ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

מה העולם חסר ללא בית מקדש? ;">

בית מדרש חגים וזמנים בין המצרים האבילות על החורבן Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

תמוז תשס"ח

מה העולם חסר ללא בית מקדש?

חיוב אבלות "בלב" על חורבן בית-המקדש



נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
הרב מרדכי צמח בן מזל

נפתח מאמרנו זה בתמצית מאמרינו האחרונים: חז"ל (תענית ל:) דרשו את הפסוק ( ישעיה ס"ו, י'): "'שמחו את ירושלים, וגילו בה כל אוהביה. שישו איתה משוש - כל המתאבלים עליה'. מכאן אמרו: כל המתאבל על ירושלים - זוכה ורואה בשמחתה. ושאינו מתאבל על ירושלים - אינו רואה בשמחתה" ע"כ. וכן דרשו בזוהר הקדוש (ח"ב, דף נה/ב): "'קול צופייך נשאו קול - יחדיו ירננו' (ישעיה נ"ב, ח'). כל המצפה אימתי ירחם הקב"ה לבנות ביתו, ובוכה ומרים קולו על חורבן ביתו של הקב"ה - יזכה לראותו ביישובו בשמחה - יחדיו ירננו". ע"כ.
וחז"ל אמרו במדרש (ב"ר פי"ג, ב') שכל עיקר תשוקתם ותקוותם ותפילתם של ישראל קדושים, הנאמנים להשם יתברך ולתורתו הקדושה, היא שיבנה בית-המקדש בקרוב. וזו לשונו: "'וכל שיח השדה ...' (בראשית ב', ה') - כל שיחתן של בריות אינה אלא על הארץ: עבדת ארעא, לא עבדת [שתמיד שואלין זה לזה: עשתה הארץ פירות או לא עשתה(מתנות כהונה) ]. וכל תפילתן של בריות אינה אלא על הארץ: מרי, תעביד ארעא. מרי, תצליח ארעא [כך היא תפילתן לקב"ה: ריבון העולמים תעשה הארץ ותצליח הארץ(שם) ]. כל תפילתן של ישראל אינה אלא על בית-המקדש: מרי, יתבני בית מקדשא. מרי, מתי יתבני בית מקדשא. עכ"ל.
אמנם בדורות האחרונים נשתנו הדברים. כי מרוב צרות ורדיפות ומלחמות וטילטולים וגזירות איומות שפקדו את בני עמנו בעוונותינו הרבים, נחלשו כמה יסודות ופרטים מדת קדשנו אצל כמה וכמה מבני עמנו. הגלות המרה והארוכה בין הגויים החומדים ממון ותאווה, הזיקה אותנו הרבה יותר ברוחניות, בזמן האחרון, ממה שסבלנו נזקים גשמיים במשך כל הדורות. והענין היסודי הזה - להתאבל על ירושלים - נחלש מאוד מאוד, כי התאבלות זו היא על אבידה רוחנית. והאדם הקשור מאוד לגשמיות, אינו מתאבל על אבידה רוחנית, מקרב ליבו.

