ישיבה
בית המדרש
- שבת ומועדים
- בין המצרים
- האבילות על החורבן
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
הרב מרדכי צמח בן מזל
ורבינו בחיי כתב דברים ברורים (בספרו "כד הקמח" - ערך אבל) לחלק בין ישראל לאומות העולם בהספדים על מתיהם. וזו לשונו: "יש בינינו ובין האומות חילוק כוונות. כי אנשי מצרים כיוונו בהספדו של יעקב לשני דברים. האחד, מפני כבוד המלכות (שהיה אביו של יוסף המושל במצרים). והשני, מפני חסרון תועלת גופני, שהיו חסרים ממנו. וזאת כוונת אומות העולם בהספדם, בהיותם דואגים על חסרונם מן המת תועלת גופני. והם מצטערים עליו צער גופני, שאיבדו ממנו התועלות הגופניות. אך ישראל, כוונתם בהספד לעשות בזה עבודה גמורה להקב"ה, מפני שהמת היה איש צדיק, שומר דרך ה', והיה תיק לתורה ולמצוות ולמעשים טובים, וכלי הנשמה הטהורה בקיום המצוות. ולזה כיוונה התורה, שקבעה לנו בזה מצות אבילות. והזהירו רז"ל על ההספד שלא להתעצל בהספדו של צדיק (שבת קה:), וכו'. עכ"ל. והוא הענין שכתבנו לעיל, כי ישראל, שתכונתם המקורית היא רוחנית, הם מסוגלים להתאבל על אבידה רוחנית. אמנם אומות העולם, שחיים חיי הגוף, אינם מסוגלים להתאבל אלא על אבידה גופנית, רוצה לומר הפסד גופני שהגיע להם בהעדרו של הנפטר. ואפילו אם הנפטר היה גם צדיק וקדוש מאד, לא יספידוהו אלא על תועלת גופנית שחסרו כעת ממנו.
ותכונתן האמיתית של ישראל, להעדיף הרוחני על הגשמי, מבוארת היטב בפי' הגר"א לשיר השירים (ה', ז' - ח'), בענין חורבן בית-המקדש, ודברי כנסת ישראל כשהיא מודיעה על איזה ענין מהחורבן היא מצטערת ביותר. וזו לשונו: "היכוני , כמו שאמרו חז"ל (סוכה נב.): נתן עיניו במקדש ראשון והרג תלמידי חכמים שבו. נתן עיניו במקדש שני והרג תלמידי חכמים שבו. פצעוני , פירוש: היכה והחריב ארץ ישראל, ונעשה פצעים בארץ ישראל בכמה עיירות. נשאו את רדידי מעלי שומרי החומות , כמו שאמרו רז"ל (ילקוט שמעוני - איכה, רמז תתר"ט): כיון שבאו השונאים לבית-המקדש, נשא המקדש עצמו לעלות למעלה, ובאו מיכאל וגבריאל והשליכו אותו. וזה שאמר שומרי החומות , שהם היו שומרי ירושלים כמו שנאמר (ישעיה ס"ב, ו'): "על חומותיך ירושלים הפקדתי שומרים". והם מיכאל וגבריאל. ועכשיו גם הם נהפכו, ונטלו ממני את בית-המקדש. השבעתי אתכם בנות ירושלים , עכשיו בגלות אמרה, משביע אני עליכם בנות ירושלים, המה הי"ב מלאכים הסובבים ירושלים שלמעלה כמו שאמרו רז"ל. אם תמצאו את דודי מה תגידו לו, מכל הצרות שמצאוני, אל תגידו לו יותר רק שחולת אהבה אני, שזה קשה לי יותר מכולם, מה שהוא נפרד ממני. עכ"ל. והיינו, שפרידת השכינה הקדושה ממנה, שהוא ההפסד הרוחני ביותר, יותר קשה לה מכל המכות והפצעים וכו'. ועתה , מרוב אריכות הגלות ותוקפה, נתרחקנו קצת מתכונה זו. ה' יתברך יחזיר לנו אבדתנו .
