ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

הלב הישראלי ;">

דף הבית ספריה אמונה כתבי הראי"ה שיעורים בספר אורות אורות ארץ ישראל Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

תמוז תשס"ח

הלב הישראלי

אורות ארץ ישראל, פרק ח



סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לעלוי נשמת
ר' חיים שלמה בן ר' יעקב איל

בְּתוֹךְ הַלֵּב פְּנִימָה, בְּחַדְרֵי טָהֳרָתוֹ וּקְדֻשָּׁתוֹ, מִתְגַּבֶּרֶת הִיא הַשַּׁלְהֶבֶת הַיִּשְׂרְאֵלִית, הַדּוֹרֶשֶׁת בְּחָזְקָה אֶת הַהִתְקַשְּׁרוּת הָאַמִּיצָה וְהַתְּדִירָה שֶׁל הַחַיִּים אֶל מִצְווֹת ד' כֻּלָּן, לָצֶקֶת אֶת רוּחַ ד', רוּחַ יִשְׂרָאֵל הַמָּלֵא הַכְּלָלִי הַמְמַלֵּא אֶת כָּל חֲלָלָהּ שֶׁל הַנְּשָׁמָה, בְּתוֹךְ כָּל הַכֵּלִים הָרַבִּים הַמְיֻחָדִים לָהּ, לְהַבִּיעַ אֶת הַבִּטּוּי הַיִּשְׂרְאֵלִי הַמָּלֵא בְּהַבְלָטָה גְּמוּרָה, מַעֲשִׂית וְאִידֵאָלִית. הָרְשָׁפִים מִתְגַּבְּרִים בְּלֵב הַצַּדִּיקִים, יְקוֹד אֵשׁ קֹדֶשׁ יוֹקֵד וְעוֹלֶה, וּבְלֵב כָּל הָאֻמָּה הוּא בּוֹעֵר מִיָּמִים יָמִימָה, "אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה", וּבְלֵב כָּל רֵיקָנִים שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל וּבְלֵב כָּל פּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל הָאֵשׁ בּוֹעֵר וְיוֹקֵד בִּפְנִימֵי פְּנִימִיּוּת, וּבִכְלָלוּת הָאֻמָּה כֻּלָּהּ כָּל חֵפֶץ הַחֵרוּת וְכָל תְּשׁוּקַת הַחַיִּים, כָּל תְּשׁוּקַת חַיֵּי הַכְּלָל וְהַפְּרָט, כָּל תִּקְוָה שֶׁל גְּאֻלָּה, רַק מִמְּקוֹר מַעְיָן חַיִּים זֶה הֵם נוֹבְעִים, כְּדֵי לִחְיוֹת אֶת הַחַיִּים הַיִּשְׂרְאֵלִיִּים בִּמְלוֹאָם בְּלֹא סְתִירָה וּבְלֹא הַגְבָּלָה. וְזֹאת הִיא תְּשׁוּקַת אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל, אַדְמַת הַקֹּדֶשׁ, אֶרֶץ ד', שֶׁבָּהּ הַמִּצְווֹת כֻּלָּן מִתְגַּלְּמוֹת וּמִתְבַּלְּטוֹת בְּכָל חֲטִיבִיּוּתָן. וְהַתְּשׁוּקָה הַזֹּאת שֶׁל הוֹצָאַת צִבְיוֹן רוּחַ ד', שֶׁל נְשִׂיאַת רֹאשׁ בְּרוּחַ ד' בְּעֶצֶם גְּדֻלָּתוֹ, הִיא פּוֹעֶלֶת עַל הַלְּבָבוֹת כֻּלָּם וְהַכֹּל חֲפֵצִים לְהִתְאַחֵד עִמּוֹ, לִטְעֹם נְעִימַת חַיָּיו, "עַל כֵּן אָהַבְתִּי מִצְוֹתֶיךָ מִזָּהָב וּמִפָּז". הָאֹמֶץ שֶׁבַּלֵּב, הַמַּרְאֶה לָעוֹלָם כֻּלּוֹ אֶת גְּבוּרַת הָאֻמָּה בִּשְׁמִירַת צִבְיוֹנָהּ, שְׁמָהּ וְעֶרְכָּהּ, אֱמוּנָתָהּ, וּמַשְׂאַת נַפְשָׁהּ, כָּלוּל הוּא בִּתְשׁוּקַת חַיֵּי הָאֱמֶת, וְהַחַיִּים שֶׁל הַמִּצְווֹת כֻּלָּן, שֶׁיָּהֵל עָלֶיהָ אוֹר הַתּוֹרָה בְּכָל מִלּוּאוֹ וְטוּבוֹ. אִם יִפָּלֵא בְּעֵינֵי כָּל הָעוֹמֵד מֵרָחוֹק: אֵיךְ אֶפְשָׁר, שֶׁכָּל הָרוּחוֹת, אֲשֶׁר לִכְאוֹרָה גַּם מֵאֱמוּנָה הֵם רְחוֹקִים, יְפַעֵם בָּהֶם רוּחַ הַחַיִּים בְּכֹחוֹ הַפְּנִימִי לֹא לְבַד לְקִרְבַת אֱלֹהִים כְּלָלִית כִּי־אִם לְחַיֵּי יִשְׂרָאֵל הָאֲמִתִּיִּים, לְהַחְטָבָתָן שֶׁל הַמִּצְווֹת בְּצִיּוּר וּבְרַעְיוֹן, בְּשִׁירָה וּבְפֹעַל, – אַל יִפָּלֵא בְּעֵינֵי כָּל הַקָּשׁוּר בְּמַעֲמַקֵּי רוּחוֹ בְּתוֹךְ עֳמָקֶיהָ שֶׁל כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל וְיוֹדֵעַ אֶת נִפְלְאוֹת סְגֻלּוֹתֶיהָ. זֶהוּ רַז הַגְּבוּרָה, רוֹמְמוּת הַחַיִּים אֲשֶׁר לָעַד לֹא יִתַּמּוּ. "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֲנִי ד'", "לְהִתְהַלֵּךְ לִפְנֵי ד' בְּאַרְצוֹת הַחַיִּים, זוֹ אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל".