והנה בזמננו, מלבד כל שאר הסיבות שגרמו להחליש אצלינו אבילות החורבן, ישנה עוד סיבה חשובה מאוד. והיא חסרון הידיעה, בין כמה וכמה מבני עמנו, על צורת החיים שחיו בני ישראל בארצנו הקדושה בזמן שבית-המקדש היה קיים. גם מאלה היקרים, הקשורים יותר לתורה ולמצוות מלדברים גשמיים, יש שאינם מטריחים עצמם לחפש במקראות ולהתבונן בדברי חז"ל ורבותינו הראשונים והאחרונים ז"ל, לדעת מה באמת איבדנו מחמת חורבן בית-מקדשנו. וכל-כך נשתכחו דברים אלה בזמננו, עד שנתקיים בנו בעוונותינו הרבים, מה שנאמר (סוכה מה:) על אומות העולם: שהיינו מקריבים שבעים פרים בחג הסוכות, כנגד שבעים אומות, לכפר עליהם שירדו גשמים בכל העולם. "אמר רבי יוחנן: אוי להם לאומות העולם שאיבדו, ואין יודעין מה שאיבדו. בזמן שבית-המקדש קיים, מזבח מכפר עליהן. ועכשיו מי מכפר עליהן. ע"כ. והיינו , כי אומות העולם, אף-על-פי שנהנו מבית-המקדש, כי היה להם כפרת המזבח, מכל מקום לא ידעו מזה. על כן לא העריכוהו (ואף החריבוהו בידיהם), ובודאי אינם מתאבלים על חורבנו (ועיין בספר "יערות דבש" ח"א, דרוש ד', עמ' פ"ה שכתב, וזו לשונו: "כל השומע משנה זו (סוף סוטה מז - מח, עיי"ש) דמוע תדמע עינו מאין פוגת על שבר בת עמי, כמה טובה איבדנו , שבת משוש ליבנו והרי אנו כפגרים מתים, אשר אינם מרגישים עוד בחלייהם, ואינם יודעים מה חסרים ומה היה להם ". עכ"ל.). וכן אנחנו, בני ישראל, אם אין אנו לומדים ומתבוננים בענייני בית-המקדש, וירושלים עיר הקודש, וארצנו הקדושה, אשר עיני השם א-לוהינו בה מראשית השנה ועד אחרית שנה, אין אנו יודעים מה שאיבדנו. ואם כן, איך נתאבל על אבדה כאשר לא מודעת לנו גודל ערכה וחשיבותה. ועיין במה שכתב ה"מגן אברהם" (על השו"ע חאו"ח סי' תק"נ - הלכות תשעה באב), וזו לשונו: "כתב מ"ע (סי' קי"א): 'קטנים מאכילין אותם לחם ומים להתאבל עם הציבור' עכ"ל. ונראה לי דווקא קטן שיש לו דעת להתאבל. עכ"ל ה"מגן אברהם". והלכה זו נאמרה בכל ד' צומות. והנה מה שכתב: שיש לו דעת להתאבל, לכאורה רצונו לומר, שיודע מה שאיבדו בחורבן בית-המקדש, כי אם אינו יודע מזה, על מה יש לו להתאבל. ואם לא יתחזקו הגדולים בידיעת גודל האבידה שאיבדנו בחורבן הבית, היאך ידעו הקטנים מזה כלום. אמנם חז"ל ברור ידברו (תענית שם): "כל שאינו מתאבל על ירושלים - אינו רואה בשמחתה", רחמנא ליצלן.
מרן הגאון הצדיק החסיד וכו' רבי אברהם יצחק הכהן קוק זצוקללה"ה כתב (בספרו "מוסר אביך" - מעין הקדמה, אות ג) דברים מעוררים הנוגעים לענייננו, וזו לשונו: "כל זמן שלא ילמד לעצמו שתתברר לו מעלת נשמת האדם ומעלת ישראל (עיין באבות פ"ג, מי"ד; וב"זוהר הקדוש" - פרשת שלח, דף קנט/ב) ומעלת הארץ הקדושה (עיין ב"זוהר הקדוש" - פרשת אמור דף צג "גוי אחד בארץ"; תוס' זבחים ס - סא קדושת הארץ והמקדש;מגילה יז: מתרוממת קרנם בירושלים) וההשתוקקות הראויה לכל איש ישראל לבנין המקדש (עיין ב"ספר הכוזרי" לריה"ל - מאמר חמישי, סוף סעיף כ"ז) וגדולת ישראל והתרוממותם בעולם, כמעט שאי-אפשר לטעום טעם עבודה.

