ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

בן שנפצע ושאר המשפחה ;">

דף הבית בית מדרש משפחה חברה ומדינה הבית היהודי נושאים שונים Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

ט"ו תמוז תשס"ח

בן שנפצע ושאר המשפחה


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
הרב מרדכי צמח בן מזל

שאלה :
אני נשוי כבר מספר שנים, בעל משפחה. לפני שלוש שנים נפצע אחי הצעיר, בתאונת דרכים, כיום כבן 16.
מאז פציעתו המשפחה ממש התפרקה. ההורים מקדישים את כל-כולם לשהות ליד מיטתו בבתי החולים או במוסדות שיקומיים. הילדים האחרים מוזנחים, אין אוכל מסודר, אין שבתות יחד, אם מישהו מנסה להעיר או לבכות על כך, התשובה היא, נזיפה חמורה, איך הוא לא מתחשב באחיו וכו'. האם לי כבן בוגר יש מה לעשות? אני ואשתי מתלבטים בכך ונשמח לקבל כיוון.

תשובה :
בראש ובראשונה אני משתתף עמכם בהרגשה הקשה ובצער על פציעתו של אח יקר במזיק הקטלני ששמו "תאונות דרכים". ישלח הקב"ה רפואה שלמה לכל הנפגעים ויסיר מעלינו את המוות הזה. ולשאלה ששאלתם: פציעה היא סוג של מיתה, "מה לי קטליה כולא, מה לי קטליה פלגא". כלומר: מה ההבדל בין הרגו כולו להרג את חציו. כשם שבמות, חלילה, אנו נזקקים לסדר שתיקנו חכמים באבלות, שבעה, שלושים, שנה. כך גם בפציעה, ואף ביתר חשיבות צריך לראות מהי הגישה הנכונה של בני המשפחה. כאשר נלקח אחד מהחבורה, בעת הראשונה מטיל הדבר צל כבד על כל הקרובים, עד כדי הסתגרות בתוך ד' אמות, "ישב בדד וידום כי נטל עליו". אח"כ, בהדרגה, מתחילים החיים להתעורר מחדש, לשוב ולהתעסק בענייני העולם, בעבודה, פרנסה, בדאגה לפרטים שהוזנחו. כל זאת עדיין מתוך צער, כי האַבל אסור בשמחה. בסופו של התהליך, חוזר האבל לשמחת החיים שלו. כן גם בפציעה, שהטיפול בה נמשך על פני שנים ארוכות. בתחילה, עדיין מרוכזת כל המשפחה סביב החולה או הפצוע, ותשומת הלב בכל מאת האחוזים מוקדשת אליו. בהדרגה, חייבים לבחון גם את שאר צרכי המשפחה, ולאט לאט להגיע לסדר חיים הממשיך בדאגה לפצוע מחד, אך גם בדאגה לחיים.
באבלות, מזהירים אותנו חכמים שלא להתאבל יותר מידי. "שלושה ימים לבכי, שבעה להספד, ושלושים יום לגיהוץ ותספורת. מכאן ואילך אמר הקב"ה, אי אתם רחמנים יותר ממני" (מועד קטן כ"ז).
אמנם, קשה פציעה מאבלות, שהרי הפצוע נמצא כל הזמן לפנינו, ואנו חייבים להקדיש לו תשומת לב וטיפול נאות. אך העיקרון הנלמד מדברי חכמים הוא, שיש להפריד בין שני קווים בחיים:
הקו האחד הוא מסלול המשך החיים והדאגה להם. והקו השני הוא מסלול הדאגה לחולה או לפצוע. כאמור, בתקופה הראשונה, מתאחדים שני הקווים הללו והופכים לאחד, בהתמסרות גמורה לפצוע. אולם, במשך הזמן, חובתנו להפריד בהדרגה את שני הקווים הללו זה מזה ולהמשיך להתנהל בשני המסלולים. אם היו ההורים שואלים כיצד לנהל את ביתם, הייתי אומר להם, שמחובתם לדאוג להמשך תיפקוד הבית כאילו אין בן פצוע, ולדאוג לבן כאילו הוא מרכז הבית. אפשר לדאוג לתורנות משפחתית או אף רחבה יותר אשר תתרכז בבריאות הבן. יש לזכור שמדובר בנער בוגר, ומן הסתם אפשר להשאירו חלק מהזמן גם בלא השגחה. כדאי גם להיעזר באנשים חיצוניים. עדיף להשאיר לידו תורן גם בשבת, כדי שלפחות חלק מהשבתות יהיו שני ההורים בבית.
כללו של דבר, הבית חייב לחזור לסדר. לשאלתכם, מה בידכם לעשות, התשובה היא, שילדים, גם בוגרים, אינם מחנכים את ההורים. נסו להציג בפניהם את הגישה דלעיל, על שני המסלולים בהם הם חייבים להתנהל. אם יקבלו, מוטב. אם לא יקבלו, דאגו אתם, כמשפחה בוגרת, לחזק את הילדים הצעירים יותר, לכוון אותם לריכוז כוחותיהם, כדי שהם ואתם עמם, יחדיו תחזירו את הבית לפעילות, גם אם ההורים יתרעמו כאילו על זלזול שלכם בטיפול באח , דעו, כי זו חובתכם. אין לי ספק שהילדים כולם ישמחו מכך, וגם האח הפצוע יבריא ויחזור שלם בגוף וברוח לחיק המשפחה.
______________________________
מתוך העלון השבועי של תנועת קוממיות, www.komemiut.org
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il