ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

לראות בטוב ה' ;">

דף הבית בית מדרש מדורים רביבים Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

תמוז תשס"ח

לראות בטוב ה'


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
רבקה בת צילה

תקנת הברכה על נופים מרשימים
בימי הקיץ, רבים רגילים לטייל למקומות שונים בארץ ולהתבונן בנופיה היפים. כדי לתת לטיולים תוכן ערכי, ראוי ללמוד את הלכותיה של הברכה שתקנו חכמים לברך בעת שאדם רואה נופים מרשימים.
על חמישה נופים מרשימים תקנו חכמים לברך "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם עושה מעשה בראשית". ואלו הם החמישה: ימים, נהרות, הרים, גבעות ומדבריות (ברכות נד, א). שמתוך ראיית הנופים המיוחדים הללו יכול אדם להיפתח, להתבונן בבריאה ולומר ברכה של שבח. וגם מי שאינו מתרגש מראיית הנופים הללו, כל זמן שראייתם נחשבת מרגשת בעיני רוב הבריות - חייב לברך.

חישוב שלושים הימים
אמנם מי שכבר ראה את הנוף המיוחד בתוך שלושים יום, אינו מברך, כי אין לו בראייתו חידוש. אבל אם עברו שלושים יום מראייתו הקודמת, חייב לברך. ואף שיש אנשים רגישים שיתרגשו גם לאחר שבוע שלא ראו מחדש את הנוף המיוחד, ולעומתם ישנם אדישים שגם לאחר שנה לא יתרגשו - תקנו חכמים לברך על פי המקובל אצל רוב בני אדם, שאחר שלושים יום מתעורר בנפשם חידוש.

כדי להקל על חישוב הימים, נבאר שיום ה-31, שבו חוזרים לברך, יהיה תמיד לאחר ארבעה שבועות ויומיים. שאם ראה ביום ראשון, יגיע היום ה-31 ביום שלישי לאחר ארבעה שבועות. ואם ראה ביום שני, יגיע היום ה-31 לאחר ארבעה שבועות ביום רביעי (כמו בדין פדיון הבן).

על איזה ים מברכים
ים תמיד מרשים, ולכן על כל ים ואגם מברכים, ובלבד שיהיו בו מים רבים בכל ימות השנה, ואינו מעשה אדם. לפיכך מברכים על ראיית הים התיכון וים סוף, וכן מברכים על הכינרת וים המלח, שיש בהם מים כל השנה. אבל אם האגם נוצר על ידי סכר שעשו אנשים, גם אם יהיה גדול מאוד, כדוגמת סכר אסואן, אין מברכים עליו, הואיל והברכה נתקנה כשבח למעשה הבורא ולא למעשי בני אדם.

הברכה על האוקיינוס
על האוקיינוס שמקיף את היבשות מברכים: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שעשה את הים הגדול". ואמנם יש סוברים שהים הגדול שעליו תקנו ברכה זו הוא הים התיכון (שו"ע או"ח רכח, א). אולם לדעת הרבה פוסקים, רק על האוקיינוס מברכים "שעשה את הים הגדול", ואילו על הים התיכון מברכים "עושה מעשה בראשית". וכך נוהגים (רא"ש, רע"ב, מ"א, מ"ב רכח, ב, ע' באו"ה שם).

על איזה נהרות מברכים

לגבי נהרות נאמרו שני תנאים:
א) שהם זורמים כטבעם בלי שבני אדם שינו את אפיק זרימתם.
ב) שיהיו גדולים לפחות כמו הפרת, שנקרא גדול בתורה. וקל וחומר שמברכים על נהרות גדולים יותר כדוגמת הנילוס, הוולגה, הריין, האמזונס והמיסיסיפי. אבל על נהרות רגילים כדוגמת הירקון, הירדן ודומיהם, אין מברכים, כי אינם מרשימים כל כך (מ"ב רכח, ב).

הרים וגבעות
לגבי הרים, התנאי לברך עליהם הוא שיהיו גבוהים במיוחד ביחס לסביבתם, ולגבי גבעות התנאי שצורתן תהיה מרשימה במיוחד, כגון שיש להן צוקים תלולים ומחודדים, כדוגמת הצוקים המרשימים שבמדבר יהודה. אבל על ההרים הרגילים שבהרי יהודה, שומרון והגליל - אין לברך. ומברכים על ראיית גמלא, ארבל, מצדה וסרטבה, מפני שמראם מיוחד. וכן מברכים על התבור, שגובהו מרשים, ויש לו מראה מיוחד.