שהרי כיון שחז"ל אמרו (ספרי - פרשת עקב; ועיין תענית ב.): על הפסוק "ולעובדו בכל לבבכם " - "עבודה בלב זו תפילה", אם כן, התפילה היא בחינת העבודה ואינו ראוי לעבודה כי אם כשיהיה במצב דעת יראת ה' כך-כך עד שיהיו ענייני התפילה קרובים אל לבבו (עיין דברים ל', י"ד). ואם לא ידע מעלת נפשו איך יתפלל ברצון שלם והרגשת חסרון שיחנהו ה' יתברך דעה בינה והשכל, כיון שאינו מכיר, אחרי שיש לו עושר וכבוד וכל טוב, מה חסר לו אם חס ושלום לא ישכיל ויבין , אם כן צריך ללמוד ולהעמיק עד שיצוייר לו בבירור וידיעה שלימה גודל חסרונו לדעה בינה והשכל יצמא לזה ויתפלל באהבה מקירות לב שיחנהו ה' יתברך בזה, וה' הטוב לא ימנע טובו להולכים בתמים (עיין תהלים פ"ד, י"ב).
ואם לא ידע מעלת ישראל איך יתפלל בלב שלם על גאולתם. שוודאי אין הכוונה הרצויה בתפילת ברכת גואל ישראל רק על מכאובי נפשו שמרגיש מצד עצמו מעול הגלות, כי ענין הברכה מעיד שהרצון בה מצד מעלת ישראל וקדושתם (עיין מגילה יז: רש"י ד"ה אתחלתא: שלגאלנו מן הצרות הבאות עלינו תמיד וכו' דשם גאולה עליה. וברך יים למהר"ל פ"ו: "שכל הרוחה מיד האומות ומיד המושלים הכל גאולה הוא"). ואם לא ישכיל מעלת הארץ הקדושה וסגולתה וקדושתה (עיין "אורות ישראל" פ"ח ופ"ט) איך יתפלל על בנין ירושלים, והתפילה היא דוקא מקירות הלב (ברכות י:) כשמרגיש שהוא חסר בדבר.

והנה התפילה היא בדיקה גדולה לאדם אם הוא מטהר נפשו באמת כרצון יוצרו יתברך ואם הוא קרוב לעשות רצונו כרצון קונו (עיין "עולת ראיה" ח"א, ענייני תפילה - הדרכת התפילה וחלקיה, ג - ה). על כן מאוד חייב האדם להיזהר שלא ימשך אחר רצון עצמו בהנאות הגוף ממאכל ומשתה וכיוצא בזה, כי יוטבע בו טבע החומרי עד שלא ירגיש בעצמו שהדברים האמיתיים הקדושים חסרים לו, ואם כן יאבד תפילתו שהיא כלל גדול בעבודה, כי כיון שמתנחם במה שיש לו לאכול ולשבעה וכאלה ההבלים לא יצייר בהתפללו בשבח "עלינו לשבח" ו"על כן נקוה", שיתוקן עולם במלכות שדי והאלילים יכרתו והרשעים יפנו אליו יתברך, כי מה יזיקו האלילים לאשר עיניו וליבו למלאות כרסו מעדנים, ובהיות ציורי התאווה בלבבו לא ישכיל ולא יבין. על כן יתחזק האדם ויתחכם ויראה עצה לנפשו, ומא-לוהי החסד והרחמים החפץ בשלמותנו, שזהו כבודו ותפארתו, נבקש ונשפך שיחנו ידריכנו בנתיבתו ויאר לנו באורו הגדול, שנדע ונשכיל מה הוא יתברך דורש מאיתנו ומהו הישר והטוב ללכת בדרכיו". עכל"ק.

