ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

אבילות על החורבן - בין ישראל לאומות

בית מדרש חגים וזמנים בין המצרים האבילות על החורבן Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

תמוז תשס"ח

אבילות על החורבן - בין ישראל לאומות

האבילות על בית המקדש - שיעור מספר 2



נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
הרב מרדכי צמח בן מזל

מה נעמו דברי חז"ל במדרש (ב"ר פי"ג, ב') שכל עיקר תשוקתם ותקוותם ותפילתם של ישראל קדושים, הנאמנים להשם יתברך ולתורתו הקדושה, היא שיבנה בית-המקדש בקרוב. וזו לשונו: "'וכל שיח השדה ...' (בראשית ב', ה') - כל שיחתן של בריות אינה אלא על הארץ: עבדת ארעא, לא עבדת [שתמיד שואלין זה לזה: עשתה הארץ פירות או לא עשתה(מתנות כהונה) ]. וכל תפילתן של בריות אינה אלא על הארץ: מרי, תעביד ארעא. מרי, תצליח ארעא [כך היא תפילתן לקב"ה: ריבון העולמים תעשה הארץ ותצליח הארץ(שם) ]. כל תפילתן של ישראל אינה אלא על בית-המקדש: מרי, יתבני בית מקדשא. מרי, מתי יתבני בית מקדשא. עכ"ל. הרי גילו לנו חז"ל שיש חילוק עצום בין ישראל לשאר אומות העולם. כי רוב בני אדם, כל תקוותם ומחשבותם על גשמיות, ולכן כל שיחתם ותפילתם על עניני פרנסה. אמנם ישראל, לפי תכונתם האמיתית, קשורים בעיקר להצלחתם הרוחנית ולקיום רצונו יתברך בעולם. ולכן כל תפילתם על בית-המקדש, שיבנה, ומתי יבנה. והנה כל זמן שהיו ישראל על תכונתם האמיתית, אשר עיקר תשוקתם ותפילתם היו על בנין בית-המקדש,בודאי היו מתאבלים מקרב ליבם על חורבן בית-המקדש וירושלים, וכל הנלווה אליהם. אמנם מאז שתוקף הגלות הגביר אצלם את הגשמיות, והוריד קצת את הרוחניות, נהפכו רבים להיות דואגים ומקווים להצלחות גשמיות, וממילא נחלשה אצלם ההתאבלות על אבדה רוחנית, בית-המקדש וירושלים עיר הקודש וכו'. ודרכי ציון אבלות מבלי בוכה ומתאבל עליהן (ע"פ איכה א', ד') ה' ירחם.
ורבינו בחיי כתב דברים ברורים (בספרו "כד הקמח" - ערך אבל) לחלק בין ישראל לאומות העולם בהספדים על מתיהם. וזו לשונו: "יש בינינו ובין האומות חילוק כוונות. כי אנשי מצרים כיוונו בהספדו של יעקב לשני דברים. האחד, מפני כבוד המלכות (שהיה אביו של יוסף המושל במצרים). והשני, מפני חסרון תועלת גופני, שהיו חסרים ממנו. וזאת כוונת אומות העולם בהספדם, בהיותם דואגים על חסרונם מן המת תועלת גופני. והם מצטערים עליו צער גופני, שאיבדו ממנו התועלות הגופניות. אך ישראל, כוונתם בהספד לעשות בזה עבודה גמורה להקב"ה, מפני שהמת היה איש צדיק, שומר דרך ה', והיה תיק לתורה ולמצוות ולמעשים טובים, וכלי הנשמה הטהורה בקיום המצוות. ולזה כיוונה התורה, שקבעה לנו בזה מצות אבילות. והזהירו רז"ל על ההספד שלא להתעצל בהספדו של צדיק (שבת קה:), וכו'. עכ"ל. והוא הענין שכתבנו לעיל, כי ישראל, שתכונתם המקורית היא רוחנית, הם מסוגלים להתאבל על אבידה רוחנית. אמנם אומות העולם, שחיים חיי הגוף, אינם מסוגלים להתאבל אלא על אבידה גופנית, רוצה לומר הפסד גופני שהגיע להם בהעדרו של הנפטר. ואפילו אם הנפטר היה גם צדיק וקדוש מאד, לא יספידוהו אלא על תועלת גופנית שחסרו כעת ממנו.
