא רבה, פרשה לה) העונש אינו החלטי; ואם האדם פונה לעבר דרך הארץ, לעבר כיכר הלחם, - הוא לוקה וצריך לעמול לפרנסתו; אך אם הוא עמל בתורה – הקב"ה יזמין לו את כיכר לחמו. אדם הראשון ידע זאת, אלא שנגזר עליו ועל צאצאיו שלאחר שהם יאכלו מן התבואה הם ישתגעו; והם יתחילו להאמין שאם הם לא ייקחו מעט מהתבואה ויזרעו אותה באדמה ויקצרו אותה – לא תהיה להם תבואה בשנה הבאה.
אדם הראשון חיפש כיצד להשתחרר ולהירפא מהשיגעון שהוא אמור להילכד בו. אדם הראשון נח ביום השבת, והוא לא עמל אז בהשגת תבואתו. והוא החליט לאמץ את רעיון המנוחה גם לגבי מחזור השנים. ובכל שנה שביעית - הוא לא יעמול בהשגת תבואה חדשה. ולאחר שבע מחזורים כאלו, הוא ישבות גם בשנה הארבעים-ותשע וגם בשנה ה"חמישים". והשנה ה"חמישים" תסמל עבורו את האפשרות להיכנס לעולם של חרות מהשיגעון שנגזר עליו.

התקופות המשוגעות
ביציאת נוח מן התיבה מוזכרות עונות השנה ולאחר מכן הקשת (בראשית ח, כב – ט, טז). במאמר הקודם "ר' נחמן מברסלב והחריש בערב השביעית" התבאר שלשיטת רשב"י, נוח חלק על "מחשבת השמיטה" של אדם הראשון. נוח היה סבור שיש עונות שנה שמתייחדות בפעילות בני אדם בשדה. והוא רצה שהטבע הזה יישמר, והקב"ה כרת עימו על כך את ברית הקשת.
לשיטת רשב"י, התורה רוצה שעם ישראל יתקן את טעותו של נוח. בספר שמות (לד, כא) נאמר:
"שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת ".

אונקלוס החליף את החריש בזריעה, ותרגם באופן הבא: " בזרועא ובחצדא תנוח". לשיטת רשב"י, אונקלוס סבור שהכתובים "חָרִישׁ" ו"קָּצִיר" אינם מתייחסים לפעולות החריש והקציר, אלא לתקופות בשנה. החרישה והזריעה מתבצעות שתיהן בתקופת "תשרי"; ולכן התקופה שנקראת אצל נוח " זֶרַע ", נקראת במצוות השמיטה בשם " חָרִישׁ ". התורה מצווה על ישראל להשתחרר פעם בשבע שנים מברית הקשת; ולשבות אפילו בזמנים ה"משוגעים", תקופת החריש ותקופת הקציר. התורה קוראת לתקופה הזו " חָרִישׁ " – מפני שפעולת החָרִישׁ מעיקה יותר מהזריעה שנעשית באותה התקופה.

איסור שני פרקים הראשונים
רשב"י דורש במכילתא שלו (מכילתא דרשב"י, לד, כא), שהתורה הזכירה את העונות הללו לא רק כדי לשבות בהן בשנת השמיטה עצמה, אלא גם כדי ללמדנו שראוי לשבות בעונות האלו גם בערב השביעית וגם במוצאי השביעית. כאשר איסור העבודה בערב השביעית ואיסור העבודה במוצאי השביעית בנויים על קשר בין החריש והקציר:
"ור' שמעון אומר: שבות מן החריש - בשעת קציר, ושבות מן הקציר - בשעת חריש."

לשיטת רשב"י הקשר הזה הוא קדום ביותר, והוא מתבסס על עיקרון שמרומז במשל התבואה המְשַׁגַּעַת של רבי נחמן מברסלב זצוק"ל. (מובא בספר "כוכבי אור" לר' אברהם ב"ר נחמן מטולטשין זצ"ל, בחלק "ספורים נפלאים"):
"המשל מהתבואה. שפעם אחת אמר המלך לאהובו, השני למלך : באשר אני חוזה בכוכבים, רואה אני שכל התבואה שתגדל בשנה הזאת, מי שיאכל ממנה יהיה נעשה משוגע, אם כן יטכס עצה (כיצד להתגונן מפני הצרה הזו). ואמר לו שעל כן יכינו בעדם תבואה (ישמרו עבורם תבואה ישנה) שלא יצטרכו לאכול מהתבואה הנ"ל. וענה לו המלך : אם כן כשאנחנו לבד לא נהיה משוגעים, וכל העולם יהיה משוגע, אז יהיה להפך - שאנחנו נהיה (נחשבים) משוגעים. על כן בודאי (לא נוכל להימנע ואף אנו) נצטרך לאכול מן התבואה (החדשה), אבל רק זה (נעשה), שנסמן סימן על מצחנו, שנדע - על כל פנים - שאנחנו משוגעים. שאם אהיה מסתכל על מצחך וכן כשתסתכל על מצחי נדע מהסימן - שאנחנו משוגעים."

