ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

למה נחלשה ההתאבלות על ירושלים בזמננו? ;">

בית מדרש חגים וזמנים בין המצרים האבילות על החורבן Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

תמוז תשס"ח

למה נחלשה ההתאבלות על ירושלים בזמננו?

האבילות על בית המקדש - שיעור מספר 3



נערך על ידי הרב

מוקדש לרפואת
רוני בת טובה

אחת הסיבות היא: התקרבות לב האדם לגשמיות, הגורמת ממילא להתרחקות מרוחניות.


בדורות האחרונים ובפרט בדורנו זה, כל כך נחלשה ההתאבלות הלבבית בקרב העם, עד שראוי להִשתומם על זה, בתכלית ההִשתוממות. "אבותינו סיפרו לנו" (תהלים מ"ד, ב'. ועיין שופטים ו', י"ג), שברוב תפוצות הגולה, בכל עיר ועיר שהיו דרים בה יהודים, היה ניכר בחוץ, ההתאבלות מראש-חודש אב עד התענית. ובתשעה באב עצמו, היו כל ישראל, מנער ועד זקן, נראים ומרגישים כאבלים ממש. ובשעת אמירת הקינות היו עיניהם זולגות דמעות ממש, מרוב שברון לב וצער ויגון ואנחה. בבתי הכנסת וכן בבתיהם כמעט ולא הדליקו נרות לקיים מה שכתוב (איכה ג', ו'): "במחשכים הושיבני" כמובא בהלכה (עיין שו"ע חאו"ח סי' תקנ"ט, סע' ג'. ובמשנ"ב שם ס"ק י"ד). ובתפילת מעריב ובשחרית לא היו מגביהים קולם, אלא בקול נמוך ובשברון לב היו מתפללים, כמנהג אבלים. וכל היום היו נזהרים משיחה קלה ומכיוצא בזה, כדי שלא יסיחו דעתם חס ושלום מהאבילות. אמנם בזמננו, אוי לאוזניים שכך שומעות, אוי לעיניים שכך רואות. בפיהם ובשפתותיהם מקוננים, וליבם רחק מכל רגשי אבילות [ועיין בספר "פלא יועץ" (ערך "תשעה באב", עיי"ש) שכתב וזו לשונו: "ועתה בעוונותינו רבו בוערים בעם שאינם יודעים מהו תשעה באב, והיו להם הקינות לנגינות או לחוכא ואיטלולא, ותכף בצאתם מבית-הכנסת הולכים לטייל ורבים מקילים ... וראוי להיודעים להודיעם דבר בעיתו ולהזהירם לבל יעברו על דברי חכמים, כי דיינו חרפתנו ובושתנו וכלימתנו, שאנחנו כשוטה או כחולה גדול שמת לו מת ואינו מרגיש, כן אנחנו אין אנו מרגישים צער בנפש על חורבן בית קודשנו ותפארתנו ועל כל מה שגרמנו בעוונותינו ...". עכ"ל. ובספר "ישמח משה" על הפסוק (משלי י"ד, כ"ג): "בכל עצב יהיה מותר ודבר שפתיים אך למחסור", כתב וזו לשונו: "נראה לי כי בוודאי מה שאדם עצב על גלויות ישראל וחורבן בית-המקדש דהיינו עצב הראוי - יהיה מותר, דהיינו כמו שאמרו רז"ל (תענית ל:): כל המתאבל על ציון זוכה ורואה בנחמתה, ויהיה מהנשאר בציון והנותר בירושלים הנאמר בישעיה. אך "ודבר שפתיים" - דהיינו, שמדבר רק בשפתיו קינות על חורבן בית-המקדש ואינו מעיר ליבו כלל, "אך למחסור" - אין זה אלא מחסיר ומגיע לעצמו באמירתו, ויותר טוב ממנו זה שלא אמרן. כי זה אינו מעיר את ליבו על-יד היסח הדעת ושכחה, מה שאין כן זה שמזכיר בפיו ולא יעצוב בליבו, הרי נראה בפועל כי אין חושש על זה כלל ברוע ליבו, והבן". עכ"ל]. ומה לנו להאריך בענין זה, הלוא האמת גלוי וידוע לכל מי שיש לו מוח בקודקודו, ועיניו לא הוכו בסנוורים ע"י שוחד התאווה והבלי העולם הזה.