ותכונתן האמיתית של ישראל, להעדיף הרוחני על הגשמי, מבוארת היטב בפי' הגר"א לשיר השירים (ה', ז' - ח'), בענין חורבן בית-המקדש, ודברי כנסת ישראל כשהיא מודיעה על איזה ענין מהחורבן היא מצטערת ביותר. וזו לשונו: "היכוני , כמו שאמרו חז"ל (סוכה נב.): נתן עיניו במקדש ראשון והרג תלמידי חכמים שבו. נתן עיניו במקדש שני והרג תלמידי חכמים שבו. פצעוני , פירוש: היכה והחריב ארץ ישראל, ונעשה פצעים בארץ ישראל בכמה עיירות. נשאו את רדידי מעלי שומרי החומות , כמו שאמרו רז"ל (ילקוט שמעוני - איכה, רמז תתר"ט): כיון שבאו השונאים לבית-המקדש, נשא המקדש עצמו לעלות למעלה, ובאו מיכאל וגבריאל והשליכו אותו. וזה שאמר שומרי החומות , שהם היו שומרי ירושלים כמו שנאמר (ישעיה ס"ב, ו'): "על חומותיך ירושלים הפקדתי שומרים". והם מיכאל וגבריאל. ועכשיו גם הם נהפכו, ונטלו ממני את בית-המקדש. השבעתי אתכם בנות ירושלים , עכשיו בגלות אמרה, משביע אני עליכם בנות ירושלים, המה הי"ב מלאכים הסובבים ירושלים שלמעלה כמו שאמרו רז"ל. אם תמצאו את דודי מה תגידו לו, מכל הצרות שמצאוני, אל תגידו לו יותר רק שחולת אהבה אני, שזה קשה לי יותר מכולם, מה שהוא נפרד ממני. עכ"ל. והיינו, שפרידת השכינה הקדושה ממנה, שהוא ההפסד הרוחני ביותר, יותר קשה לה מכל המכות והפצעים וכו'. ועתה , מרוב אריכות הגלות ותוקפה, נתרחקנו קצת מתכונה זו. ה' יתברך יחזיר לנו אבדתנו .
מובא בגמרא (סוכה נה:): "אמר רבי אלעזר: הני (אלו) שִבעים פרים (שמקריבים בקורבנות המוספין בחג הסוכות) כנגד מי? כנגד שבעים אומות [ פירש רש"י: לכפר עליהם שירדו גשמים בכל העולם, לפי שנידונין בחג על המים (ר"ה טז.)] ... אמר רבי יוחנן: אוי להם לעכו"ם (עובדי כוכבים ומזלות - אומות העולם), שאיבדו ואין יודעין מה שאיבדו! בזמן שבית-המקדש קיים, מזבח מכפר עליהן. ועכשיו מי מכפר עליהן" [ועיין בזוהר הקדוש ח"ג דף קמח/ב (סוף פרשת נשא)]. ע"כ. ולכאורה יש להבין, הלוא ישראל איבדו בחורבן בית-המקדש, הרבה יותר ממה שאומות העולם איבדו על-ידי חורבן הבית, ואם כן, למה רק על אומות העולם אמר רבי יוחנן: אוי להם, שאיבדו מה שאיבדו - בחורבן הבית - ולא על ישראל, שאיבדו יותר? ועוד קשה, למה האריך רבי יוחנן בלשונו, שלא לצורך (לכאורה) באומרו: אוי להם, שאיבדו ואין יודעין מה שאיבדו! מה יוצא מזה אם יודעין מה שאיבדו, או לא יודעין? לכאורה עיקר הצרה להם היא, שאיבדו כפרת המזבח. ואם כן, היה לו לרבי יוחנן לקצר בלשונו ולומר: אוי להם לאומות העולם, שאיבדו כפרת המזבח. ולא יותר. וצריך עיון בזה.