ה"תבואה" הסמל המרכזי של המשל - מרמזת ל"תבואה" של "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם", ו"המלך" במשל של רבי נחמן מברסלב הוא אדם הראשון.
אדם הראשון החליט לאסור על עצמו את החריש בערב השביעית מהשעה שהוא יצא בשמחה לקציר החִטִּים - בשלב שבו הם כבר בשלים לעשיית בצק טוב לכיכר הלחם של "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם ". קציר זה חל בזמן העצרת . ולשיטת רשב"י חז"ל המשיכו את מחשבת אדם הראשון, ואסרו גם הם לחרוש בשדה האילן בערב השביעית - מן העצרת ואילך. ה"שני למלך" במשל של רבי נחמן מברסלב - הוא הבל. עיקר עיסוקו של הבל היה רעיית צאן, אולם הוא עסק מעט גם בעבודת האדמה, כפי שנהג אביו. הבל החליט לאסור על עצמו את החריש בערב השביעית - בשעה שהוא יצא בשמחה לקציר השְׂעוֹרִים בשלב ה"אביב", כשהם כבר ראויים לאכילה ראשונית. לשיטת רשב"י חז"ל המשיכו את מחשבתו של הבל, ואסרו לחרוש בשדה רגילה בערב השביעית - מן הפסח ואילך.

האיסורים ש"המלך" ו"השני למלך" אסרו על עצמם הם תמוהים , שהרי הם לא אסרו על עצמם את החרישה בשמיטה עצמה, ומדוע הם אסרו אותה בערב השמיטה. אולם דווקא הצד התמוה שבדבר - מהווה "סימן על המצח" שנועד להזכיר להם שהם לכודים בשיגעון. הם שמחים ביציאה לעמל הקציר שהם צריכים להיות עצובים בו, והם עצובים מביאת השמיטה שהם צריכים להיות שמחים לקראתה.

כאשר המדרש-רבה אומר "עשה הבל קיים מן הפסח ועד העצרת" הוא מרמז ל"פרק התורה" שהבל הוסיף וחידש בעולם. התורה הזו היא הקיום שנותר ממנו בעולם; ורשב"י שיחזר את פרק התורה הזה במשנה במסכת שביעית.

איסור הקציר במוצאי השביעית
לשיטת רשב"י צריך לעשות "סימן על המצח" גם במוצאי השביעית – ולאסור את הקציר בתקופת החריש. אולם הקציר אסור בשמיטה עצמה, ואם ממשיכים לאסור אותו גם במוצאי השמיטה, אין כאן איסור תמוה במיוחד – שיכול לשמש כ"סימן על המצח".

איסור תמוה - מוזכר בפרוש רבנו חננאל. בסוגיה במסכת ראש השנה (דף ט, א) מובאת דרשת ר' עקיבא לגבי האיסורים האלו 1 ; ומתוך פירוש רבנו חננאל לסוגיה ניתן להבין גם את שיטת רשב"י; וזו לשון רבנו חננאל:
"כלומר, הספיחין שצמחו בשביעית, ולא הספיק לתולשן ונכנסו למוצאי שביעית; - שמשביתן (בשנה) [כשנה] השביעית"

במצוות השמיטה נאמר (ויקרא כה, ה-ז): "אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר ... וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ... וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ...". התורה אוסרת לקצור את הספיחים, והיא מתירה לאדם ולבהמה לאכול את הספיחים שגדלו בשנת השמיטה. חז"ל ביארו שהתורה אסרה לקצור את הספיחים בשנת השמיטה בדרך הרגילה שבה אדם קוצר את תבואתו בכל השנים, אבל מותר לתלוש את הספיחים ולאכול אותם.
פעולת התלישה דומה במידה מסוימת לפעולת הקצירה, ולכן היא נחשבת ל"תולדה" שלה, והיא אסורה מן התורה בשבת 2 . אולם התורה מבדילה בין השמיטה לבין השבת, והתורה מתירה לתלוש את הספיחים בשמיטה ולאכול אותם. רבנו חננאל מחדש בדבריו, שהדרשה שאוסרת " קציר של שביעית היוצא למוצאי שביעית" - אוסרת אופן של קצירה שהיה מותר מן התורה בשנת השמיטה עצמה – והוא תלישת הספיחים.