הרים וגבעות שמברכים עליהם בארץ ישראל
כדי להמחיש את ההלכה, נזכיר את ההרים המפורסמים בארץ ישראל, שמטיילים נוהגים לנסוע כדי לראותם: בגולן - הר החרמון וגמלא. בגליל - ארבל, הר חזון, הר עצמון, הר מירון (בעיקר לכיוון צפון), רכס ראש הניקרה (בעיקר בחלקו המערבי). בשומרון ויהודה - הר גריזים והר עיבל, הר כביר, הר טמון, סרטבה, בעל חצור, כוכב השחר, מצדה, מצוק ההעתקים לכל אורכו בתצפית לבקעת ים המלח. בעמק יזרעאל - הר תבור, הגלבוע (בעיקר הר שאול). בכרמל - הר הכרמל מהמקומות שבהם הוא יורד בתלילות על העמק או אל הים. בנגב ואילת - מכתשים (מבט לתוך המכתש), הר ארדון (במכתש רמון), הר שלמה, הר צפחות (את הרשימה קיבלתי מקרובי ד"ר יוסי שפנייר).

מדבר
מדבר הוא מקום צחיח ושומם שיורדים בו מעט גשמים. גם על מדבר יהודה מברכים, ובתנאי שהמראה מעורר רושם, כגון שהולכים לטייל בתוכו, וכל השטחים שמסביב שוממים, או שהולכים לנקודת תצפית כדי להביט במרחביו הצחיחים. אבל הרואה את המדבר תוך נסיעה שגרתית בכביש - אינו מברך.

הרואה ביום אחד מספר נופים
אין ראייה של הר גדול אחד פוגעת בראיית הר אחר, ולכן אם יראה את החרמון וייסע אח"כ לגליל לראות את הר מירון, יברך שוב "עושה מעשה בראשית". ורק על ראייה של אותו ההר בתוך שלושים יום אין מברכים.
נמצא שיכול אדם להתחייב בברכת "עושה מעשה בראשית" מספר פעמים ביום אחד, שאם יראה ביום אחד את הים התיכון, ואח"כ את הר החרמון, ואח"כ את אגם הכינרת, ואח"כ את ים המלח, ואח"כ את ים סוף, יברך על כל אחד מהם בנפרד.

וכן הטס מארץ ישראל לאמריקה, כשיראה את הים התיכון יברך "עושה מעשה בראשית", ואחר שיעבור את אירופה ויראה את האוקיינוס האטלנטי, יברך "שעשה את הים הגדול". ואם יראה מהמטוס הרים גדולים במיוחד - יברך גם עליהם "עושה מעשה בראשית".

הרואה יחד כמה נופים שצריך לברך עליהם, יברך על כולם ברכה אחת. למשל, הנמצא במקום שממנו הוא רואה היטב את ים הכינרת ואת הארבל, יברך על שניהם ברכה אחת.

הרואה באזור אחד כמה הרים מרשימים
ההולך לטייל באזור שיש בו כמה גבעות מיוחדות שצורתן דומה, כיוון שכולן שייכות לאותו אזור ויש דמיון בצורתן, גם אם יראה אותן בזו אחר זו, בברכה אחת יוציא את כולם. וכן לגבי הרים גדולים, כל שהם באזור אחד, יברך על כולם ברכה אחת. למשל, הכרמל כולו נחשב לאזור אחד. ויהודה, שומרון והגליל, שהם שטחים גדולים יותר, נחלקים למספר אזורים לפי תוואי השטח. ויברך על ההרים לחוד ועל הגבעות לחוד, אלא אם כן יראם יחד.
והמטייל במדבר יהודה, כשייכנס למדבר יברך על המדבר, ואם אח"כ יראה הר גדול במיוחד - יברך גם עליו. וכשיגיע למקום הצוקים והגבעות המיוחדים, אף אם יראם בזה אחר זה, יברך ברכה אחת על כולם, הואיל והם באותו אזור וצורתם דומה.