"ימי בין המצרים, ימים מיוחדים הם שנתייחדו על פי חז"ל הקדושים לאבילות על החורבן, וגם הם כשאר ימי המועדים (גם תשעה באב נקרא מועד) יש בהם מצוות מעשיות, וכדי שלא יכשל בהם, צריך לעשות הכנה לזה על יד לימוד הלכותיהם. ויש בהם גם החלק של מצות הלבבות שהיא הרגשת אבילות בלב. והנה המצוות המעשיות של אלו הימים נשמרים ונעשים ... אך החלק של חובת הלבבות נגרע חלקו, ומעט מאוד הם המרגישים בחורבן ירושלים ובית-המקדש. והמעשים הנעשים כאבילות על החורבן, הינם כמעט מנותקים לגמרי מהרגשת הלב. עד שהתבטא בזה אחד מגדולי חכמי זמננו, שהכנתנו לתשעת הימים, היא בהכנת חולצות להחלפה.
ואף שכבר בדורות הקודמים, התריעו רבותינו האחרונים, על שירד הרגש הצער והאבילות על חורבן בית-המקדש, עם כל זה בדורנו ירדנו פלאים בזה לעומת הדורות הקודמים, כידוע. וכמדומה שאחת הסיבות לזה הוא, משום שנכנסים לאלו הימים בלא הכנה נפשית ראויה ... וכיון שאין יודעים את גודל מעלת בית-המקדש, אין מבינים מה רב וגדול ההפסד מחורבנו, ועל כן לא שייך שיהיה הרגשת צער ואבילות בלב על חורבנו" ["שערי בית ה'" - הקדמה, עמ' י"ד - ט"ו (עיי"ש)]
חיוב אבלות "בלב" על חורבן בית-המקדש
הג"ר יעב"ץ כתב (בסידורו - הלכות תשעה באב, דלת ב', חלון ו', אות ט"ז) שמה שהאבל על חורבן ירושלים יצא מליבנו הוא עוון חמור מאוד, ובשביל זה נענשנו בעונשים חמורים מאוד. וזו לשונו: "וכאן מקום שראוי להרחיב בו הדיבור, אלמלא לא היה אלא עוון זה בידינו שאין מתאבלין על ירושלים כראוי די להאריך גלותינו, והיא בעיני הסיבה קרובה, היותר גלויה עצומה וחזקה, לכל השמדות הגדולות הנוראות המבהילות הרעיונים אשר מצאנו בגלות, בכל מקומות פזורינו על צווארינו נרדפנו, לא הונח לנו להרגיע בגויים עם שיפלותינו עונינו ומרודנו, לפי שיצא האבל הלז מליבנו, בהיותינו שוקטים בארץ לא לנו, שכחנו את ירושלים, ולא עלתה על לבבנו. על כן כמת מלב נשכחנו, מדור לדור נוסף יגון על יגוננו ומכאובנו.
וכל אוהב אמת יודה לדברינו, וכאשר יוכיח הניסיון בייחוד ביום תשעה באב המר, מי ומי המתאבל ונאנח על חורבן הבית ושממות ארצנו כראוי ממעמקי הלב, כמה דמעות נשפכות על זאת, ואין צריך לומר בשאר ימי השנה, אין זוכר ואין פוקד, ואין דובר דבר ממנה, אפילו במחשבה לא בא זיכרונה, כאילו מקרה היה לנו, וכו'". עכ"ל. [ ונראה שמקור דבריו בגמרא גיטין נז.; ועיין ב"ספר הכוזרי" - מאמר שני, סוף אות כ"ב; ובסידורו של הג"ר יעב"ץ ("בית יעקב", עמ' י"ג, בהקדמה - סולם בית אל, פרק המעשה, אות ו'); ובספר "משך חכמה" - פרשת בחוקותי, על הפסוק "ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם"; ובספר "דעת חכמה ומוסר" ח"ב, עמ' ר"ח; ובספר "שערי בית ה'" עמ' ל' - ל"א, ל"ד - ל"ה].

(נלקט ונערך - בתוספת נופך - בעיקר מתוך הספר "יבנה המקדש" לג"ר שלמה ברעוודה שליט"א).



חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il