מנהיגות משה ומנהיגות יהושע

בפרשתנו מתחולל המהפך המנהיגותי, משה מסיים את תפקידו ולא יכנס לארץ. יהושע הוא המנהיג שיוביל את העם לא"י.
וז"ל הכתוב:

ה"משנה למלך" (ר' יהודה רוזאניס) בספרו פרשת דרכים מביא מדרש:
"אלמלא היה משה רבנו נכנס לא"י לא היה נחרב בית המקדש ולא היתה אומה ולשון שולטת בישראל"
(דרך הקודש דרוש שמיני עמ' צח)
הוא מקשה על מדרש זה, הרי ביהמ"ק חרב בגלל ג' העבירות החמורות, בעיקר עבודה זרה, כיצד כניסתו של משה רבינו ע"ה לא"י היתה מונעת את החורבן?
ה"משנה למלך" מחדש ע"פ הפסוקים:

קשה איך "אנכי מת" זו סיבה לאזהרה על עשיית פסל? הוא מתרץ שמשה אמר לעם ישראל "אלו נכנסתי לא"י אזי בזכות "ארץ ישראל" הייתי מבטל את "יצרא דעבודה זרה" " וממילא לא היה צורך באזהרה שלא לעבוד ע"ז. לכן ביאתו של משה לא"י היתה מונעת חורבן בית המקדש.
מרן הגר"ש ישראלי זצ"ל ('הרבנות והמדינה' עמ' 310 במאמר התורה והארץ) מוסיף מימד נוסף בהבנת חז"ל כיצד הנהגת משה היתה מונעת החורבן? היכן טמון כשלונו של יהושע? הוא מסביר כי הכניסה לארץ אחרי ארבעים שנות נדודים במדבר, סימנה מעבר חד מצורת חיים שכולה תלויה בנס, לאורח חיים שנראה טבעי במבט חיצוני. מן מן השמים שהיה בו גילוי שכינה יום יומי, עמוד האש ועמוד הענן במדבר, לעומת חיים בארץ ישראל כשיש צורך להלחם, להוריש ולהתנחל בה. שם בארץ ישראל המשימה תהיה להכיר שהכל מן השמים גם בתוך תנאי החיים שנראים במבט חיצוני, כחיים טבעיים כדרך כל האומות.
כדי להשריש בעם ישראל את ההבנה שגם באורח החיים החדש הכל תחת השגחה אלוקית, הכיבוש של יריחו היה בדרך נס. שבעה ימים סובבו את העיר כשהארון ובו שני לוחות הברית הולך לפניהם. ביום השביעי נפלה העיר לקול תקיעות שופר ללא כל מלחמה. כדי להטמיע בקרב העם השקפה זו, הכריז יהושע חרם על השלל ואסור בניה מחדש של העיר.
זה לא הספיק, לכן ציוה הקב"ה את יהושע בתחילת דרכו, ציווי שאמור ללוות אותו ואותנו בדרך החיים המיוחדת בא"י::

ציווי זה לא קוים במלוא עוצמתו. לכן התגלה "שר צבא ד' עם חרב שלופה והכריז 'עַתָּה בָאתִי' " (שם ה' יא) - על דברי תורה (עיינו מגילה ג' ע"א). גם כשהיום מוקדש לכבוש הארץ, הרי הלילה צריך להיות קודש להתעמקות בלמוד תורה.
כותב מרן הגר"ש ישראלי (שם):

לעומת הביקורת על יהושע, אנחנו מוצאים אצל משה רבנו בהסבריו לחותנו יתרו את התופעה שהעם עומד עליו מבוקר עד ערב, "כי יבוא אלי העם לדרוש אלוקים" (שמות י"ח ט"ו).
בית הדין אינו רק מקום לפתרון סכסוכים, זוהי מסגרת מעשית שעל ידה לומדים את חוקי האלוקים ותורותיו. פסקי הדין אינם רק כלי להשכנת שלום אלא שעל ידם אנחנו מגיעים לעומק החכמה האלוקית - הצדק האלוקי.
בעל התניא (לקוטי אמרים פ"ה) כותב:

גם בבית הדין "משפט והלכה בישראל", אנו זוכים מדי פעם לראות ולו במעט, כיצד באמצעות הברור המשפטי מגיעים להכרה בחכמתה האלוקית של התורה.

אילו היינו זוכים ומשה רבנו היה נכנס לא"י הוא היה ממשיך להאהיב את "עסק התורה" על כל
ישראל ולא היינו נכשלים בחטאים שהחריבו את "בית חיינו" - בית המקדש.