בְּתוֹךְ הַלֵּב פְּנִימָה, בְּחַדְרֵי טָהֳרָתוֹ וּקְדֻשָּׁתוֹ, מִתְגַּבֶּרֶת הִיא הַשַּׁלְהֶבֶת הַיִּשְׂרְאֵלִית, הַדּוֹרֶשֶׁת בְּחָזְקָה אֶת הַהִתְקַשְּׁרוּת הָאַמִּיצָה וְהַתְּדִירָה שֶׁל הַחַיִּים אֶל מִצְווֹת ד' כֻּלָּן, לָצֶקֶת אֶת רוּחַ ד', רוּחַ יִשְׂרָאֵל הַמָּלֵא הַכְּלָלִי הַמְמַלֵּא אֶת כָּל חֲלָלָהּ שֶׁל הַנְּשָׁמָה, בְּתוֹךְ כָּל הַכֵּלִים הָרַבִּים הַמְיֻחָדִים לָהּ, לְהַבִּיעַ אֶת הַבִּטּוּי הַיִּשְׂרְאֵלִי הַמָּלֵא בְּהַבְלָטָה גְּמוּרָה, מַעֲשִׂית וְאִידֵאָלִית.

הלב הישראלי

הרב מתאר לפנינו את המציאות. מה מתרחש בתוך הלב הישראלי? אומר הרב, שבתוך הלב יש חדרים טהורים וקדושים. בתוך החדרים הללו מתגברת בכל עת השלהבת הישראלית, כוח החיים הישראלי. יש דרישה פנימית בתוך תוכו של האדם מישראל להתקשר אל המצוות, לגלות את הרוח הפנימית, את השלהבת הזו, על ידי מעשי המצוות, שהן כלי ההופעה של רוח ה'. זהו ביטוי עצמי ישראלי. אין זו עשיית רצון ה' בלבד, אלא זהו באמת רצוננו. זו המציאות, בין שאנו מודעים לה ובין שאיננו מודעים לה.

