נִכְתַּם עָווֹן שׁוֹפְכֵי הַדָּמִים, מַלְכֵי אֲדָמָה הַזֵּדִים וְכָל מַרְגִּיזֵי אֶרֶץ. לֹא יְכֻפַּר לָאָרֶץ לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ כִּי־אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ, וְהַכַּפָּרָה מֻכְרַחַת לָבוֹא: בִּטּוּל כְּלָלִי לְכָל מְכוֹנוֹת הַתַּרְבּוּת שֶׁל עַכְשָׁו, עִם כָּל שִׁקְרָן וְתַרְמִיתָן, עִם כָּל זֻהֲמָתָן הָרָעָה וְאַרְסָן הַצִּפְעוֹנִי. כָּל הַתַּרְבּוּת, הַמִּתְהַלֶּלֶת בְּצִלְצְלֵי שְׁקָרִים, מֻכְרַחַת לְהִכָּחֵד מִן הָעוֹלָם, וְתַחְתֶּיהָ תָּקוּם מַלְכוּת עֶלְיוֹנִין קַדִּישִׁין. אוֹרָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל יוֹפִיעַ, לְכוֹנֵן עוֹלָם בָּעַמִּים בַּעֲלֵי רוּחַ חֲדָשָׁה, בַּלְּאֻמִּים אֲשֶׁר לֹא יֶהְגּוּ רִיק וְלֹא יִרְגְּזוּ עוֹד עַל ד' וְעַל מְשִׁיחוֹ, עַל אוֹר חַיֵּי הָעוֹלָם וְעַל הַתֹּם וְהָאֱמוּנָה אֲשֶׁר לִבְרִית עוֹלָמִים. וְיִשְׂרָאֵל יִרְאֶה בְּעֵינָיו שִׁלֻּמַת רְשָׁעִים, יִצְעֹד עַל חֻרְבָּנָם שֶׁל הַמִּתְהַלְּלִים בָּאֱלִילִים הַחֲדָשִׁים כַּאֲשֶׁר צָעַד עַל חָרְבוֹת בָּבֶל וְאַשּׁוּר הָעַתִּיקוֹת. אָז יֵדַע וְיִוָּכַח, כִּי אַךְ בּוֹ אֵל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מוֹשִׁיעַ. וּתְשׁוּעַת ד' בֹּא תָּבוֹא. הַנְדָּפַת הַכֹּחַ שֶׁל הַגּוֹיִים, שְׁקוּיֵי כּוֹס הַתַּרְעֵלָה, מֻכְרַחַת הִיא לָבוֹא. פָּתַח ד' אֶת אוֹצָרוֹ וַיּוֹצֵא אֶת כְּלֵי זַעְמוֹ. אִם עוֹד תִּתְאַמֵּץ אֵירוֹפָּא וְכָל גּוֹיֶיהָ לְהַחֲזִיק מַעֲמָד בְּצִבְיוֹנָהּ, לֹא בֶּאֱמֶת וְלֹא בִּצְדָקָה, אֶת ד' לֹא יֵדְעוּ וְאֶת דְּרָכָיו לֹא יַחְפְּצוּ לָלֶכֶת בָּהֶם. מַצָּב זֶה הוּא רִגְעִיִּי בְּרִגְעֵי הַתּוֹלָדָה. אוֹר הַתְּשׁוּבָה יוֹפִיעַ בְּהֶכְרֵחַ וְיַשְׁלִיךְ אִישׁ אֶת אֱלִילֵי כַּסְפּוֹ וְאֶת אֱלִילֵי־זְהָבוֹ, וְיָשׁוּב הַכֹּל אֶל טוּב ד'. אָז תִּכָּחֵד הַתַּרְבּוּת הַהוֹוִית בְּכָל יְסוֹדוֹתֶיהָ סִפְרִיּוֹתֶיהָ, תֵּאַטְרֶיהָ וְכָל מְכוֹנוֹתֶיהָ, וְכָל הַחֻקִּים אֲשֶׁר בְּהֶבֶל וְעָוֶל יְסוֹדָם וְכָל נִימוּסֵי־הַחַיִּים הָרָעִים וְהַחֲטָאִים כָּלִיל יַחֲלֹפוּ. וְנִשְׂגַּב ד' לְבַדּוֹ בַּיּוֹם הַהוּא. הָאֶרֶג הָרוּחָנִי וְהַמַּעֲשִׂי, אֲשֶׁר בְּצִבְיוֹנוֹ הַהוֹוִי לֹא הָיָה יָכוֹל לַעֲצֹר, עִם כָּל תִּפְאֶרֶת חָכְמָתוֹ, בְּעַד שֶׁפֶךְ דָּמִים