דין המתגורר סמוך לנופים מרשימים
המתגורר סמוך לים או רגיל לנסוע בקרבתו, כיוון שאין לו בראייתו חידוש - אינו מברך, אבל על ראיית ים אחר - יברך. לפיכך כל המתגוררים קרוב לחוף הים התיכון, או רגילים לנסוע בכביש החוף, אינם מברכים על ראיית הים התיכון, ואפילו אם יראוהו מחוף אחר. ואף אם במקרה יעברו על מי שגר סמוך לים שלושים יום שלא הביט בו - לא יברך, שהואיל ובקלות יכול להתבונן בו, אין לו בראייתו חידוש. אבל אם יעזוב את מקומו לשלושים יום, וכשיחזור ירצה להביט בים, יחשב כ'רואה' ויברך. וכן הדין לגבי המתגוררים סמוך להר גבוה או גבעה מיוחדת.

ברכת ראיית הנופים לימינו
בימינו, כשאנשים רגילים לגמוע מרחקים ברכב כדי להגיע לעבודתם או למפגשים חברתים ומשפחתיים, פעמים רבות אדם רואה תוך כדי נסיעתו הרים, גבעות וימים. ומתעוררת שאלה, האם גם על ראייה כזו, שנעשית כדרך אגב ובאופן שגרתי - מברכים. ויסוד הספק, שבעבר, כשהיו בני האדם מהלכים ברגל או על חמור, ראו נופים מיוחדים רק לעיתים נדירות, וכשהיו רואים את הים, התרגשו מראייתו, וכשהיו מהלכים ליד החוף ופתאום ראו את הרי הכרמל הנישאים הנושקים לחוף, התרגשו מראייתם. אבל כיום, רגילים לנסוע שם הלוך וחזור, והמראה נעשה שגרתי.
למעשה, רק 'הרואה', היינו זה ששם את ליבו לנופים המיוחדים, צריך לברך. אבל מי שהנופים עברו לפני עיניו בלא שהתבונן בהם - לא יברך. ועל כן יש לחלק בין שני סוגי ראייה: בעת טיול ובעת נסיעה שגרתית.

הרואה נופים מרשימים בעת טיול
בעת טיול, כאשר המגמה להתבונן ביופי הבריאה, ברור שיש לברך על כל הנופים המיוחדים, ובכללם הים, התבור והכרמל, ובלבד שלא ראה אותם שלושים יום ואינו גר או רגיל לנסוע בקרבתם. וגם מי שבאופן אישי אינו מתפעל, כיוון שהוא בא לראות את הנופים, הרי שהוא מחשיב אותם וחובה עליו לברך. ואם יש לו ספק אם מראה ההר או הגבעה או המדבר מרשימים מספיק, נכון שיאמר את הברכה בלא שם ומלכות. ואם אלו הרים או גבעות שמטיילים נוהגים לבוא לראותם (כדוגמת הרשימה שהזכרתי), סימן שהם מרשימים, ויש לברך עליהם בלא ספק.

בעת נסיעה שגרתית
בעת נסיעה שגרתית הדין תלוי בהתרגשות. אם המראה מעורר את תשומת לבו - יברך. ואם אינו תופס את תשומת לבו, למרות שהוא רואה אותו - לא יברך. למשל, הנוסע מירושלים לחיפה דרך כביש החוף, אם ישים את לבו לים - יברך. ואם לא - לא יברך. אם ישים לב להרי הכרמל ויתבונן במראם המיוחד - יברך, ואם לא יתבונן בהם - לא יברך. וכך לגבי התבור, הכנרת והרים נישאים שביהודה ושומרון.

ויש להוסיף, כי מי שנסע ליד ים או ליד הר גדול, ולא שם לבו למראהו, ולכן גם לא בירך, ובתוך שלושים יום הלך להתבונן בו - לא יברך. ואף שגם על הראייה הקודמת לא בירך, מכל מקום היא נחשבת כראייה שגורמת שכל מה שיראה בתוך שלושים יום לא יחשב כראייה חדשה. כי זה שלא בירך בפעם הקודמת לא היה מפני שלא ראה, אלא מפני שלא התפעל מראייתו.

יהי רצון שמתוך הברכות שנברך, כל ראיותינו יתרוממו באמונה, ומתוך ההתבוננות בבריאה נזכה ללכת בדרכי ה'.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il