הדברים תמוהים, מה ההיגיון לאסור במוצאי השביעית פעולה שהיתה מותרת בשמיטה עצמה?! אולם אדרבא, דווקא חוסר ההיגיון הוא הדבר שהיה נצרך! האיסור הלא-הגיוני של תלישת הספיחים במוצאי השביעית מהווה "סימן על המצח"!

לשיטת רשב"י, אדם הראשון ידע שהתבואה שהוא יאכל ממנה תשגע אותו, ובמוצאי השמיטה כאשר הוא יחזור לחרוש ולזרוע את תבואתו; הוא ישמח שחלפה סוף-סוף שנת השמיטה שכפה על עצמו לנוח בה; והוא ישמח ביציאתו לחריש. לפיכך, הוא החליט לאסור על עצמו דבר שהוא לא אסר על עצמו אפילו בשמיטה עצמה.
אדם הראשון החליט שבמוצאי השמיטה הוא יאסור על עצמו את תלישת הספיחים. הבהמה תמשיך להיות רועה כדרכה ותאכל את הספיחים, ואילו הוא עצמו יהיה גרוע ממנה ויהיה אסור לו לתלוש אותם ולאכול אותם. האיסור התמוה הזה יהיה "סימן על המצח", שיזכיר לו שהוא לכוד בשיגעון. הוא שמח ביציאה לחריש כאשר למעשה הוא צריך להיות עצוב מהפרידה משנת השמיטה שחלפה לה.
האם הבל חידש גם הוא - איסור נוסף - בתור "סימן על המצח"?

תבואה שהביאה שליש
בגידול התבואה קיימים שני זמני בשלות. הבשלות הראשונית היא כאשר התבואה "הביאה שליש"; כלומר, כאשר גרעין התבואה שוקל שליש מהמשקל שאליו הוא עתיד להגיע 3 ; ואז התבואה כבר חייבת בדיני המצוות שלה. הבשלות הסופית היא כאשר הגרעין הגיע כבר למשקלו המלא.
במסכת ראש השנה (דף יב, ב) מבואר שתבואה שהגיעה לבשלות הסופית שלה במשך חג הסוכות של השנה השמינית הגיעה לבשלות הראשונית של "הבאת שליש" לפני סוף השנה השביעית; ולכן מצוות התורה "אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר" חלה גם על התבואה הזו. אולם תבואה שהבשילה לגמרי לאחר חג הסוכות לא הגיעה לבשלות הראשונית של "הבאת שליש" לפני ראש השנה של השנה השמינית; ולפיכך מצוות התורה "אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר" לא חלה עליה.

הבדל זה מאפשר לראות את איסור תלישת הספיחים במוצאי השנה השביעית כאיסור שנוצר בשני שלבים: השלב של אדם הראשון, והשלב של הבל.

אדם הראשון והבל – ותלישת הספיחים במוצאי השביעית
לשיטת רשב"י, כאשר אדם הראשון ("המלך" במשל של ר' נחמן מברסלב) אסר על עצמו את השמיטה, הוא אסר קצירה רגילה של כל הספיחים ש"הביאו שליש" לפני סוף השנה השביעית. אלא שאדם הראשון החליט - להחמיר במוצאי השביעית - ולאסור אותם אפילו בתלישה ואכילה."איסור התלישה" התמוה נועד להיות "סימן על המצח" שיזכיר למי שמבין שהוא לכוד בשיגעון; הוא שמח בפרידה מהשמיטה וביציאה לעמל החרישה, כאשר הוא היה צריך להיות עצוב!

הבל (ה"שני למלך" במשל של ר' נחמן מברסלב) חש גם כן שהוא שמח ביציאה לחריש במוצאי השביעית, והוא חש שאין די בסימן של המלך. לפיכך הוא החליט לאסור גם את תלישת הספיחים שהבשילו לגמרי אחרי חג הסוכות. ספיחים אלו לא מוגדרים כ"ספיחי שביעית" והיו מותרים אפילו בקצירה, אולם הבל החליט לאסור גם אותם ואפילו בתלישה ואכילה. "איסור התלישה" התמוה הזה נועד להיות "סימן על המצח" שיזכיר למי שמבין שהוא לכוד בשיגעון; הוא שמח בפרידה מהשמיטה וביציאה לעמל החרישה, כאשר הוא היה צריך להיות עצוב!