רַבִּים וּבְעַד חֻרְבָּנוֹ שֶׁל עוֹלָם בְּצוּרָה אֲיֻמָּה כָּזֹאת, הֲרֵי הוּא מוֹכִיחַ עַל עַצְמוֹ, שֶׁהוּא פָּסוּל מֵעִקָּרוֹ, "זֹרוּ רְשָׁעִים מֵרָחֶם תָּעוּ מִבֶּטֶן דֹּבְרֵי כָזָב", מֵרֵאשִׁית יְסוֹדוֹ, וְכָל מַהֲלָכוֹ כֻּלּוֹ אֵינוֹ כִּי־אִם עֲצַת שֶׁקֶר וְנִכְלֵי־רְשָׁעִים מְסֻבָּכִים, שֶׁהֵם קְשׁוּרִים עִם הַנְּטִיּוֹת הַנַּפְשִׁיּוֹת וְהַגּוּפָנִיּוֹת אֲשֶׁר נִתְעַצְּמוּ בְּאַדְרִיכָלִיּוּת שֶׁל בִּנְיַן הַלְּאֻמִּים שֶׁל זְמַנֵּנוּ, שְׁכֵחֵי ד' בְּכִלְיוֹתָם וְנוֹשְׂאִים אֶת שְׁמוֹ עַל שְׂפָתָם, בְּפִיהֶם וּבִלְשׁוֹנָם. עַל־כֵּן חָרֹב תֶּחֱרַב כָּל הַתַּרְבּוּת הַהוֹוִית, וְעַל מַשּׁוּאוֹתֶיהָ יִתְכּוֹנֵן בִּנְיַן הָעוֹלָם בֶּאֱמֶת וּבְדַעַת ד'. "וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ד' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם".
אורות המלחמה (11)
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א
7 - זו המציאות
8 - הכחדת הרשעה
9 - הפתרון למלחמות
טען עוד
נִכְתַּם עָווֹן שׁוֹפְכֵי הַדָּמִים, מַלְכֵי אֲדָמָה הַזֵּדִים וְכָל מַרְגִּיזֵי אֶרֶץ. לֹא יְכֻפַּר לָאָרֶץ לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ כִּי־אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ, וְהַכַּפָּרָה מֻכְרַחַת לָבוֹא: בִּטּוּל כְּלָלִי לְכָל מְכוֹנוֹת הַתַּרְבּוּת שֶׁל עַכְשָׁו, עִם כָּל שִׁקְרָן וְתַרְמִיתָן, עִם כָּל זֻהֲמָתָן הָרָעָה וְאַרְסָן הַצִּפְעוֹנִי. כָּל הַתַּרְבּוּת, הַמִּתְהַלֶּלֶת בְּצִלְצְלֵי שְׁקָרִים, מֻכְרַחַת לְהִכָּחֵד מִן הָעוֹלָם, וְתַחְתֶּיהָ תָּקוּם מַלְכוּת עֶלְיוֹנִין קַדִּישִׁין.
הכחדת הרשעה
עד כה עסק הרב בדברים הטובים הנובעים מן המלחמה. כעת עוסק הרב גם בצד הקשה של המלחמה, ומתוך כך מתבונן בתפקידה. נראה שהרב כותב את הדברים בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, מלחמה עקובה מדם. אומות רבות נפגעות ומקיזות דם. אומר הרב שכך צריך להיות. כשהרוצחים נהרגים, אין זו נקמה כי אם כפרתם. כפי שבאופן פיזי צריכים כל הרוצחים להיכחד, כך התוכן הרוחני שהביא לכל המלחמה האכזרית צריך להתבטל. בדרך כלל דרכו של הרב למצוא בכל דבר נקודת אור ולהדגיש אותה, אף במקומות חשוכים. אך יש להשלים את התמונה. ודאי שיש לבטל את כל הרוע, את כל התועבות, את כל התרבות המעוותת והשקרית. זוהי עניינה של סערת המלחמה.
אוֹרָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל יוֹפִיעַ, לְכוֹנֵן עוֹלָם בָּעַמִּים בַּעֲלֵי רוּחַ חֲדָשָׁה, בַּלְּאֻמִּים אֲשֶׁר לֹא יֶהְגּוּ רִיק וְלֹא יִרְגְּזוּ עוֹד עַל ד' וְעַל מְשִׁיחוֹ, עַל אוֹר חַיֵּי הָעוֹלָם וְעַל הַתֹּם וְהָאֱמוּנָה אֲשֶׁר לִבְרִית עוֹלָמִים. וְיִשְׂרָאֵל יִרְאֶה בְּעֵינָיו שִׁלֻּמַת רְשָׁעִים, יִצְעֹד עַל חֻרְבָּנָם שֶׁל הַמִּתְהַלְּלִים בָּאֱלִילִים הַחֲדָשִׁים כַּאֲשֶׁר צָעַד עַל חָרְבוֹת בָּבֶל וְאַשּׁוּר הָעַתִּיקוֹת. אָז יֵדַע וְיִוָּכַח, כִּי אַךְ בּוֹ אֵל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מוֹשִׁיעַ. וּתְשׁוּעַת ד' בֹּא תָּבוֹא.
אלילים חדשים
אירופה עם כל תרבותה - נהרסת, ומתוך כך מופיע אורם של ישראל, ומאיר בעולם כולו. עד כה, "למה רגשו גוים ולאומים יהגו ריק. יתיצבו מלכי ארץ ורוזנים נוסדו יחד על ה' ועל משיחו" 1 . לא כן לאחר המלחמה. הרב לא מוכיח את הדברים, אלא מתאר את אשר רואה. התהליכים הכואבים הללו מבטלים את הרוע בעולם ומביאים את דרך אמונת ישראל למקומה. פעם היו אלילים, עץ ואבן, מעשה ידי אדם. היום יש אלילים חדשים, השקפות עולם חדשות, תאוריות ותרבויות שקריות. אף הם יתבטלו. כל מה שהוא יצירה אנושית מוגבלת הוא יצירה חולפת ללא עתיד, שאיננה יכולה לתקן את העולם.
הַנְדָּפַת הַכֹּחַ שֶׁל הַגּוֹיִים, שְׁקוּיֵי כּוֹס הַתַּרְעֵלָה, מֻכְרַחַת הִיא לָבוֹא. פָּתַח ד' אֶת אוֹצָרוֹ וַיּוֹצֵא אֶת כְּלֵי זַעְמוֹ. אִם עוֹד תִּתְאַמֵּץ אֵירוֹפָּא וְכָל גּוֹיֶיהָ לְהַחֲזִיק מַעֲמָד בְּצִבְיוֹנָהּ, לֹא בֶּאֱמֶת וְלֹא בִּצְדָקָה, אֶת ד' לֹא יֵדְעוּ וְאֶת דְּרָכָיו לֹא יַחְפְּצוּ לָלֶכֶת בָּהֶם. מַצָּב זֶה הוּא רִגְעִיִּי בְּרִגְעֵי הַתּוֹלָדָה. אוֹר הַתְּשׁוּבָה יוֹפִיעַ בְּהֶכְרֵחַ וְיַשְׁלִיךְ אִישׁ אֶת אֱלִילֵי כַּסְפּוֹ וְאֶת אֱלִילֵי־זְהָבוֹ, וְיָשׁוּב הַכֹּל אֶל טוּב ד'. אָז תִּכָּחֵד הַתַּרְבּוּת הַהוֹוִית בְּכָל יְסוֹדוֹתֶיהָ סִפְרִיּוֹתֶיהָ, תֵּאַטְרֶיהָ וְכָל מְכוֹנוֹתֶיהָ, וְכָל הַחֻקִּים אֲשֶׁר בְּהֶבֶל וְעָוֶל יְסוֹדָם וְכָל נִימוּסֵי־הַחַיִּים הָרָעִים וְהַחֲטָאִים כָּלִיל יַחֲלֹפוּ. וְנִשְׂגַּב ד' לְבַדּוֹ בַּיּוֹם הַהוּא.