שנינו (אבות פ"ג, מי"ד): "חביב אדם שנברא בצלם. חיבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם, שנאמר (בראשית ט', ו'): כי בצלם א-לוהים עשה את האדם". חביבין ישראל שנקראו בנים למקום. חיבה יתירה נודעת להם שנקראו בנים למקום, שנאמר (דברים י"ד, א'): "בנים אתם לה' א-לוהיכם". חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה שבו נברא העולם. חיבה יתירה נודעת להם שניתן להם כלי חמדה, שנאמר (משלי ד', ב'): "כי לקח טוב נתתי לכם, תורתי אל תעזובו". ע"כ. והחסיד יעב"ץ מביא בשם הר"י בן שושן פירוש על זה ששנו: "חיבה יתירה נודעת להם". והיינו , שלפעמים המהנה את חבירו, לא יודיעהו. כי אינו חשוב בעיניו להתרצות אליו וכו'. ולזה אמרו חז"ל (שבת י:): "הנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו". וה' יתברך, מאהבתו את האדם ואת ישראל, הודיע מעלתם. עכ"ד. ונראה שרצה לומר כי הנותן מתנה לחבירו, עצם נתינת המתנה היא לכאורה אות ידידות וחביבות. אמנם אם אינו מודיע לו שנתן לו את המתנה, או שאינו מודיע לו את ערך המתנה, חסרה כאן חיבה יתירה. כי אם המקבל אינו יודע את ערך המתנה, אז אינו מחשיבה ואינו שומרה, ואם נאבדה אינו מטריח את עצמו לחפש אותה וכו'. וזה מה שאמרו חז"ל: "חיבה יתירה נודעת להם שניתן להם כלי חמדה שנאמר וכו'". רצונם לומר , מלבד עצם נתינת התורה הקדושה, כלי חמדתו יתברך שמו לישראל, עוד הוסיף ה' יתברך להראות חיבה יתירה להם לישראל, בזה שהודיע להם - "נודעת להם" - שהתורה הקדושה היא כלי חמדתו יתברך שמו, שנאמר: "כי לקח טוב נתתי לכם, תורתי אל תעזובו", פירוש: הפסוק הזה מלמדנו שה' יתברך הודיע לבני ישראל את ערכה של תורה, שנקראת טוב , וכו'.
והנה הקב"ה נתן לישראל עמו את בית-המקדש עם כפרת המזבח ושאר ענייניו. וחיבה יתירה נודעת להם - שהודיע הקב"ה לישראל את גודל ערכו של המקדש וקודשיו ושאר מעלותיו הנשגבות מאוד. על כן העריכו ישראל מאוד את המקדש, ובנו אותו בשמחה רבה ובחפץ לב. ואם אמנם גרמו עוונותיהם להחריב את המקדש הראשון, בתקופת יצר העבודה-זרה, ואת הבית השני, מפני שנאת חינם שהיתה בהם, מכל מקום לאחר מעשה הם בוכים ומתאנחים ומתאבלים על החורבן, וצמים ומתחננים לפני אביהם שבשמיים שירחם עליהם, ויבנה ביתו כבתחילה וכו'. וכל זה עושים, מפני שמתחילה הודיע להם הקב"ה את גודל ערכו של הבית הגדול והקדוש שקרא שמו עליו. אמנם אומות העולם, אף-על-פי שגם להם היתה הנאה מעבודת בית-המקדש כנ"ל (מהגמרא סוכה נה:), מכל מקום לא בחיבה יתירה נודעת להם כפרה זו - כלומר, לא הודיע להם הקב"ה את גודל ערכו של בית-המקדש, וכמה הן נהנין מכפרת המזבח.
וכיון שלא נודע להם לאומות העולם כמה טובה יוצאת להם מעבודת בית-המקדש, על כן לא העריכוה ולא כיבדוה ולא אהבוה, ואדרבה עוד שנאוה, וסוף סוף באו והחריבוה. ולאחר חורבנה, בודאי שאין מתאבלים עליה ואין מחכים לבניינה. אדרבה, מלאים חיל ורעדה בהעלותם על דעתם פן תיבנה. ובזה נבין קצת את דברי רבי יוחנן הנִזכרים לעיל, אוי להם לאומות העולם שאיבדו, ואין יודעין מה שאיבדו. פירוש: ישראל איבדו יותר מאומות העולם בחורבן בית-המקדש, אמנם יודעין מה שאיבדו. על כן מתפללים, מתענים, חוזרים בתשובה ומחכים בכִליון עיניים שתוחזר להם אבדתם הגדולה - בית-המקדש. אמנם אומות העולם, מעולם לא נודע להם כמה טוב להם בית-המקדש, על לאחר חורבנה, אין יודעין מה שאיבדו, ואין מתאבלים עליה, אדרבה ששים ושמחים על חורבנה, ואם כן בודאי לא יראו בשמחתה. אוי להם מאוד לאומות העולם.