כאשר נחקור בענין, נראה שישנן כמה סיבות שגרמו להחליש אבילות ציון וירושלים בקרב בני עמנו בדורות האחרונים. ואחת היא התקרבות לב האדם לגשמיות, הגורמת ממילא להתרחקות מרוחניות ומלהעריך עניינים רוחניים. הנה אמרו חז"ל (שבת קה:): שנִתעצלו ישראל בהספדו של יהושע בן נון. ולכאורה תמוה הדבר. הלוא יהושע היה תלמידו המובהק של משה רבינו, וכבש את הארץ ברוב צידקתו וקדושתו, והנחיל לכל אחד ואחד את חלקו, ולימד תורה לישראל (כמו שכתב רש"י בבראשית מ"ח, י"ט), וסוף סוף היה רבן ואביהם של כל ישראל, אשר עצם השמועה על פטירתו ראויה לקרוע כל לב בדור ההוא. ואם כן מה גרם שיתעצלו בהספדו? והדבר מפורש במדרש (פתיחתא לרות רבה סי' ב') וזו לשונו: באותה שעה נחלקה ארץ ישראל, והיתה חלוקה חביבה עליהם יותר מדאי. והיו ישראל עוסקין במלאכתן, זה עוסק בשדהו, וזה עוסק בכרמו, וזה עוסק בזיתיו, וזה עוסק בפוצמו (ויש גורסין: בתחומו) ונתעצלו מלעשות גמילות חסד ליהושע. וביקש הקב"ה להרעיש את העולם כולו על יושביו כו', עיי"ש. ופירוש הדבר , מכיון שניתקרבו קצת יותר מדאי לעניינים גשמיים , לא הרגישו כל כך בגודל האבדה הרוחנית שאירע להם, פטירתו של גדול הדור בתורה ובצִדקות, מנהיג הדור ולוחם מלחמות ה' יתברך. רואים אנו מכאן, שהתקרבות לגשמיות מחלישה אצל האדם ההתאבלות על אבידות רוחניות. כי רק אדם הקשור בכל ליבו לרוחניות, מעריך ומרגיש אבידה רוחנית כראוי.

ועד כמה נצטערו ונתאבלו חז"ל על אבידה רוחנית, עיין בסנהדרין (סח.) כשנפטר רבי אליעזר והיו מוליכין מיטתו מקיסרי ללוד, היה רבי עקיבא מכה בבשרו, עד שדמו שותת לארץ. פתח עליו בשורה, ואמר: "'אבי אבי רכב ישראל ופרשיו'. הרבה מעות יש לי, ואין לי שולחני להרצותן". פירש רש"י: כלומר, הרבה שאלות יש לי לשאול, ואין למי לשאול. וכתבו שם התוספות: ומשום "שרט לנפש" (ויקרא י"ט, כ"ח) אין, שמשום תורה עשה זאת, כפי שאמר הרבה מעות יש לי, ואין לי שולחני להרצותן. ע"כ. ובגמרא בבא-מציעא (פד.): ריש לקיש נפטר, והיה רבי יוחנן מצטער אחריו הרבה, שלא היה מוצא תלמיד ותיק ומסור כמותו. אמרו החכמים: מי ילך ליישב את דעתו? שילך רבי אלעזר בן פדת ששמועותיו (כוחו בלימוד) מחודדות, ואפשר שהוא יוכל למלא את מקומו של ריש לקיש. הלך רבי אלעזר בן פדת וישב לפני רבי יוחנן. כל דבר שהיה רבי יוחנן אומר, אמר לו רבי אלעזר בן פדת, כדי להביא ראיה לדבריו: שנינו ברייתא המסייעת לך. לבסוף אמר לו רבי יוחנן: אתה האומר להיות כבן לקיש? הרי בן לקיש כל פעם שהייתי אומר דבר מה, היה מקשה לי עשרים וארבע קושיות, והייתי מתרץ לו עשרים וארבעה תירוצים, ומתוך המשא ומתן שבינינו היתה הסוגיא מתבהרת. ואילו אתה אומר תמיד: שנינו ברייתא המסייעת לך. מה מועיל לי הדבר? האם איני יודע כבר שמה שאני אומר הוא דבר טוב ונכון?! היה רבי יוחנן הולך וקורע בגדיו והיה בוכה ואמר: איפה אתה בן לקיש, איפה אתה בן לקיש, והיה צועק עד שיצא מדעתו ונשתטה. ביקשו חכמים רחמים עליו, ונפטר רבי יוחנן [ולמה לא ביקשו החכמים עליו רחמים שיבריא? משום שלא היתה בכך תועלת, כי אף אם היה רבי יוחנן מבריא, היה חוזר ונחלה משום העדר תלמידו הותיק. לכן היו החכמים מוכרחים לבקש עליו רחמים שימות (רבי חיים שמואלביץ - "שיחות מוסר" תשל"א, מאמר י"ט)]. עיי"ש.