הרשעות האיומה החולפת
יתכן שהרב ראה כבר במלחמת העולם הראשונה את נבטי הרשעה האיומה שהופיעה לאחר מכן במלחמה השניה. התרבות הגרמנית הייתה מפותחת מאוד בכל אירופה. האנשים בגרמניה אהבו מוזיקה, ספרות ואומנות, אך לבסוף יצאה מתרבות זו רשעות נוראית שלא הייתה כמותה מעולם. היו שופכי דמים רבים, אך לא בסדר גודל כזה ובצורה כה מתוכננת. אצל הגויים, יצר האכזריות בא לידי ביטוי בהתעללות בגוויות אף לאחר ההרג. זוהי אכזריות לשם אכזריות. שפיכות הדמים מוכיחה שכל התרבות שקדמה לה הייתה שטחית, מקולקלת ומעוותת, ללא כל תוכן פנימי אידיאלי. בפנים היה הכל רקוב. על כן, זוהי תרבות חולפת, אף אם היא תחזיק מעמד במשך זמן מסויים, בסופו של דבר יופיע אור התשובה.
הָאֶרֶג הָרוּחָנִי וְהַמַּעֲשִׂי, אֲשֶׁר בְּצִבְיוֹנוֹ הַהוֹוִי לֹא הָיָה יָכוֹל לַעֲצֹר, עִם כָּל תִּפְאֶרֶת חָכְמָתוֹ, בְּעַד שֶׁפֶךְ דָּמִים רַבִּים וּבְעַד חֻרְבָּנוֹ שֶׁל עוֹלָם בְּצוּרָה אֲיֻמָּה כָּזֹאת, הֲרֵי הוּא מוֹכִיחַ עַל עַצְמוֹ, שֶׁהוּא פָּסוּל מֵעִקָּרוֹ, "זֹרוּ רְשָׁעִים מֵרָחֶם תָּעוּ מִבֶּטֶן דֹּבְרֵי כָזָב", מֵרֵאשִׁית יְסוֹדוֹ, וְכָל מַהֲלָכוֹ כֻּלּוֹ אֵינוֹ כִּי־אִם עֲצַת שֶׁקֶר וְנִכְלֵי־רְשָׁעִים מְסֻבָּכִים, שֶׁהֵם קְשׁוּרִים עִם הַנְּטִיּוֹת הַנַּפְשִׁיּוֹת וְהַגּוּפָנִיּוֹת אֲשֶׁר נִתְעַצְּמוּ בְּאַדְרִיכָלִיּוּת שֶׁל בִּנְיַן הַלְּאֻמִּים שֶׁל זְמַנֵּנוּ, שְׁכֵחֵי ד' בְּכִלְיוֹתָם וְנוֹשְׂאִים אֶת שְׁמוֹ עַל שְׂפָתָם, בְּפִיהֶם וּבִלְשׁוֹנָם. עַל־כֵּן חָרֹב תֶּחֱרַב כָּל הַתַּרְבּוּת הַהוֹוִית, וְעַל מַשּׁוּאוֹתֶיהָ יִתְכּוֹנֵן בִּנְיַן הָעוֹלָם בֶּאֱמֶת וּבְדַעַת ד'. "וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ד' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם".
ניצני הרשעה
הגמרא במסכת יומא 2 מספרת על אישה מעוברת שהריחה ריח טוב ורצתה לאכול ביום כיפור. הורה רבי שירמזו לה שזהו יום כיפור ואכן העובר פסק מתאוותו. קרא עליו רבי, "בטרם אצרך בבטן ידעתיך וגו'", ויצא ממנה רבי יוחנן. לעומתה הייתה אישה שהריחה ולא הצליחה להתגבר. קרא רבי חנינא על עוברהּ, "זורו רשעים מבטן", ויצא ממנה שבתאי, שהיה מחביא את הפירות כדי שהמחירים יעלו וכך יפקיע את השערים. כלומר, דברים ניכרים בשורשם. תחילה לא רואים אותם, אך בהמשך הם מתגלים. הרשעים הללו נושאים את שם ה' על שפתם, אך בתוכם אינם מאמינים, שכחי ה'. הכל חיצוני.
לכאורה, אף היום, לאחר כמאה שנים, אירופה נשארה עדיין בתעתועיה. אך באמת, זהו רגע חולף מרגעי התולדה. איננו מסתכלים במבט עכשווי אלא על הדורות כולם. בסופו של דבר, הולכים הדברים ומתגלגלים לקראת הופעת אור ה' בעולם על ידי עם ישראל.
^ 1.תהילים ב, א-ב.
^ 2.פב, ב-פג, א.