מובא בגמרא (סוכה נה:): "אמר רבי אלעזר: הני (אלו) שִבעים פרים (שמקריבים בקורבנות המוספין בחג הסוכות) כנגד מי? כנגד שבעים אומות [ פירש רש"י: לכפר עליהם שירדו גשמים בכל העולם, לפי שנידונין בחג על המים (ר"ה טז.)] ... אמר רבי יוחנן: אוי להם לעכו"ם (עובדי כוכבים ומזלות - אומות העולם), שאיבדו ואין יודעין מה שאיבדו! בזמן שבית-המקדש קיים, מזבח מכפר עליהן. ועכשיו מי מכפר עליהן" [ועיין בזוהר הקדוש ח"ג דף קמח/ב (סוף פרשת נשא)]. ע"כ. ולכאורה יש להבין, הלוא ישראל איבדו בחורבן בית-המקדש, הרבה יותר ממה שאומות העולם איבדו על-ידי חורבן הבית, ואם כן, למה רק על אומות העולם אמר רבי יוחנן: אוי להם, שאיבדו מה שאיבדו - בחורבן הבית - ולא על ישראל, שאיבדו יותר? ועוד קשה, למה האריך רבי יוחנן בלשונו, שלא לצורך (לכאורה) באומרו: אוי להם, שאיבדו ואין יודעין מה שאיבדו! מה יוצא מזה אם יודעין מה שאיבדו, או לא יודעין? לכאורה עיקר הצרה להם היא, שאיבדו כפרת המזבח. ואם כן, היה לו לרבי יוחנן לקצר בלשונו ולומר: אוי להם לאומות העולם, שאיבדו כפרת המזבח. ולא יותר. וצריך עיון בזה.
שנינו (אבות פ"ג, מי"ד): "חביב אדם שנברא בצלם. חיבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם, שנאמר (בראשית ט', ו'): כי בצלם א-לוהים עשה את האדם". חביבין ישראל שנקראו בנים למקום. חיבה יתירה נודעת להם שנקראו בנים למקום, שנאמר (דברים י"ד, א'): "בנים אתם לה' א-לוהיכם". חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה שבו נברא העולם. חיבה יתירה נודעת להם שניתן להם כלי חמדה, שנאמר (משלי ד', ב'): "כי לקח טוב נתתי לכם, תורתי אל תעזובו". ע"כ. והחסיד יעב"ץ מביא בשם הר"י בן שושן פירוש על זה ששנו: "חיבה יתירה נודעת להם". והיינו , שלפעמים המהנה את חבירו, לא יודיעהו. כי אינו חשוב בעיניו להתרצות אליו וכו'. ולזה אמרו חז"ל (שבת י:): "הנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו". וה' יתברך, מאהבתו את האדם ואת ישראל, הודיע מעלתם. עכ"ד. ונראה שרצה לומר כי הנותן מתנה לחבירו, עצם נתינת המתנה היא לכאורה אות ידידות וחביבות. אמנם אם אינו מודיע לו שנתן לו את המתנה, או שאינו מודיע לו את ערך המתנה, חסרה כאן חיבה יתירה. כי אם המקבל אינו יודע את ערך המתנה, אז אינו מחשיבה ואינו שומרה, ואם נאבדה אינו מטריח את עצמו לחפש אותה וכו'. וזה מה שאמרו חז"ל: "חיבה יתירה נודעת להם שניתן להם כלי חמדה שנאמר וכו'". רצונם לומר , מלבד עצם נתינת התורה הקדושה, כלי חמדתו יתברך שמו לישראל, עוד הוסיף ה' יתברך להראות חיבה יתירה להם לישראל, בזה שהודיע להם - "נודעת להם" - שהתורה הקדושה היא כלי חמדתו יתברך שמו, שנאמר: "כי לקח טוב נתתי לכם, תורתי אל תעזובו", פירוש: הפסוק הזה מלמדנו שה' יתברך הודיע לבני ישראל את ערכה של תורה, שנקראת טוב , וכו'.
והנה הקב"ה נתן לישראל עמו את בית-המקדש עם כפרת המזבח ושאר ענייניו. וחיבה יתירה נודעת להם - שהודיע הקב"ה לישראל את גודל ערכו של המקדש וקודשיו ושאר מעלותיו הנשגבות מאוד. על כן העריכו ישראל מאוד את המקדש, ובנו אותו בשמחה רבה ובחפץ לב. ואם אמנם גרמו עוונותיהם להחריב את המקדש הראשון, בתקופת יצר העבודה-זרה, ואת הבית השני, מפני שנאת חינם שהיתה בהם, מכל מקום לאחר מעשה הם בוכים ומתאנחים ומתאבלים על החורבן, וצמים ומתחננים לפני אביהם שבשמיים שירחם עליהם, ויבנה ביתו כבתחילה וכו'. וכל זה עושים, מפני שמתחילה הודיע להם הקב"ה את גודל ערכו של הבית הגדול והקדוש שקרא שמו עליו. אמנם אומות העולם, אף-על-פי שגם להם היתה הנאה מעבודת בית-המקדש כנ"ל (מהגמרא סוכה נה:), מכל מקום לא בחיבה יתירה נודעת להם כפרה זו - כלומר, לא הודיע להם הקב"ה את גודל ערכו של בית-המקדש, וכמה הן נהנין מכפרת המזבח.