ובספר "קדמות הזוהר" להרד"ל, כותב שם המוציא לאור - ר' שמואל לוריא, שהמחבר סיפר לו מחסדי ה' והשגחתו הטובה עליו, "כי בהיותו כבן ט' שנים היה בקי בעל פה בט' מסכתות הראשונות מהתלמוד בבלי, וקבע לו שעה, בכל יום, לחזור על ט' מסכתות אלו, ובשאר שעות היום למד מסכתות שטרם למד אותן. יום אחד כבין הערביים, בא כבוד אביו עם האדון הדוכס של עירם, אל חדר לימודו. ועימם גם מורה אחד, אשר הביאו הדוכס מצרפת, בעד בניו. וינסהו המורה בחכמת החשבון והתישבורת. ויתפלאו מאוד מאשר השיב תיכף על כל שאלותיו. והדוכס נתן לו מתנה, וגמר אז עם כבוד אביו שיבוא (הילד – הרד"ל) בכל יום, בשעה קבועה, ללמוד עימו חכמות וידיעת הלשונות, היא השעה שהיתה קבועה לו לחזור על הט' מסכתות שזכה להיות בקי בהן. מפני אימת וכבוד אביו, לא היה אפשר לו לסרב בזה. אך מאז הפנותם שכמם ללכת, הוריד דימעה מאין הפוגות כל הלילה על צער אבדת השעה הקבועה לו על חזרת המסכתות. ויהי כאור הבוקר, שמע קול הברה בעיר, כי מצאו את המורה הנ"ל נהרג, סמוך לעירם". עכ"ל.
כל הצער שנצטערו, וכל מה שהתאבלו הקדושים הנ"ל, על אבידה רוחנית או על חסרון ברוחניות, כל זה היה להם מפני שהיו קשורים בכלל ליבם לרוחניות ולא לגשמיות. ועד כמה היו כל בית ישראל קשורים לרוחניות ורחוקים מגשמיות, נראה מדברי הקדוש בעל ה"חפץ חיים" בתחילת מאמרו "צפית לישועה", וזו לשונו: "יפה היה לאב לראות את בנו שחוט לעיניו על קדושת השם, להשיב נשמתו טהורה לא-לוהי השמיים, מלראותו בגרם העושר, אם חלילה יסלף דרכו מדרך התורה והמצוה". עכ"ל. (ועיין במדרש אסתר רבה פ"ט, ד"ה ויאמר המן).
והרב בעל "חיי אדם" כתב בהקדמתו, וזו לשונו: הנה בדור שלי, כשהייתי קטן, לא עלה מעולם על דעת האב והאם לדאוג במה יתפרנס הבן. רק כל מגמתם היתה שיזכה הבן לתורה. ומעולם לא עלה על דעת מי שחננו ה' שיכול ללמוד, שיפרוק ממנו עול התורה ולהיות שנה ופירש. זה לא עלה לא על דעת האבות ולא על דעת הבנים וכו'. אך בימים הללו שבעוונותינו הרבים כאשר יגדל הבן להיות בן י"ג או ט"ו שנים, וליותר בן ח"י, אז יטרידהו עול אשתו ובניו ולדור בדירות מרווחים וללבוש בגדי משי וריקמה. והתורה מונחת בעוונותינו בקרן-זווית. והבתי-מדרשות בעוונותינו הרבים בטלים, ואף הלומד אינו לומד רק איזה שעות ביום וכו'. עכ"ל. הרי לנו עדותו של הרב בעל חיי אדם, שלפני כמה מאות שנים (והיינו בחיי המחבר הנ"ל) חל שינוי יסודי במגמתם של כמה מבני עמנו, ממגמה רוחנית להשקפה הנוטה לעניינים גשמיים, כגון פרנסה ודירות מרווחים ובגדי משי וכדומה. במקום אשר היו דואגים ההורים - במה יזכה הבן לתורה, החלו דואגים - במה יתפרנס הבן. ומאז כתב החיי אדם את דבריו הקדושים, גברה הנטייה לגשמיות פי כמה וכמה בעוונותינו הרבים. כי הורקנו מכלי אל כלי על-ידי אומות העולם שנִתאכזרו עלינו, וגזרו עלינו לעקור את דירותינו, וגזרו עלינו הרג ושמד ועבודת פרך ומיתות משונות. והנותרים הגיעו למקומות הרחוקים שבורים בגוף ובנפש ובחוסר כל. ונאלצו להקדיש שארית כוחותיהם להתפרנס להביא טרף לביתם. והרי מי שיש לו מנה, רוצה מאתיים כמו שאמרו רז"ל, וממאתיים לארבע מאות, ולשאר מותרות והבלי העולם הזה, עד שמתגשם האדם. והמגושם אינו דואג בעיקר על רוחניות אלא על גשמיות, גם אינו מתאבל אלא על אבידה גשמית.