הָרְשָׁפִים מִתְגַּבְּרִים בְּלֵב הַצַּדִּיקִים, יְקוֹד אֵשׁ קֹדֶשׁ יוֹקֵד וְעוֹלֶה, וּבְלֵב כָּל הָאֻמָּה הוּא בּוֹעֵר מִיָּמִים יָמִימָה, "אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה", וּבְלֵב כָּל רֵיקָנִים שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל וּבְלֵב כָּל פּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל הָאֵשׁ בּוֹעֵר וְיוֹקֵד בִּפְנִימֵי פְּנִימִיּוּת,

כלומר, אצל הצדיקים הבעירה הזו גלויה. רואים את הדחיפה, הדרישה הפנימית להתמלא בדבר ה', ברוח ה', להוציא אל הפועל את כל הכוחות הפנימיים הרוחניים הטובים. וכן האומה כולה תמיד מחוברת לריבונו של עולם. יש לחזור ולשנן את הדברים הללו. עם ישראל תמיד נשאר עם ה'. אין עם אחר שדבוק בריבונו של עולם, ועם ישראל אף פעם לא עזב את הקשר עם ריבונו של עולם. לפעמים יש רבים הנושאים את הדגל האמוני ולפעמים מעטים, אך תמיד המייחד את עם ישראל על פני שאר העמים הוא היותו עם של דבר ה'. כך יאמרו כל העמים. אף אם יש מעטים המרימים את הדגל האמוני, הרי הם המייצגים את רצון האומה הכללי. כלל ישראל תמיד טהור. האש שעל גבי המזבח מבטאת את הדבקות של עם ישראל בריבונו של עולם ועל כן אסור לכבותה. יש אנשים ריקנים ממצוות, ואף פושעי ישראל, שעוברים עבירות. אך גם בליבם האש יוקדת בפנימי הפנימיות. החיצוניות איננה מבטאת את מה שקיים בפנימיותם. דברים אלה מבוססים על דברי חז"ל - "כפלח הרימון רקתך, אפילו ריקנים שבישראל מלאים מצוות כרימון" 1 . ברימון יש תרי"ג גרעינים. כך העיד בפני תלמיד-חבר שהיה לו עץ רימונים, ואהב מאוד לספור את הגרעינים שלהם. מבחוץ לא רואים את האש היוקדת בתוך הפושעים, אך היא קיימת. בדור שלנו הדבר בולט באופן מיוחד. כך מופיע בתיקוני זוהר, שהדור שלנו הוא ביש מלבר וטב מלגו, רע מבחוץ וטוב מבפנים.

וּבִכְלָלוּת הָאֻמָּה כֻּלָּהּ כָּל חֵפֶץ הַחֵרוּת וְכָל תְּשׁוּקַת הַחַיִּים, כָּל תְּשׁוּקַת חַיֵּי הַכְּלָל וְהַפְּרָט, כָּל תִּקְוָה שֶׁל גְּאֻלָּה, רַק מִמְּקוֹר מַעְיָן חַיִּים זֶה הֵם נוֹבְעִים, כְּדֵי לִחְיוֹת אֶת הַחַיִּים הַיִּשְׂרְאֵלִיִּים בִּמְלוֹאָם בְּלֹא סְתִירָה וּבְלֹא הַגְבָּלָה.

חיי חופש
חפץ החירות של האומה, שהוא רצון פשוט לחופש, שלא להיות תלויה בגויים וברצונם, זהו בעצם חפץ ישראלי - לחיות חיי חירות של תורה. אלו שחפצים לא מודעים לחפצם הפנימי. האדם הישראלי מחפש חיים של משמעות, של אידיאל, של תוכן הממלא אותם. זוהי תשוקת החיים האמיתית. כך הרב רואה את השאיפה של עם ישראל, אלא שהיא מתגלית לפעמים באופן חלקי ומעוות. שאיפת החירות איננה שלילית, אך היא צריכה לשאת בתוכה את התוכן הפנימי של החירות - להיות בן חורין מהיצר, מהשפעות זרות.