וכיון שלא נודע להם לאומות העולם כמה טובה יוצאת להם מעבודת בית-המקדש, על כן לא העריכוה ולא כיבדוה ולא אהבוה, ואדרבה עוד שנאוה, וסוף סוף באו והחריבוה. ולאחר חורבנה, בודאי שאין מתאבלים עליה ואין מחכים לבניינה. אדרבה, מלאים חיל ורעדה בהעלותם על דעתם פן תיבנה. ובזה נבין קצת את דברי רבי יוחנן הנִזכרים לעיל, אוי להם לאומות העולם שאיבדו, ואין יודעין מה שאיבדו. פירוש: ישראל איבדו יותר מאומות העולם בחורבן בית-המקדש, אמנם יודעין מה שאיבדו. על כן מתפללים, מתענים, חוזרים בתשובה ומחכים בכִליון עיניים שתוחזר להם אבדתם הגדולה - בית-המקדש. אמנם אומות העולם, מעולם לא נודע להם כמה טוב להם בית-המקדש, על לאחר חורבנה, אין יודעין מה שאיבדו, ואין מתאבלים עליה, אדרבה ששים ושמחים על חורבנה, ואם כן בודאי לא יראו בשמחתה. אוי להם מאוד לאומות העולם.
הרמ"א בספרו "תורת העולה" מביא מעשה שאפלטון הפילוסוף הגדול בא לירושלים עם נבוכדנצר, ולאחר חורבן המקדש נכנס להר הבית. וראה את ירמיהו הנביא בוכה מאוד, ומרים קול נהי וקינה על החורבן. וישאל לו אפלטון ב' שאלות: א) אתה החכם בישראל מדוע אתה בוכה על עצים ואבנים. ב) הרי הבית כבר נחרב, ואין ראוי לחכם לבכות על העבר.
השיב לו ירמיהו ואמר: אתה בתור פילוסוף ודאי יש לך כמה ספיקות בפילוסופיא אשר עדיין לא ידעת פתרונם. אמר לו אפלטון: ודאי כן הדבר, ויש לי הרבה ספיקות אשר חושבני שאין אף אחד בעולם שיפשוט לי אותם. אמר לו ירמיהו: אמור לי אותם ספיקות ואני אפשוט לך. ויאמר לו ספיקותיו, וירמיהו פשט לו את כולם כלאחר יד. אפלטון נדהם מאוד מזה, ותמה אם עומד לפניו ילוד אישה שיהיה מלא בחכמה רבה כל כך. ויאמר לו ירמיהו כל זה החכמה ששמעת, שאבתי מעצים ואבנים אלו! ... ועל שאלתך השנייה: היאך נאה לחכם לבכות על העבר, לא אוכל לענות לך כי אינך מסוגל להבין זאת, עד כאן סיפור הדברים.
הוסיף על זה הסבא מקלם ואמר: כי התשובה על שאלתו השנייה פשוטה, שאין אנו בוכים על העבר, אלא על העתיד, כי שערי דמעות לא ננעלו, ועל-ידי האבילות על החורבן נזכה לראות שוב בבנין בית-המקדש במהרה בימנו אמן. אלא שזה אין גוי יכול להבין.
והוסיף הסבא מקלם עוד, שיש להתבונן מכאן גודל קדושת נשמת ישראל, שדבר כזה אשר ההדיוט שבישראל מבין בפשטות, לא היה מסוגל להבין אפילו חכם גדול שבחכמי אומות העולם כאפלטון.
("לב אליהו" ח"א - "שביבי לב" עמ' רס"ג)
(נלקט ונערך - בתוספת נופך - בעיקר מתוך הספר "יבנה המקדש" לג"ר שלמה ברעוודה שליט"א)
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת חיי שרה תשפז
לְפִי שֶׁעַל יְדֵי בְשׂוֹרַת הָעֲקֵדָה, פָּרְחָה נִשְׁמָתָהּ מִמֶּנָּה וּמֵתָה. הרי קי"ל שְׁלוּחֵי מִצְוָה אֵינָן נִיזּוֹקִין? ואיך מתה שרה על ידי המצוה. וַיֹּאמְרוּ נִקְרָא לַנַּעֲרָ וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָ. מה תלמוד לומר אֶת פִּיהָ, הול"ל 'ונשאל אותה'. כיצד נשא אברהם את הגר בת פרעה שהיא מצרית, וישראל אסור במצרית.
לנתיבות ישראל יסודות האמונה ואהבת ישראל שלמה
לנתיבות ישראל א' , מאמר מ"ז (א)
השיעור עוסק בחשיבות קבלת עול מלכות שמיים ולימוד התורה כבסיס לתיקון רוחני שמתחיל מתוכנו. מתוך כך מודגשת החובה לאהוב כל אדם מישראל ללא תנאי, מתוך הכרה בנשמתו הפנימית ובאחדות האומה.