הרמ"א בספרו "תורת העולה" מביא מעשה שאפלטון הפילוסוף הגדול בא לירושלים עם נבוכדנצר, ולאחר חורבן המקדש נכנס להר הבית. וראה את ירמיהו הנביא בוכה מאוד, ומרים קול נהי וקינה על החורבן. וישאל לו אפלטון ב' שאלות: א) אתה החכם בישראל מדוע אתה בוכה על עצים ואבנים. ב) הרי הבית כבר נחרב, ואין ראוי לחכם לבכות על העבר.
השיב לו ירמיהו ואמר: אתה בתור פילוסוף ודאי יש לך כמה ספיקות בפילוסופיא אשר עדיין לא ידעת פתרונם. אמר לו אפלטון: ודאי כן הדבר, ויש לי הרבה ספיקות אשר חושבני שאין אף אחד בעולם שיפשוט לי אותם. אמר לו ירמיהו: אמור לי אותם ספיקות ואני אפשוט לך. ויאמר לו ספיקותיו, וירמיהו פשט לו את כולם כלאחר יד. אפלטון נדהם מאוד מזה, ותמה אם עומד לפניו ילוד אישה שיהיה מלא בחכמה רבה כל כך. ויאמר לו ירמיהו כל זה החכמה ששמעת, שאבתי מעצים ואבנים אלו! ... ועל שאלתך השנייה: היאך נאה לחכם לבכות על העבר, לא אוכל לענות לך כי אינך מסוגל להבין זאת, עד כאן סיפור הדברים.

הוסיף על זה הסבא מקלם ואמר: כי התשובה על שאלתו השנייה פשוטה, שאין אנו בוכים על העבר, אלא על העתיד, כי שערי דמעות לא ננעלו, ועל-ידי האבילות על החורבן נזכה לראות שוב בבנין בית-המקדש במהרה בימנו אמן. אלא שזה אין גוי יכול להבין.
והוסיף הסבא מקלם עוד, שיש להתבונן מכאן גודל קדושת נשמת ישראל, שדבר כזה אשר ההדיוט שבישראל מבין בפשטות, לא היה מסוגל להבין אפילו חכם גדול שבחכמי אומות העולם כאפלטון.

("לב אליהו" ח"א - "שביבי לב" עמ' רס"ג)


(נלקט ונערך - בתוספת נופך - בעיקר מתוך הספר "יבנה המקדש" לג"ר שלמה ברעוודה שליט"א)
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il