מרן הגאון הצדיק החסיד וכו' רבי אברהם יצחק הכהן קוק זצוקללה"ה כתב [בספרו "מוסר אביך" - מעין הקדמה, אות ג (עיי"ש)] דברים מעוררים הנוגעים לענייננו, וזו לשונו: "והנה התפילה היא בדיקה גדולה לאדם אם הוא מטהר נפשו באמת כרצון יוצרו יתברך ואם הוא קרוב לעשות רצונו כרצון קונו (עיין "עולת ראיה" ח"א, ענייני תפילה - הדרכת התפילה וחלקיה, ג - ה). על כן מאוד חייב האדם להיזהר שלא ימשך אחר רצון עצמו בהנאות הגוף ממאכל ומשתה וכיוצא בזה, כי יוטבע בו טבע החומרי עד שלא ירגיש בעצמו שהדברים האמיתיים הקדושים חסרים לו, ואם כן יאבד תפילתו שהיא כלל גדול בעבודה, כי כיון שמתנחם במה שיש לו לאכול ולשבעה וכאלה ההבלים לא יצייר בהתפללו בשבח 'עלינו לשבח' ו'על כן נקוה', שיתוקן עולם במלכות שדי והאלילים יכרתו והרשעים יפנו אליו יתברך, כי מה יזיקו האלילים לאשר עיניו וליבו למלאות כרסו מעדנים, ובהיות ציורי התאווה בלבבו לא ישכיל ולא יבין. על כן יתחזק האדם ויתחכם ויראה עצה לנפשו, ומא-לוהי החסד והרחמים החפץ בשלמותנו, שזהו כבודו ותפארתו, נבקש ונשפך שיחנו ידריכנו בנתיבתו ויאר לנו באורו הגדול, שנדע ונשכיל מה הוא יתברך דורש מאיתנו ומהו הישר והטוב ללכת בדרכיו". עכל"ק.



(נלקט ונערך - בתוספת נופך - בעיקר מתוך הספר "יבנה המקדש" לג"ר שלמה ברעוודה שליט"א)
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il