מידות הראי"ה מידת הברית: מוסר טבעי ומושכל
ברית א'
השיעור עוסק במושג הברית כהטבעה מוסרית פנימית ובלתי תלויה, המהווה את טבעו הבסיסי והישר של האדם. בהמשך מוסבר כיצד פגם הברית מערער את הטבעיות הזו, ומדוע תיקונו דורש מעבר לעבודת ה' תבונית ומאומצת הנובעת מתוך שכל ותשובה מאהבה.
וירא מהכנסת אורחים ועד בירור הייעוד
שיחת מוצ"ש פרשת וירא
השיעור עוסק בגדריה ומשמעותה של מצוות הכנסת אורחים ככוח של קירוב וחסד, תוך השוואה בין מקורות שונים והעמקה בדמותו של אברהם אבינו. בהמשך נבחנים הניסיונות וההיפרדויות בחיי אברהם כמסע של בירור רוחני, המחדד את ייחודו ומעלתו של עם ישראל.
שם משמואל על הפרשה ההבדל בין יצחק לאברהם
שם משמואל על הפרשה - וירא - חלק א'
תפקיד של כל אחד מהמלאכים שבאו אל אברהם. לידת יצחק, שהוא מידת הגבורה, לאברהם, שהוא מידת החסד, בהתאם לציווי ה' לאברהם על מצוות מילה. כשצדיק נמצא בעיר הוא מושך אליו קדושה שמביאה שפע ודוחה את החושך.
שיעורים בספר יהושע הטבע והנס בארץ ישראל
יהושע פרק ג'
למה חשוב לומר שתהליך מעבר הירדן מתחיל בבוקר? מהי חשיבותו של ארון הברית באירוע מעבר הירדן? כיצד נכנסו כל עם ישראל יחד בין שני בדי ארון הברית, ואיך זה מסתדר עם דברי יהושוע שאמר לעם להתרחק מארון הברית?
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עלייה רוחנית וסדר תיקון המידות
טהרת הנפש והמידות ח - י
השיעור עוסק בהדרכתו של הרב קוק לגבי המדרג הראוי בעבודת האדם, שבו לעיתים התעלות הדעת והשאיפה הרוחנית קודמות לתיקון המעשים והמידות בפועל. מודגש כי כאשר אדם נתקל במחסומים מעשיים או פסיכולוגיים, עליו להמשיך ולהתעלות בתחומים הרוחניים שבהם כוחו יפה, ומתוך כך יושפע ויתוקן גם עולמו המעשי והמוסרי.
מאמר שלישי מדרגת החסיד וראיית המלאכים
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
השיעור עוסק במדרגתו הרוחנית של ה'חסיד' בספר הכוזרי, החווה השגחה אלוהית מתמדת ומודעות עמוקה לבורא בכל תנועה ודיבור. מתוך כך נידונה המחלוקת בין הרמב"ם לרמב"ן ולריה"ל סביב ממשות ההתגלות של מלאכים בעולם והשגתם על ידי יחידי סגולה.
מאמר שלישי השראת השכינה והחיבור למלאכים
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
השיעור עוסק במושג השכינה ובגילויה לעם ישראל גם בזמן הגלות, תוך עיון במקורות חז"ל ובספר הכוזרי. בהמשך נידונה מדרגתו של החסיד המתבונן בהנהגה האלוקית, ומובאת המחלוקת בין הרמב"ם לרמב"ן סביב מציאותם וראייתם של מלאכים.
יסודות הש"ס מבוא עיוני לסוגיות השבת אבידה
השיעור עוסק בהבחנה היסודית בין חיובי מצוות (כגון מצוות עשה של השבת אבידה) לבין הגדרות משפטיות-ממוניות של דינים, בעלות ושמירה בדיני ממונות. עקרונות אלו משמשים כמבוא עיוני לפרק "אלו מציאות", תוך הדגמת יישומם בסוגיות מפתח כגון חיוב שומר אבידה, מכירת אבידה, ייאוש ושכר שכיר.
אורות ישראל ותחייתו תחיית כוחות האומה בארץ ישראל
אורות ישראל ותחייתו פרק ל'
השיעור עוסק בדברי הראי"ה קוק על כך ששיבת עם ישראל לארצו אינה רק שינוי מגורים חיצוני, אלא מהפכה רוחנית המוציאה לפועל את מכלול כוחות האומה הגנוזים. מודגש כי רק בארץ ישראל ניתן לחבר בין עוצמה גשמית לקדושה רוחנית ולהביא לפריחה אמיתית של נשמת העם.
אור התנ"ך מבוא לספר יהושע: ערכה של ארץ
השיעור עוסק במעבר ההנהגתי והרוחני מחומשי התורה אל ספר יהושע עם הכניסה לארץ ישראל. במהלכו נבחן השינוי ביחסי ה' ועם ישראל – מיחסי עבדים ובנים להדדיות של "איש ואישה" ושותפות מעשית במציאות.