סיום תקופת איסור תלישת הספיחים
רשב"י דרש במכילתא שלו "שבות מן הקציר בשעת חריש", ובכך הוא לימד שאיסור תלישת הספיחים (שבות מן הקציר) נמשך כל עוד האדם יוצא בשמחה לחריש. רוב בני האדם חורשים את שדותיהם בחודשים תשרי, חשוון, וכסלו; ולכן תקופת השנה הזו נקראת תקופת ה"חָרִישׁ". לשיטת רשב"י איסור תלישת הספיחים נמשך עד חג החנוכה שחל בסוף חודש כסלו, שהוא החודש האחרון של תקופת ה"חָרִישׁ".
בכך נוצר דמיון בין הדרשה "שבות מן החריש בשעת קציר" לבין הדרשה "שבות מן הקציר בשעת חריש." השביתה מן החריש בתקופת ה" קָצִיר " - מצוינת בנקודת הזמן של חג הפסח, שחל בחודש ניסן שהוא החודש הראשון בתקופת ה" קָצִיר ". וכנגד כך השביתה מן הקציר בתקופת ה" חָרִישׁ " - מצוינת בנקודת הזמן של חג החנוכה, שחל בחודש כסלו שהוא החודש האחרון בתקופת ה" חָרִישׁ ".

הקיום של הבל בעולם והסמל של "חמישים" בתנ"ך
בתחילת המאמר הובאו דברי המדרש-רבה התמוה שמצד אחד אמר - "עשה הבל קיים מן החג (סוכות) ועד החנוכה", ומצד שני המדרש הוסיף לומר - "הכל מודים שלא עשה הבל בעולם יותר מחמשים יום". מנין הימים שמסוף חג הסוכות ועד תחילת חג החנוכה הוא יותר משישים יום, וכיצד יתכן לומר "הכל מודים שלא עשה הבל בעולם יותר מחמשים יום"?! וכיצד יתכן שהבל היה רועה צאן כאשר הוא היה תינוק פחות מבן חמישים יום?

לפי מה שהתבאר, המדרש-רבה מרמז לשיטת רשב"י, שהבל הוסיף ואסר את תלישת הספיחים שהבשילו לגמרי - גם ב"פרק הזמן" שמן החג (סוכות) ועד החנוכה. "פרק התורה" הזה היה זעקה ותפילה שהשתלבה במכלול של מצוות השמיטה והיובל שאדם הראשון והבל שמרו מעצמם – כדי להירפא מ"שיגעון התבואה" שנלכדו בו. הייעוד המרכזי של המכלול הזה היה הרצון להגיע לשנה ה"חמישים" (שנת ה"יובל"), שסימלה עבורם את האפשרות להירפא מהשיגעון הזה. הבל ידע שכל הקניינים שהוא קונה בעולם הזה הם קניינים בטלים – והכל הבל; והקיום שיישאר ממנו בעולם הוא "פרק התורה" הזה שקשור ליסוד ה"חמישים".

מראש השנה ועד חנוכה – אִסּוּר ספחין
בירושלמי במסכת דמאי (פ"ב, דף ח, ב) נאמר: "ולעניין ספחים: מראש השנה (של השנה השמינית) ועד חנוכה – אִסּוּר ספחין". הקשינו לעיל שלכאורה הדבר אינו מדויק. חכמים אסרו את כל הספיחים כבר בשנה השביעית עצמה; ולפיכך, הירושלמי היה צריך לומר "ולעניין ספחים: עד חנוכה אִסּוּר ספחין". מדוע הירושלמי נוקט לשון שמשמעה שאיסור הספיחים מתחיל דווקא מ"ראש השנה" של מוצאי השנה השביעית?!
אולם לפי מה שהתבאר יש להבדיל בין האיסורים השונים שהוטלו על הספיחים. הירושלמי דן באיסור הספיחים הקדום , שהוא איסור תלישת הספיחים שאדם הראשון והבל הטילו על ספיחי התבואה שיצאו לשנה השמינית. איסור זה תוקן מלכתחילה דווקא מראש השנה של השנה השמינית, כדי שהוא יהיה איסור תמוה שיוכל להוות "סימן על המצח". האיסור הזה הוא איסור שכולל הן תלישה והן אכילה של הספיחים, אבל הוא מתמקד בתלישה; מפני שה"תלישה" היא תולדת קצירה, ורשב"י סמך את האיסור הזה על דרשתו "שבות מן הקציר בשעת חריש". לפיכך, כאשר הירושלמי אומר: "ולעניין ספחים: מראש השנה (של השנה השמינית) ועד חנוכה אִסּוּר ספחין" – לשונו היא מדויקת מפני שהאיסור הקדום הזה מתחיל דווקא מראש השנה של השנה השמינית.
אולם אחר כך, חכמים חששו שאנשים יזרעו בסתר את גינותיהם בשנת השמיטה, ולכן הם תיקנו איסור נוסף בשנה השביעית עצמה; והם אסרו באכילה (ואף בתלישה) את כל הספיחים שצמחו בשנה השביעית.
אך האיסור הקדום של הספיחים שיצאו לשנה השמינית אינו קשור לחשש הזה, האיסור הקדום התמקד בתבואה בתור תרופה ל"שיגעון התבואה", ודווקא בתקופת החריש שנמשכת עד החנוכה.