וְזֹאת הִיא תְּשׁוּקַת אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל, אַדְמַת הַקֹּדֶשׁ, אֶרֶץ ד', שֶׁבָּהּ הַמִּצְווֹת כֻּלָּן מִתְגַּלְּמוֹת וּמִתְבַּלְּטוֹת בְּכָל חֲטִיבִיּוּתָן. וְהַתְּשׁוּקָה הַזֹּאת שֶׁל הוֹצָאַת צִבְיוֹן רוּחַ ד', שֶׁל נְשִׂיאַת רֹאשׁ בְּרוּחַ ד' בְּעֶצֶם גְּדֻלָּתוֹ, הִיא פּוֹעֶלֶת עַל הַלְּבָבוֹת כֻּלָּם וְהַכֹּל חֲפֵצִים לְהִתְאַחֵד עִמּוֹ, לִטְעֹם נְעִימַת חַיָּיו, "עַל כֵּן אָהַבְתִּי מִצְוֹתֶיךָ מִזָּהָב וּמִפָּז".

החפץ לשוב לארץ ישראל נובע בעצם מהתשוקה לחיות חיים ישראליים במלואם, חיי תורה. זוהי תשוקה לקדושה שיש באדמת ארץ ישראל, אדמת הקודש, ארץ ה'. בארץ ישראל מופיעות המצוות בשלמותן, בעצמיותן. זה מה שקיים לפני ולפנים בתוך כל אחד מישראל.

הָאֹמֶץ שֶׁבַּלֵּב, הַמַּרְאֶה לָעוֹלָם כֻּלּוֹ אֶת גְּבוּרַת הָאֻמָּה בִּשְׁמִירַת צִבְיוֹנָהּ, שְׁמָהּ וְעֶרְכָּהּ, אֱמוּנָתָהּ, וּמַשְׂאַת נַפְשָׁהּ, כָּלוּל הוּא בִּתְשׁוּקַת חַיֵּי הָאֱמֶת, וְהַחַיִּים שֶׁל הַמִּצְווֹת כֻּלָּן, שֶׁיָּהֵל עָלֶיהָ אוֹר הַתּוֹרָה בְּכָל מִלּוּאוֹ וְטוּבוֹ.

אנו פוגשים באומץ של תנועה ציונית שהולכת נגד הזרם ושואפת לעצמאות האומה. המגמה הזו של בניית האומה והרצון לחיות בחירות, כלולים בתשוקת חיי האמת, בשאיפה עליונה וכוללת יותר לחיות חיים יהודיים אמיתיים. לכאורה המציאות לא נראית כלל כפי שמתאר אותה הרב. הרב מתייחס לכך.

אִם יִפָּלֵא בְּעֵינֵי כָּל הָעוֹמֵד מֵרָחוֹק: אֵיךְ אֶפְשָׁר, שֶׁכָּל הָרוּחוֹת, אֲשֶׁר לִכְאוֹרָה גַּם מֵאֱמוּנָה הֵם רְחוֹקִים, יְפַעֵם בָּהֶם רוּחַ הַחַיִּים בְּכֹחוֹ הַפְּנִימִי לֹא לְבַד לְקִרְבַת אֱלֹהִים כְּלָלִית כִּי־אִם לְחַיֵּי יִשְׂרָאֵל הָאֲמִתִּיִּים, לְהַחְטָבָתָן שֶׁל הַמִּצְווֹת בְּצִיּוּר וּבְרַעְיוֹן, בְּשִׁירָה וּבְפֹעַל, – אַל יִפָּלֵא בְּעֵינֵי כָּל הַקָּשׁוּר בְּמַעֲמַקֵּי רוּחוֹ בְּתוֹךְ עֳמָקֶיהָ שֶׁל כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל וְיוֹדֵעַ אֶת נִפְלְאוֹת סְגֻלּוֹתֶיהָ. זֶהוּ רַז הַגְּבוּרָה, רוֹמְמוּת הַחַיִּים אֲשֶׁר לָעַד לֹא יִתַּמּוּ. "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֲנִי ד'", "לְהִתְהַלֵּךְ לִפְנֵי ד' בְּאַרְצוֹת הַחַיִּים, זוֹ אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל".


