רופא יהודי בעיר סלוצק עבר ליד האטליז, וראה את הקצב מפציר בקוניו שייצאו מחנותו, מפני שעליו להעדר לשעה. הרופא הסתקרן ושאל את הקצב לאן הוא ממהר.
"לבית הכנסת", ענה הקצב, "להתפלל מנחה וערבית ולשמוע שיעור".
"אבל זהו יום חמישי", תמה הרופא, "וחנותך מלאה. איך תוכל לגרש את פרנסתך?!"
"הפרנסה משמיים", השיב הקצב, "ומלבד זאת, יהודי חייב לדאוג גם לעולם הבא שלו".
הרופא, שהיה אפיקורס, קבע: "אין דבר כזה עולם הבא!"
"לכבודו אולי אין", אמר הקצב, "אבל לי אני מקווה שיהיה..."
"שמע נא", אמר הרופא בלגלוג, "אולי תרצה להגדיל את חלקך בו? אני מוכן למכור לך את חלקי ברובל אחד..."
הקצב עצר ואמר: "למה לא?! זה יכול להיות עסק מוצלח!"
הוא הוציא מכיסו רובל ומסר לרופא, שהשתאה על תמימותו.

כעבור כמה שנים נכנסה אל האטליז אשה מכובדת, שהזדהתה כאלמנת הרופא, ושאלה:
"האם כבודו הכיר את בעלי המנוח?"
"הכרתי אותו מראייה בלבד", אמר הקצב.
"מוזר", תמהה, "בעלי נפטר לאחרונה. לאחר פטירתו נגלה אלי בחלום. הוא היה נסער וסיפר שהביאו אותו לבית-דין של מעלה ועבירותיו רבו מספור. הוא נידון למדור התחתון בגיהינום. אמנם הודה בעבירותיו, אבל טען 'רופא אני, והצלתי נפשות רבות, וכל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם מלא. היכן מצוותיי?! האם זהו משפט הצדק בעולם האמת?!' ענו לו: 'מה לעשות שמכרת אותן לקצב תמורת רובל?!' בעלי זעק שיבקשו מהקצב לחזור מהמקח. נכמרו עליו רחמי בית-הדין, ונתנו לו רשות להופיע בחלומי, ולבקש שאפנה אליך כדי לבטל את הקנייה".

האשה סיפרה שניסתה להתעלם מהחלום, אבל לאחר שהוא נשנה פעמיים נוספות ובעלה התחנן שתפעל, החליטה לבוא. סיימה האלמנה: "אבל אם כבודו אומר שלא הכיר את בעלי אלא בראייה..."
במהלך הסיפור נזכר הקצב באירוע, ואמר נפעם:
"אכן! כך היה המעשה. לא תיארתי לעצמי איזו עסקה טובה עשיתי..."
"אם כך", אמרה, "קח רובל ובטל את המכירה!"
"בשום אופן!", ענה הקצב, "יהודי פשוט אני ואין בידי מצוות מיוחדות. עכשיו, כשזכיתי במצוות גדולות של הצלת נפשות, מקומי בגן-עדן מובטח!"
האשה ראתה שהוא נחוש, וחזרה לביתה.

למחרת בבוקר פנתה האשה לבית הכנסת והמתינה לסיום התפילה. רב העיר, הרידב"ז (רבי יעקב דוד וילבסקי, מפרש הירושלמי) יצא מוקף בחכמי העיר. האלמנה פנתה אליו וסיפרה את סיפורה. היא הוסיפה שגם הלילה התגלה בעלה בחלומה, וכששמע על סירוב הקצב, הפציר בה להזמינו לדין תורה. הרב ונכבדי העיר נרעשו. הסיפור הופץ בכל העיר. הרב קבע מועד לדין תורה שיערך בבית הכנסת הגדול.

בשעה היעודה היה בית הכנסת גדוש. הרב והדיינים ישבו על הבימה, והאלמנה הוזמנה לדבר. היא היתה נבוכה מהמעמד, ובכל זאת סיפרה על חלומותיה ותיארה כיצד בעלה הפציר בה ברעד שתפעל למענו.

אחריה הוזמן הקצב, שסיפר איך הרופא הציע לו בלגלוג את העסקה, ואיך שהוא נעתר, והתברר שזו היתה עסקת חייו. לדבריו חז"ל אמרו "חייך קודמים", ולכן אינו מוכן לוותר.

הקהל המה מהתרגשות. רובם ריחמו על נשמת הנפטר, ומיעוטם צדדו בקצב. הרב הכריז כי בעוד כשעה יינתן פסק הדין. הוא יצא עם דייניו, והשאיר את הקהל להתנצח בסוגיה המדהימה.

כאשר חזרו, הרב פתח: "פסק הדין מכיל שלושה סעיפים. הראשון הוא: המכירה אינה תקפה!"

קריאות שמחה נשמעו בקהל. הרב החל להסביר:"העולם הבא אינו קניין שעובר לסוחר. המצוות שקיים האדם בחייו הכשירוהו לקלוט את התענוגים הרוחניים שבעולם העליון, ואיך יזכה בהם מי שלא עמל על כך? לפיכך, פסק הדין הוא שהאלמנה תשיב לנתבע את הרובל, והמקח בטל".

נשמעה אנחת רווחה בקהל, והרב המשיך: "סעיף בי"ת קובע כי למרות ביטול המכירה, איבד הרופא את חלקו בגן-עדן!"
רחש אכזבה עבר בקהל. והרב הסביר:"מובא במסכת סנהדרין שהכופר בעולם הבא, נדחה ממנו. זו ההלכה ואין בידינו לשנותה".

מלמולי צער נשמעו באולם. כולם הפסידו: הקצב איבד את תקוותו, והרופא איבד את עולמו. הרב קטע את הרחשים:
"וכעת סעיף גימ"ל: הואיל והמאורע קידש שם שמים, ויהודים רבים התחזקו בראותם שיש דין ויש דיין, קובעים אנו שזיכוי הרבים הזה נזקף לזכות המנוח. חז"ל קבעו כי המזכה את הרבים ייפטר מדינה של גיהינום, ולכן ינצל הרופא מדין גיהינום. ראוי מעמד זה של חיזוק האמונה להקנות לו חלק לעולם הבא".

קולות צהלה נשמעו בקהל. הקצב פילס את דרכו לעבר הרב, וקרא: "רבי, רבי, תודו שגם לי יש חלק בכך. עליכם לפסוק שגם חלקי לא יקופח..."