מן העצרת ועד ראש השנה – צריכה (עיון)
הירושלמי במסכת דמאי (פ"ב, דף ח, ב) התלבט האם צריך לחזור ולאסור את הספיחים בתקופה שמן העצרת ועד ראש השנה של השנה התשיעית. התלבטות הירושלמי תמוהה ביותר! מה הטעם לחזור ולאסור את הספיחים אחרי שהתירו אותם?!
אולם לפי מה שהתבאר במאמר, רשב"י קושר את איסור תלישת הספיחים לשיגעון התבואה, והוא אסר את תלישת הספיחים במוצאי השביעית במשך כל עונת ה"חריש" - מפני שהאדם יוצא אז לחרוש בשמחה את שדותיו אחרי שהוא "שבת מאונס" בשמיטה. השמחה שבתקופת "חריש" מהולה מטבעה במעט עצב שהרי הזורע אינו יודע האם התבואה תצמח כשורה 4 . "שמחתו" של האדם פורצת גבולות - בעת שהוא קוצר את החטים ב"עצרת" כשהם כבר בשלים לעשיית בצק טוב לכיכר הלחם. הירושלמי מתלבט, אם תלישת הספיחים נאסרה בתקופת החריש של מוצאי השביעית, הרי שקל-וחומר שתלישת הספיחים צריכה להיות אסורה מן העצרת ואילך, שהרי זהו הזמן השמח ביותר במוצאי השביעית. כך יהיה לאנשים המבינים "סימן על המצח" שיזכיר להם שהם לכודים בשיגעון. הם שמחים בקציר החיטים הראשון שהגיע לאחר השמיטה, כאשר למעשה הם היו צריכים להיות עצובים מהפרידה מהשמיטה. אולם מצד שני, הדרשה - "שבות מן הקציר בשעת חריש" - כרכה את איסור תלישת הספיחים בתקופת החריש דווקא; ואולי די בכך כ"תרופה" ל"שיגעון התבואה" ואין צורך בנטילת "מנה נוספת" מן התרופה הזו - מן העצרת ואילך.

הרמב"ם הכריע שהאיסורים שרשב"י סמך לכתוב " בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת " אינם נידונים כאיסורי תורה אלא כאיסורי חכמים 5 . לפיכך הוא דן את הספק של הירושלמי כספק מדברי חכמים שצריך להקל בו; והוא הכריע שאחרי שהספיחים הותרו בחנוכה, הם אינם חוזרים להיאסר עוד.

בסיכום המאמר נמצאנו למדים שדברי המדרש-רבה ודברי הירושלמי התמוהים מרמזים לשיטת רבי שמעון בר יוחאי. ודבריו של רשב"י באגדה בדבר כיכר הלחם של אדם הראשון, מהווים חלק משיטה כוללת שמשתלבת גם בשיטתו בהלכות שביעית; וכפי שהיא נמצאת במכילתא דרשב"י ובמשנה במסכת שביעית; וההסבר של השיטה הזו נמצא במשל של ר' נחמן מברסלב.




^ 1.הדרשה אינה דומה לגמרי לדרשת רשב"י. במכילתא דרשב"י מבואר שדרשה זו היא לפי הבנת ר' יהודה בשיטת ר' עקיבא; ואילו רשב"י מבין את שיטת ר' עקיבא באופן שונה במקצת. אולם שיטת ר' יהודה ורשב"י דומות זו לזו; ומתוך פירוש רבנו חננאל לסוגיה ניתן להבין גם את שיטת רשב"י.
^ 2."הקוצר כגרוגרת חייב, ותולש תולדת קוצר הוא" (רמב"ם שבת ח, הלכה ג)
^ 3.כך פירש רבנו חננאל (ראש השנה דף יב, ב) לפי הירושלמי (שביעית פ"ב ה"ה)
^ 4."הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה - בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ" (תהלים קכו, ה)
^ 5." וגזרו חכמים שלא יהיו חורשים" (רמב"ם שמיטה ויובל ג, א)


חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il