אין חיים ללא תורה
מי שמכיר את עומק עניינה של כנסת ישראל לא מתפלא בכלל. עצם הרצון לחיות הוא השאיפה לחיי תורה "וחי בהם". ללא התורה אין חיים. על כן, "תלמיד שגלה מגלים רבו עמו" 2 . כלומר, תלמיד שהרג בשוגג וצריך לגלות לעיר מקלט, מגלים את רבו עמו, כיון שכתוב "ונס אל אחד הערים האל וחי", והרי ללא תורה אין חיים. ואם יהודי שואף לחיות הרי הוא שואף לחיות חיי תורה. המבט העמוק הזה מביא התבוננות שונה על כל המתרחש. כל מה שיכול להיות חיובי ומקרב אותנו לעוצמה ועצמאות, הרי הוא שאיפת חיים שבתוכה כנוסה כמיהה לחיי תורה ומצוות. לפעמים הדברים מסתבכים מאוד, כפי שאנו פוגשים אותם במציאות. אולם, זה מה שקורה למי שעומד מרחוק, ואינו יודע לקרוא נכון את המציאות. בהסתכלות עמוקה עלינו לדעת שכל התהליכים הללו מכוונים להביא את עם ישראל לחייו העצמיים השלמים, חיי הקודש. זה מה שרוצה ללמדנו כאן הרב.

האם הכל טוב?
לפעמים אנשים לומדים את דברי הרב וחושבים שאם כן הכל טוב. האם עלינו להסתכל רק פנימה, ולא לראות מה שקורה בחוץ? האם אין להיאבק בקשיים ולנצחם? לפי זה, כל מה שאדם עושה הוא, למעשה, חיובי ואפשר להתחבר איתו. הראיה, שהרב לא התייחס לבעיות ולשלילתן. ודאי שאין זה נכון. במבט היותר שלם יש להבין שהרב בא ללמד מה שלא יודעים. הרב לא הדגיש את הבעיות. אותן כולם רואים. הרב בא להוסיף את הצד השני של המטבע. זהו חידוש גדול מאוד, שיש להסתכל תמיד משני צידי המטבע ולא רק על החיצוניות. אבל בשום פנים ואופן אין הרב מתכוון שלא נראה מה שקורה בחוץ, ולא ניאבק ונתקן את החיצוניות. הרב עוסק תמיד בהדגשת ההתבוננות הפנימית, מפני שתחום ההסתכלות הזה לא היה מוכר. אדרבה, ככל שאנו מבינים, על פי התורה הפנימית, את גדלות עם ישראל וגדלות התורה והמצוות, המצב של השבר, של אנשים רחוקים מתורה ומצוות, מכאיב יותר. ככל שאדם אוהב תורה ומצוות ומכיר בעומק את ערכן, כואב לו יותר לראות את המציאות החיצונית של הנשמה הכלואה שאיננה מצליחה להוציא את כוחותיה לפועל, ומוציאה כוחות מנוגדים למה שהיא רוצה באמת. הדברים צריכים להיות מחוברים זה לזה. "אוהבי ה' שנאו רע" 3 . אוהב ה' מוכרח לסבול מהדברים המנוגדים לריבונו של עולם ומוכרח לכאוב זאת מאוד. כשאנו מסתכלים במבט של הרב, אנו מתמלאים תקוה וכוחות לעסוק בתיקון המעוות, כיון שאנו מודעים לכך שמה שקורה הוא שטחי וחולף, ובעומק הפנימי בכל אחד בוערת נקודת אמונה שאינה צריכה אלא להתגלות. אך כשאיננה מתגלה, זו טרגדיה, צרה נוראה לאותו אדם. אף מי שהוא בעל מום באונס הוא מִסכן, וחייו אינם חיים.



^ 1.ברכות נז, א. ועיין לקוטי אמרים פרק לב.
^ 2.מכות י, א.
^ 3.תהילים צז, י.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il